"פני הים". בת המנסה להציל את אמה מידי אביה
(תסריט ובימוי: שקד שילה. באדיבות מעלה – בית ספר לקולנוע)
במקביל להתעוררות שנרשמת בחלקים מהמגזר החרדי בתחום המאבק בפגיעות מיניות, גם בחברה הדתית-לאומית חלו תמורות בנושא בשנים האחרונות. פרשת הרב מוטי אלון הייתה קו פרשת מים וטלטלה את מגזר חובשי הכיפות הסרוגות, ורק לאחרונה נחשפה ב"ידיעות אחרונות" ו-ynet פרשת המורה ציפי דינר מאולפנת שעלבים, שתלמידות רבות טוענות כי היא פגעה בהן מינית.
סרטים הם מדד לא רע לשינויים תרבותיים המתרחשים בחברה שבה הם מופקים. מהבחינה הזו, הסרטים שיצרו הסטודנטיות בבית ספר הדתי לקולנוע "מעלה" אינם שונים. בשנים האחרונות נראה כי העיסוק באלימות נגד נשים בחברה הדתית עלה מדרגה, ולא פלא שהוא מוצא את דרכו גם אל המסך.
לורן טרבלסי (32) בחרה לעסוק בנושא הפגיעות המיניות יותר מפעם אחת במהלך לימודיה ב"מעלה". סרט הגמר שלה, "כוח משיכה", עוסק בתקיפה מינית שחווה מתאגרפת. "סיבוב", סרט מוקדם יותר שיצרה במהלך הלימודים, עוסק בהטרדה מינית באוטובוס. "כמטיילת בעולם, זה קורה בכל מקום. בארץ, במדינות עולם שלישי וגם במקומות שהם לכאורה הכי מתקדמים שיש. דתיים או חילונים", אומרת טרבלסי בשיחה מאפריקה. "אנשים הם אנשים, וזה פשוט קורה. אנחנו עדיין חיות בעולם שבו נשים נמצאות בעמדה חלשה יותר מגברים".
"גם הפגיעה שעוברת הגיבורה בסרט תישאר איתה תמיד", לדבריה. "שום דבר לא יחזור למה שהיה, גם כשהיא ממשיכה להיות חזקה פיזית. משהו משתנה בדרך שבה אנחנו רואות אנשים ובאמון שאנחנו נותנות בהם. התוקף מקבל את האגרוף הפיזי ממנה, אבל היא נשארת עם האגרוף הנפשי לתמיד".
הסרט הקצר "סיבוב". הטרדה מינית באוטובוס
(תסריט ובימוי: לורן טרבלסי. באדיבות מעלה – בית ספר לקולנוע)
"כוח משיכה" של טרבלסי – שכל השחקנים בו, אגב, אינם שחקנים מקצועיים אלא ספורטאים אמיתיים – עוסק במערכת יחסים רומנטית בין מתאגרפת באגרוף תאילנדי למתאגרף מהקבוצה שלה, שבמהלכה מתרחשת תקיפה מינית של הגיבורה הראשית. "כל אחת מאיתנו כאישה חוותה לפחות פעם בחיים הטרדה, פגיעה מינית או משהו בהקשר הזה. בתור יוצרת חשוב לי מאוד לדבר על זה, אפילו שזה היום במודעות. אני רוצה לשים את זה שוב ושוב במרכז, כדי שזה לא ייעלם אפילו לשנייה".
הצפה של פגיעות בעולם השמרני
ארבע יוצרות בחרו לשים במרכז הפריים סיפורים עלילתיים של אלימות או אלימות מינית כלפי נשים, והן מספרות איך הרצון לשבור את מעגל השתיקה ולחולל שינוי חברתי הוביל אותן לגעת בנושאים הרגישים, אצל חלקן האישיים מאוד – ומה המצלמה מאפשרת להן לספר לכולנו על פגיעה ואלימות, ועל מה שנשאר לנו כחברה להאיר ולתקן. שניים מהסרטים הקצרים ("פני הים" ו"סיבוב") זמינים לצפייה כאן למעלה לגולשי ynet.
לורן טרבלסי: "כמטיילת בעולם, זה קורה בכל מקום. בארץ, במדינות עולם שלישי וגם במקומות שהם לכאורה הכי מתקדמים שיש. דתיים או חילונים. אנחנו עדיין חיות בעולם שבו נשים נמצאות בעמדה חלשה יותר מגברים"
אין זה סוד שבעקבות תנועת "מי טו" העולמית, סיפורים שחסו תחת מעטה כבד של שתיקה החלו אט-אט לראות אור יום ומצלמה. סיפורים שהם בסופו של דבר חוויה נשית משותפת, גם אם עצובה ומפוקפקת. באופן ספציפי, קשה להתעלם מההצפה של חומרים העוסקים באלימות נגד נשים ובפגיעות מיניות דווקא מתוך העולם השמרני והדתי.
