בית הכנסת העתיק "סלאת אל עזמה"
(צילום: יוסף סאפין)
"בית העלמין הוא הזיכרון האחרון שנותר לנו במלאח", אומר איזאק אוחיון, מתושביה האחרונים של מרקש היהודית, ומי שאחראי על בית העלמין ובית הכנסת שבמלאח (הרובע היהודי העתיק של מרקש). רק שני בתי כנסת פעילים וכ-80 יהודים נותרו בעיר שכונתה גם "ירושלים הקטנה", רובם בני הגיל השלישי, מתוך אוכלוסייה מפוארת שמנתה בשיאה כ-35 אלף יהודים וכ-35 בתי כנסת.
במקום שבו פעל בית הכנסת של אחד מרבני מרוקו הידועים, רבי מרדכי בן עטר, ברובע העתיק, יש כיום מחסן בדים. משפחה יהודית אחת נותרה במלאח, וגם שתי חנויות פעילות של משפחות יהודיות – זכר לחיים השוקקים שנגמרו כמעט באחת, אי-אז בשנות ה-60 של המאה הקודמת, עם העלייה לישראל וההגירה למדינות נוספות, צרפת בעיקר.
בקהילה יודעים את שצופן העתיד. האוכלוסייה המקומית מזדקנת, והצעירים עוזבים כולם. גם ילדיו של אוחיון עצמו - שעלה לישראל, נלחם ביום כיפור ואז חזר למרוקו כדי לסייע להוריו שנותרו בה - עזבו. רבה האחרון של מרקש, הרב שלום סבאג, נפטר בשנת התשע”ג (2013). "בעוד כעשור לא יהיו עוד יהודים במרקש", אומרים שם – וכך קמה התארגנות ישראלית ומקומית לשימור הזיכרון היהודי.
קובי יפרח וד"ר דוד ביטון, ישראלים ממשפחות שעלו ממרוקו, נמנים על מייסדי "כולנא" (עם יניב יצחק), עמותה הפועלת, בין היתר, לשימור אתרים יהודיים וזיכרון תרבותי יהודי-מרוקאי. בשיתוף הקהילה במרקש הם שיפצו את בית העלמין העתיק, הקימו מוזיאון יהודי קטן בבית הכנסת ההיסטורי, "סלאת אל עזמה" – ועוד היד נטויה.
"הקירות פה ספגו קדושה"
ההיסטוריה של מרקש היהודית מתחילה במאה הראשונה לספירה. מיד עם היווסדה התיישבו בה יהודים, צאצאים לגולי חורבן הבית השני. הם כונו בשם "תושבים". כ-1,400 שנים מאוחר יותר, עם גירוש יהודי ספרד, הגיעו "המגורשים", ובראשם הרב יצחק דלויה, על מנהגיהם השונים - ועד מהרה התברר כי אין אפשרות לקיים בית כנסת אחד עבור שתי האוכלוסיות. כך, בשנת 1492 מוקם במלאח בית הכנסת של ה"אלעזמים", המתבדלים – "סלאת אל עזמה", ומאז ועד היום לא פסקה בו תפילה.
"כמה קדושה ספגו קירות בית הכנסת", אומר אוחיון בעצב. "אתה חש בו עם הכניסה למקום". בבית הכנסת העתיק התקיימו במשך מאות בשנים עשרות מניינים מידי יום, והוא שימש כבית מדרש לכ-400 תלמידים בו-זמנית, בהם דמויות שהתפרסמו מאוחר יותר כרבנים ידועי שם - הרב גד נבון, מי שהיה הרב הצבאי לצה”ל; הרב אברהם חפוטא וראש בתי הדין הרבניים בירושלים, הרב אברהם אלמליח. "הקהילה הייתה קולטת ילדים מכל הרי האטלס שבאו ללמוד פה", יפרח מספר. "הם היו חוזרים הביתה פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות. במקום הזה לא פסקה תורה במשך 500 שנה".
העלייה ממרוקו לישראל התרחשה בכמה נקודות זמן: מעטים במהלך המאה ה-19, כ-86 אלף בין השנים 1956-1948, בחסות הצרפתים; כ-30 אלף באופן בלתי ליגאלי עד שנת 1961 (עם חזרתו של המלך לשלטון ב-1956, והאיסור שהטיל על עלייה לישראל) – ועוד כ-120 אלף משנת 1961 ועד 1967. המעטים שנותרו עזבו את המלאח, ולרובע היהודי העתיק נכנסה אוכלוסייה ענייה, שהפכה את השכונה למסוכנת ביותר.
