בנג'י גולדשטיין הגיע לארץ, והוא מתחיל להפשיר: אחרי חמש שנות מגורים בעיירה הקנדית סו לוקאאוט, הוא הגיע יחד עם משפחתו לישראל כדי לעשות סוף-סוף עלייה. גולדשטיין (39), רופא במקצועו, דווקא לא תכנן לגור בסוף העולם, אבל אחרי שסיים את שירותו הצבאי בישראל הוא נסע לקנדה ללימודים, שם סיים תואר ברפואה.
הוא נישא לישראלית שעברה לגור בגיל צעיר בקנדה, ואז קיבל הצעה לנהל את המרפאה בעיירה הקנדית: "מכיוון שהיינו בחובות של בערך 300 אלף דולר אחרי שמימנו את הלימודים, החלטנו שזאת תהיה הזדמנות טובה להתחיל לעבוד, גם אם המקום מרוחק מכל מה שהכרנו", הוא מספר.
קראו עוד בערוץ היהדות:
"השניים הגיעו לעיירה והבינו שהיא באמת על קצה המפה. "אין ממנה כבישים שיוצאים צפונה. היא בעצם סוף הדרך. כדי להמשיך ממנה אל השמורות של העמים הילדים, חייבים לטוס מתוך שדה התעופה הקטן במקום".
איך מתמודדים עם מזג האוויר הקפוא?
"מזג האוויר קר מאוד ויכול להגיע למינוס 40 מעלות בחורף קר במיוחד. בנינו סביב זה מסורת מיוחדת, ובכל חורף בנינו חנוכייה ענקית מקרח. בקיץ נעים יחסית, סביב 25 מעלות. הבעיה היא שהחורף מאוד ארוך. הוא מתחיל בספטמבר ונמשך עד מרץ. קניתי שם מעיל באלף דולר, ולא הצטערתי לרגע על הרכישה הזאת".
מה היה התפקיד שלך במקום?
"האחריות הייתה לטפל גם בתושבי העיירה וגם בתושבי השמורות, העמים הילידים באזור. שדה התעופה הוא נקודת הגישה היחידה לשמורות הצפוניות. מדי פעם אתה טס לשמורה שאין בה רופאים או כבישים, יש רק מרפאה קטנה עם מספר מוגבל של אחיות. אתה עובד שם כרופא בודד ומטפל בכל מי שנכנס בדלת.
"בארץ קוראים להם 'אינדיאנים' והם למעשה היו תושבי קנדה לפני שהגיעו האירופאים. זה קצת דומה למה שהוצג בסדרה המיתולוגית 'חשיפה לצפון'. באופן תיאורטי הם היו אמורים לגור כמו שחיו בעבר, אבל עם השנים הם עברו כל מיני תהליכים ויש להם היום בעיות שונות של התנתקות של צעירי השבטים מהמסורת, ותופעות של סמים ואלכוהול".
הברית הראשונה בעיירה
גולדשטיין מספר שכאשר הגיעו לעיירה הבינו שאין בה יהודים כלל, ובכל חג מרכזי הם נסעו למונטריאול או לארץ כדי לחגוג. "יש שם שלוש כנסיות - אבל כמובן שאין בית כנסת או כמעט יהודים. בשבועות וט"ו בשבט היינו מזמינים חברים מקומיים, ומכירים להם מנהגים יהודיים.
"אחרי שנה וחצי שהיינו שם, הגיעה לבית לידינו משפחה של רופא יהודי נוסף. אשתי הייתה בהריון של הילד השני שלנו וידענו שזה בן, אך לא ידענו איך נעשה ברית מילה. בצירוף מקרים מדהים הסתבר שאביו של הרופא הוא גם רופא כירורג והוא במקרה מוהל, שתכנן ביקור בסו לוקאאוט כשהבן שלי נולד. הוא ביצע את הברית".
זאת הייתה הברית הראשונה בתולדות סו לוקאאוט?
"כן. מצאנו מסמכים שהיו מעט יהודים בעבר במקום, אבל ככל הנראה הם היו שם בתקופות קצרות מאוד. אנחנו מעריכים שזאת הברית הראשונה בתולדות העיירה וזה היה מרגש מאוד, עבורנו ועבור המוהל".
קהילה הולכת ונבנית
עם הזמן הגיעו למקום יהודים נוספים. לדברי גולדשטיין, "התחלנו לבנות קהילה קטנה סביבנו ולרופא השני היה חבר יהודי שגם בא לראות את המקום, ולאט-לאט זה צבר תאוצה. בשנה האחרונה פתאום היה לנו בית מלא בפסח וזה היה נהדר. את כל הדברים - כמו מצות ויין כשר - היינו מזמינים מראש באמאזון וזה פשוט היה מגיע בדואר. היינו מקבלים את החבילות ומחלקים לכל היהודים בעיירה. הבית שלנו הפך לאכסנייה של מוצרי פסח עבור יהודי סו לוקאאוט".
איך התגבשה ההחלטה לעלות לארץ?
"אשתי ואני תמיד רצינו לחזור ארצה, אבל היה חשוב לנו לוודא שאנחנו מגיעים במצב כלכלי יציב ולמצוא מקומות טובים לילדים. לקח זמן לכסות את החובות מהתואר, ולא רצינו רק להגיע ארצה, אלא גם שנוכל להישאר כאן ולא להיות במצב כלכלי מסובך. בגלל הקורונה דחינו את ההגעה לכאן בשנה, אבל עכשיו הגענו לירושלים ואנחנו מנסים להשתכן כאן. הדבר הכי חשוב כרגע זה לאקלם את הילדים.
"אני לא התחלתי לחפש פה עבודה כי אני עדיין ממשיך לעבוד בקנדה, ואסע לשם עוד כמה פעמים. יצרו איתי קשר מכמה מרפאות בארץ, אבל אני רוצה להתמקד בהתאקלמות של הילדים ואני אמשיך לעבוד עוד קצת בסו לוקאאוט".
איך אתם מרגישים בינתיים?
"מרגישים נהדר. זאת תקופת הירח דבש. בגלל הקורונה לא היינו בארץ כבר שנתיים והתגעגענו למשפחה, וממש כיף לנו להתאחד שוב. באופן מפתיע ובניגוד לתדמית, אנחנו מקבלים המון עזרה ותמיכה והאנשים אדיבים וטובים אלינו. אולי היה לנו מזל לפגוש את האנשים הנכונים, אבל בכל מקרה אני ממש נהנה מזה".
גולדשטיין הגיע לארץ באמצעות ארגון "נפש בנפש" שהוקם בשנת 2002 על ידי הרב יהושע פס ואיש העסקים טוני גלברט, במטרה לקדם את העלייה היהודית לארץ ישראל מצפון אמריקה ומאנגליה, זאת בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF-USA. מאז היווסדו סייע הארגון בהעלאת כ-70 אלף עולים לישראל.
