לסבתי ז"ל קראו זלמה הרצל, והיא נמנתה עם משפחתו המורחבת של חוזה המדינה.
להרצל עצמו לא היו צאצאים ישירים. ילדיו, פאולינה והאנס, נפטרו ללא ילדים, ונכדו היחיד מבתו טרודה התאבד ולא הותיר אחריו צאצאים.
כל קרוביו של הרצל שחיים כיום, הם מאב קדמון משותף. האגדה המשפחתית מספרת שאבי המשפחה בחר לעצמו את השם "הרצל" מהמילה הגרמנית "הרץ", שפירושה לב, והוסיף לעצמו סיומת – "הרצ'ל", שפירושו לב קטן – כי היה לו לב קטן.
כמובן אין שום דרך לבדוק את זה, כמו רבות מאגדות המשפחה.
את תיק הרצל המשפחתי מחזיקה בגאון דודתי אסתר, והיא זו שמדי פעם מעדכנת בסיפורים וחדשות. אני גדלתי בידיעה ברורה שאנחנו קרובים רחוקים, שמחתי בזה, אבל לא עסקתי בזה יותר מדי. עד עכשיו.
כי בימים האחרונים אני לא מפסיקה לחשוב על הרצל ועל גורל משפחתו המורחבת.
החודש הייתה אזכרה לסבתא זלמה. תאריך פטירתה היה ז' באדר, כמו משה רבנו, והיא הייתה צדקת אמיתית, טובת לב, אופטימית, מקסימה. סבתא.
היא נפטרה בשנת 1996, שלושה שבועות אחרי שנפטר אחי הקטן. זה היה חודש קשה של שבעה אחר שבעה.
באחד הימים הגיעה לשבעה של סבתא קרובה רחוקה שגרה במאה שערים, גם היא ממשפחת הרצל המורחבת.
מטבע הדברים וזהות היושבים בסלון הקטן, השיחה הגיעה גם אליו.
אני כותבת עכשיו מהזיכרון את מה שסיפרה לי אימי. אני עוד יכולה לשמוע את הקול הנסער שלה, את ההלם, את הצער.
כשהשיחה הגיעה להרצל, אותה קרובה רחוקה ממאה שערים הזדקפה, עיניה רשפו והיא כמעט צעקה: "המשומד הזה, הכופר הזה, הציוני המתבולל הזה, טפו!"
שקט השתרר בסלון הקטן. אחד מהדודים שישב שם אמר לה שכדאי שתשמור על לשונה, בטח ובטח מאחר שגם היא נמנית עם משפחתו.
הקרובה נדהמה, "הרצל? אני? מה פתאום? קרובה של המתבולל? טפו!"
מתברר שאביה, בתיעובו, הסתיר ממנה את הקרבה המשפחתית, ומאחר ששם משפחתם כבר לא היה הרצל, הדבר היה קל מאוד.
התפתח ריב נורא, באמצע הסלון, באמצע השבעה. עץ המשפחה נשלף, ההוכחות ניתנו, הקרובה ממאה שערים זועזעה עד עמקי נשמתה ועזבה את המקום (בטח רצה לברר כמה דברים עם אבא).
אימי היתה שקטה מאוד אחרי התקרית.
"שככה היא תשנא את קרוב המשפחה שלה עצמה? איזו שנאה איומה", חזרה ואמרה. וחזרה ואמרה. ואמרה עוד, כשלאט-לאט הסיפור דעך ונשכח.
אבל עכשיו אני לא מפסיקה לחשוב עליו, אתם מבינים.
כי זה הסיפור על משפחתו המורחבת של חוזה המדינה. זה סיפור על קרובי משפחה רחוקים, שנמלאו כזה תיעוב ושנאה זה כלפי זה, שהכחישו והשכיחו את המוצא המשותף, ששכחו שפעם הם היו קרובי משפחה, שפעם, מזמן-מזמן, הם היו אחים.
ואם זה מה שעלה בגורל משפחתו של חוזה המדינה, אז מה יעלה עכשיו בגורלה של המדינה?
לא נותר לי אלא להתנחם בזה שהיה מי שאמר, שאם נרצה – אין זו אגדה. עכשיו צריך רק לרצות.
מוקדש לזכרה האהוב של סבתא זלמה הרצל הירשפלד