קהילת מרקש: נוסדה לפני כאלפיים שנה | התרחבה לאחר גירוש ספרד | במאה שעברה, עד לעלייה, מנתה כ-35 אלף יהודים, ו-35 בתי כנסת | כיום נותרו בה כ-100-80 יהודים ושני בתי כנסת
"הקהילה שחששה לאותם עריריים שנותרו במלאח, הביאה אותם לתוך בית הכנסת והפכה אותו לסוג של בית אבות", מסביר יפרח. "מי שהצליח עלה, ומי שלא נשאר פה". בית הכנסת התכול, שבו הודפס הספר "שיר ידידות" בשנת 1921, נותר כמעט שומם.
"אני לא בטוח שיש עתיד לקהילה הזו"
לפני ארבע שנים הקים יפרח, כאמור, מוזיאון יהודי בבית הכנסת, שהפך למוקד תיירות פופולרי. "פעם היו נכנסים לפה 30 ישראלים ביום", הוא מספר. "עד לפרוץ הקורונה הגיעו בין 1,000 ל-1,500 איש ביום, רובם לא יהודים. הגיעו לפה בתי ספר מקומיים והאוניברסיטה המקומית כדי ללמוד על היהודים שחיו פה. הגיעו מוסלמים מכל העולם לראות את בית הכנסת, כי זה בין המקומות היחידים בעולם שמוסלמים יכולים לחוות בהם בית כנסת פעיל. דמי הכניסה ששילמו סייעו בהוצאות".
התיירים היהודים מאפשרים לעתים קיום של מניין בבית הכנסת, אך במקרים רבים מתקיים בו מניין רק בשבתות ובחגים: "בכל בוקר, אני יורד למלאח, פותח את בית הכנסת בשעה 7:30 וגם אם אין איש - אני מתפלל בו לבד", אומר אוחיון, המחזיק במפתחות בית הכנסת. "אני לא בטוח שיש עתיד לקהילה הזו".
אוחיון מסביר כי בניגוד לאזורים אחרים במרוקו, הקהילה היהודית במרקש נחשבת לשמרנית ודתית, וההורים מקפידים לשלוח את ילדיהם בגילאי תיכון לבתי ספר ולמכללות - בעיקר בצרפת ומעט בישראל. "הצעירים שגדלים בצרפת לא חוזרים לקהילה", הוא אומר.
למה דווקא לצרפת? "אנחנו אנשים דתיים מאוד", מסביר אוחיון, "ואיננו מוכנים שהילדים שלנו ילמדו באוניברסיטה המקומית עם גויים. בצרפת יש קהילה מסודרת, פנימייה נפרדת לבנים ולבנות ואוכל כשר. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יתרועעו עם צעירים וצעירות שאינם יהודים. בגילאי היסודי הם לומדים כאן, בבית הספר הצרפתי הקונסולרי. הם לומדים אמנם גם עם גויים, אך אין קשר בין הילדים מעבר לכותלי בית הספר, ואנחנו מקפידים על כך. בגילאי תיכון, כשהם כבר דוברים צרפתית רהוטה, הם נוסעים לצרפת – לשטרסבורג, לליון, לפריז".
"אני הולך פה בגלוי כאדם דתי"
ד"ר דוד ביטון, ראש החוג ליהדות בקריה האקדמית אונו, מצביע על גורם נוסף שמניע את הדעיכה של הקהילה במרקש ובאתרים נוספים בעולם הערבי: "העובדה שהקהילות הללו פועלות בארצות מוסלמיות וערביות, מייצרת קונפליקט בין יהודים לערבים בשאלת ההזדהות. התושבים במרוקו מזדהים עם הפלסטינים גם דתית וגם אתנית, ובממלכה שבה אין הפרדה של דת ומדינה, ההזדהות הקונפליקטואלית הזו בין שתי האוכלוסיות יוצרת חיץ בין יהודים לערבים. למעשה, יש כאן כמעט אבולוציה של סגירת קהילות".
