המחאה על מצב בתי העלמין של בני ישראל בהודו: ריאיון עם גולן שריקר צ'ריקר
(צילום: משי בן עמי)
שברי מצבות, ועליהם אותיות עבריות או מגן דוד חרוט, מושלכים בצידי הדרך בעיר פאנוול שבהודו. בסוף הכביש נבנו בתים, במקום שבו היה פעם בית עלמין יהודי של קהילת "בני ישראל". מדובר בסיפור אחד מני רבים. כבר שנים מתרחשת מחיקה של בתי העלמין היהודיים במדינה הענקית. בבתי העלמין הנטושים מוקמות מזבלות, חלקם הופכים למשכנם של הומלסים, ואחרים – לשטחי נדל"ן.
כעת מעלים פעילים ומפגינים את הדרישה למסד את האתרים הללו, המנציחים את קיומם של בני הקהילה היהודית העתיקה באזור במשך אלפיים שנה, ולשמר אותם. בסוף השבוע קיימו פעילים חברתיים – הן מהמאבק המזרחי-אזרחי והן מהקבוצות ההודיות בארץ – הפגנה מול שגרירות הודו בישראל.
"שאלו אותנו, 'למה אתם עושים את זה מול השגרירות'", מספר גולן שריקר צ'ריקר, בריאיון לאולפן ynet. "כל מיני עסקנים כאלה ואחרים חשבו ש'זה לא הזמן'. אבל אנחנו לא נעשה את זה מול עיריית רמת גן. הכתובת היא, כמובן, השלטונות בהודו". שריקר צ'ריקר הוא מנכ"ל מסע'לה – מסע בין-דורי של קהילות יהדות הודו בישראל ובעולם, וממובילי המאבק. "יש המון בתי עלמין בהודו של 'בני ישראל', כ-90 כאלה, למעשה, ואנחנו רואים שיש שם עיזבון והזנחה. אתם רואים את התמונות, זה נראה מזעזע".
הסיפור הזה נוגע בו במקום אישי. "לסבא שלי, משה שמואל נגאוקר, אין קבר", הוא מספר. "משום מה בנו על זה מבנה כלשהו. זאת אומרת – יש מחיקה. בכל פעם שאמא שלי ואני מבקרים במומבאי, היא בוכה כשהיא רואה את המראה הזה. אין לנו איפה להדליק את הנר. זה נראה הגיוני שיש מבנה מעל הקבר, או שקברו אחרים מעליו? זה ממש הזוי".
שריקר צ'ריקר מדגיש כי בניגוד לחילולי בתי עלמין המוכרים ממאבקים אנטישמיים, בהודו הסיבה אחרת. "החילול הזה לאו דווקא נובע מאיזושהי אנטישמיות או סיפור טרגי", הוא אומר – ומצביע על נסיבות של אדישות וחיפוש שטחי נדל"ן.
"הדרישה שלנו מהממשל ההודי היא להפוך את האתרים האלה לאזורים לאומיים עם שימור, כמו שקרה ביחס לאתרים של יהדות קוצ'ין", מסביר שריקר צ'ריקר. "כאשר משמרים את המקומות – מגדרים אותם ונותנים להם מענה – לא רואים את המראות האלו. אנחנו לא מקבלים את הסיפורים שזה 'אדמות פרטיות'. יש אפשרות לפתור את העניין, לחוקק חוק בנושא ולשמור על המקומות המקודשים שלנו".
למעלה מאלפיים שנות קבורה יהודית
בהודו נותרו כ-5,000 יהודים בלבד, כ-3,000 מהם מרוכזים באזור מומבאי. "גם אחרי ההגירה הנה, ולכל מקום אחר בעולם, אסור לנו לאפשר מחיקה של המקומות שהשארנו שם", הוא מציין. "זו מחיקה תרבותית. אנחנו דורשים למסד את האתרים המדוברים, שיהיה פיקוח וביקורת על הנושאים האלה. זה לא אמור להיות שוק חופשי, זה אמור להיות מוסדר".
קהילת בני ישראל ("בֶּנֶה ישראל", במראטהית-יהודית) התקיימה במערב הודו לצד קהילת יהודי בגדד וקוצ'ין. על פי מסורת העדה, אבותיהם נמלטו מארץ ישראל בשנת 175 לפני הספירה, בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפאנס. ספינתם נטרפה סמוך לחוף קונקאן, דרומית למומבאי, ומהאסון ניצלו שבעה גברים ושבע נשים. כל ספרי הקודש ותשמישי הקדושה שלהם אבדו במצולות.
הניצולים קברו את מתיהם באתר סמוך לכפר נאווגאון, במקום ששימש לימים כבית הקברות של קהילת בני ישראל – והתיישבו באזור. כך שמדובר בבתי עלמין מהעתיקים בעולם, מחוץ לישראל. "אלה הקברים של אבות-אבותינו, שהיו 2,200 שנים יהודים הכי הודים שיש", לדברי שריקר צ'ריקר. "לא ייתכן שיהיה כביש באמצע האתר, עיזבון, זבל וכו'. כמו שיש ניקיון בכל מקדש ומסגד, כך צריך להיות שם. אם יגדרו ויפנו את האשפה, זה יקרה. הקהילה כבר תמשיך משם". שריקר צ'ריקר מוסיף כי "ממשלת הודו יכולה לתקן את המצב כבר מחר. היא לא צריכה אותנו בשביל זה. אני בטוח שאם זה היה במקום אחר, ישראל הייתה דורשת לטפל בזה ישירות".
באמצע המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-24 אלף נפשות, שהתרכזו בעיקר במומבאי, בכלכותה, בדלהי, באחמדאבאד ובטהאנה. עם הקמת המדינה, עלתה מרבית הקהילה ארצה, וכיום – על פי ההערכות – היא מונה כ-85 אלף נפשות בישראל, ורק כ-3,000 נפשות באזור מומבאי, עוד כמה מאות ברחבי הודו ועוד כ-5,000 נפשות ברחבי העולם – כולל נישואים בין-עדתיים.