ד"ר דוד ביטוןצילום: ירון מולדובןאלא שלמרות החיץ הברור שעליו מדבר ביטון וההפרדה עליה מקפידים אוחיון וחבריו, מרוקו היא אחת המדינות הנקיות ביותר מאנטישמיות. "אין פחד, ברוך ה’", אומר ג'קי קדוש, ראש הקהילה במרקש. "אני הולך בגלוי כאדם דתי, מתגאה ביהדות שלי וכולם יודעים זאת – עד ארמון המלך. אני מודע לכך שיש ראשי קהילות שחוששים לדבר על ישראל, אבל אני סבור שאין כל סיבה לפחד. אדרבה, זה כבוד לדבר על ישראל. יותר מ-50 אלף יהודים מגיעים בכל שנה לבקר במרוקו, הם מסתובבים עם הכיפות לראשיהם והם גאים במוצאם”.
קדוש וגם ביטון אומרים כי עיקר הבעיה היא בקרב הצעירים שלא ידעו את יהודי מרוקו בתפארתם, וקדוש מבחין גם בין "המלומדים" למה שהוא מכנה "הצעירים הבורים, אלה שלא מכירים ולא מודעים להיסטוריה היהודית, לעומת מי שמכירים היטב את ההיסטוריה המפוארת של יהודי מרוקו, את הרכוש שהחזיקו, את התרבות, את האינטראקציה המופלאה שהייתה לקהילה היהודית עם המקומיים, ואת העלייה הגדולה מספרד ופורטוגל עם הגירוש מספרד, בסוף המאה ה-15. מי שמכיר את הנרטיב הזה, לא יכול שלא לכבד את היהודים".
"מכבדים אותנו פה"
היהודים במרוקו מבהירים כי האנטישמיות לא מטרידה אותם. "מרוקו היא מלוכה", מסביר קדוש, "ומאחר שהמלך מכבד את היהודים ואת התרבות שלהם – זה מחלחל גם להמונים, והם אינם מפגינים גילויי שנאה כלפינו". קדוש, המקורב לשלטון, מזכיר כי בשנת 2011 פרסם המלך מוחמד השישי (מלך מרוקו החל משנת 1999) מניפסט, ובו קבע כי מוצאו של העם המרוקאי מגיע לא רק מהשבטים המוסלמיים והברבריים - אלא גם מהעם היהודי. עַם זה, קבע המלך, הינו חלק אינטגרלי מהעם המרוקאי.
"זו אולי החוקה היחידה בעולם שרואה ומגדירה את התרבות העברית כחלק אינטגרלי מהאומה ההיסטורית – במקרה הזו המרוקאית", מוסיף ד"ר ביטון. "במרוקו מבינים שחלק מרכיבי הזהות המרוקאית, הינם עבריים".
בביתו של אוחיון, רגע לפני שאנחנו נפרדים, בביקור שערכנו לפני מספר שבועות במסגרת ארגון "שחרית", הוא נעמד לשירת "התקווה", ובסיומה מבקש בהתרגשות: "דברו טוב על מרוקו בארץ. מכבדים אותנו, מכבדים את בתי העלמין שלנו, שומרים עלינו - ויש לנו אפילו זכויות יותר מכל תושב פה".
"ברוך ה' שרוב היהודים עלו לישראל"
הסכמי אברהם עוררו תקווה מחודשת וגעגוע מדובר בקרב מרוקאים מוסלמים, אבל לא נראה כי הקהילה, שמנתה בשיאה כ-450 אלף יהודים בכל מרוקו (כרבע מיליון מתוכם עלו לישראל והשאר היגרו למדינות אחרות), תשוב בקרוב. "קשה לדעת מה יהיה, אפשר שתיירים או אנשי עסקים ישראלים יגיעו באופן מסיבי לקהילה, ויחזירו אותה לימיה היפים", אומר אוחיון - אך קדוש נחרץ: "ברוך ה' שרוב היהודים עלו לישראל. חלילה וחס שייווצר מצב שבו יהודים יחזרו למרוקו. למרבה הצער, לפני כ-15 שנים החלו יהודים להגיע לכאן – אך היו אלה עבריינים, אנשי עולם תחתון שמצאו כאן מקלט".
לד"ר דוד ביטון יש חזון כפול ביחס לשאלה זו. "כולנא" - הארגון שנוסד בירוחם ופתח משם מסע של צעירים למרוקו - מבקש לראות בקהילה הקיימת מודל שמאפשר דו-קיום. אבל "כולנא" מבקשת גם להביא את מרוקו לישראל: "גם אם עוד 30 שנים לא יהיו פה יהודים, אנחנו יכולים ומחוייבים להביא אלינו את הערכים, את התרבות ואת השפה של הקהילות האותנטיות שחיו כאן.
"אחד מכל שישה-שבעה ישראלים הוא יוצא מרוקו. המרוקאיות טבועה בישראליות, ונדמה שיש לנו לא מעט מה ללמוד ממנה – בעיקר בכל הנוגע להטמעת התרבות הים-תיכונית: אם זה בדפוסי החשיבה המסוגלים להכיל בו-זמנית מספר שפות, בניגוד לתפיסה הדיכוטומית, הבינארית המערבית; אם זה בשימור המסורתיות היהודית, ואם זה בהחייאתם של מנהגים שנדמה שכבר שכחנו, כמו הכנסת האורחים והיכולת לקבל גם את השונה. מותר לנו לקחת משהו מהקהילה העתיקה הזו, שאולי עומדת בפני הכחדה, אך עשויה להתאים לרבים בכאוס של החיים הפוסט-מודרניים".
"השליחות פה לא נגמרת"
יפרח (40), כיום נשוי ואב לילדה, הגיע למרוקו לראשונה בגיל 18, בימים שבהם יהודים עדיין מיעטו לבקר בה – ומאותו הרגע נדמה כי המקום פשוט קורא לו להישאר כדי להנציח. ברגע שנחת בקזבלנקה, ביקש לחזור לארץ – אך יהודי שעבר במקרה במקום ושמע את השיחה שלו עם הוריו, הזמין אותו לביתו וסייע לו.
יפרח חזר לישראל כדי לשרת בצבא, בהמשך היה סמנכ"ל תנועת איילים, וחי על קו ישראל מרוקו. הוא מחזיק באזרחות מרוקאית ("מכוח הוריי"), ולאחרונה אף רכש דירה במרקש, שלא במטרה להשתקע. בשנת 2015 החל לתעד את הקהילה שהייתה מגיעה לבית הכנסת השני הפעיל בעיר, בגיליס. הקהילה התייחסה אליו בתחילה בחשדנות, אך יפרח לא ויתר, נשאר ומאז הוא מסייע לשימור הזיכרון של הקהילה.
בין השאר, שופץ בית העלמין העתיק של מרקש, שנוסד בשנת 1537, ומשתרע על פני 52 דונמים ו-20 אלף קברים. "בית העלמין פה הוא הגדול במרוקו", יפרח אומר. "אין בית עלמין כזה בכל העולם. קבורים פה כמות לומדי התורה הכי גדולה בעולם. 650 צדיקים קבורים פה".
בין היתר, הוא מונה את רבי אלעזר הלוי, בעל שו"ת עבודת הלוי; תלמידו רבי חכם יעקב דהן, רבי משה עמאר ותלמידיו, רבי שלמה ורבי אברהם אבוטבול, רבי שלום קונזו ורבי יהודה בן עטר. בשטח העצום קבורים גם מאות ילדים שנספו במגפה קשה, בקברים קטנים ולבנים ללא מצבה.
"לפני השיפוץ המקום כמעט ונעלם. הכול שקע למטה, וכמות הנחשים שהייתה שם הייתה מטורפת. אמרתי לקהילה, תשמעו, המוזיאון שלכם זה לא בית הכנסת אלא בית העלמין. בקהילה חששו מהפרויקט. אמרו שזה בור בלי תחתית. הגיעה לפה קבוצה של עמותת איילים, וכל יום הסטודנטים היו קמים בחמש בבוקר, ועובדים בבית העלמין מחמש בבוקר עד חמש בערב".
"השליחות פה לא נגמרת", אומר יפרח. הוא עדיין מביא סטודנטים צעירים שיסייעו בשיפוץ המצבות, ועסוק גם בשיפוץ בית הכנסת העתיק במלאח, שבארון הקודש שלו – ספרים בני 300-200 שנה. "אני עושה פה איפטר כל שנה לתושבים, בתוך בית הכנסת, וגם הדרכה למדריכים מקומיים על ההיסטוריה היהודית של מרוקו, כדי שיביאו לפה תיירים מהעולם".