נטע אריאל, מנהלת בית הספר מעלה, ערה לכך ומציינת כי "בוגרות מעלה עוסקות בשנים האחרונות בנושא הזה, הרבה פעמים דרך זווית של פגיעה אישית או קירבה משפחתית. הסרטים מציגים את התופעה בכל הגילים בציבור הדתי. בכולם אלימות קשה נגד נשים, וגיבורה אחת שעומדת אל מול המצוקה ובוחרת בחירה מפתיעה".
"האלימות הייתה בבית שגדלתי בו"
"כל מי שכותבת תסריט כזה, כותבת אותו ממקום אישי. זה משהו שנמצא בתוכך", אומרת טרבלסי. "גם אם לא חווית את זה בעצמך, זה אולי היה קרוב אלייך. הסרט הוא פשוט עוד דרך לשחרר את זה החוצה".
שקד שילה, יוצרת הסרט "פני הים" העוסק בדרמה של אלימות במשפחה ובהשלכות המתמשכות שלה על הילדים שחוו זאת מהצד, מסכימה עם הרעיון הזה לחלוטין. "הכרתי את הנושא של אלימות במשפחה מקרוב. זה היה בבית שגדלתי בו", היא חושפת באומץ ובכנות.
שקד שילה: "אנשים ונשים באים פעמים רבות בגישה פטרונית מאוד כלפי אישה מוכה, ובטוחים שהם יודעים מה צריך לעשות ואיך 'מצילים' אותה, והסיפור הרבה יותר מורכב מזה. מאחר שחוויתי את זה מקרוב, אני יודעת גם להגיד שזה לא בהכרח גבר מפלצתי ואישה חלשה. זה גם, אבל לא רק"
"בסופו של דבר עשיתי את הסרט הזה מתוך צורך עמוק שלי. חלק מהצורך הזה הוא גם להוציא החוצה את מה שמושתק", מסבירה שילה, "כי אם תבוא עובדת סוציאלית ותעביר שיחה על אלימות במשפחה, זה לא יהיה אותו דבר כמו להזדהות עם דמות של גיבורה בעלילה. ברור שאלימות היא דבר רע, אבל יצירה מאפשרת הבנה עמוקה יותר של הנושא. יש לי חלום שנשים יראו את הסרט הזה ויפסיקו להרגיש אשמות ולשתוק. הסרט עצמו כמעט לא מדבר ישירות על אלימות, אבל היא ממש נוכחת שם. השתיקה היא חלק מהחולי – והריפוי הוא הדיבור, המצלמה, החשיפה".
לדברי שילה, אחד המאבקים החשובים שרצתה להיות שותפה בהם באמצעות הדמויות בסרט הוא המאבק בסטריאוטיפים המלווים את המתמודדות עם אלימות במשפחה: "רציתי להראות בסרט עמדה של מורכבות וענווה. אנשים ונשים באים פעמים רבות בגישה פטרונית מאוד כלפי אישה מוכה, ובטוחים שהם יודעים מה צריך לעשות ואיך 'מצילים' אותה, והסיפור הוא הרבה יותר מורכב מזה. מאחר שחוויתי את זה מקרוב, אני יודעת גם להגיד שזה לא בהכרח גבר מפלצתי ואישה חלשה. זה גם, אבל לא רק. הייתי רוצה גם לעורר את ההבנה שיש לפגיעה השלכות קדימה, על הילדים על כל מי שהיה שם, גם אם הוא לא חווה את האלימות על בשרו".
סיפור נקמה ייחודי
הדס יונה, ירושלמית במקור, שיצרה את הסרט "לנשום", מודה כי הסרט שלה רחוק מאוד מהסרטים שבדרך כלל יוצאים ממעלה. היא חלק מהשינוי שעובר על בית הספר בירושלים, שהופך להיות אוניברסלי יותר. "יש בו משהו מתריס", היא מודה, "אני חושבת שמכל השכבה שלי הסרט שלי היה הכי קשה לעיכול".
הסרט של יונה עוסק בסיפור נקמה ייחודי. גיבורת הסרט, יובל, מחליטה לחטוף את מי שאנס אותה (שחר) – והסרט הוא למעשה תיעוד מתמשך של החטיפה והשיחה על האונס. "היא כאילו מפתה אותו והוא חושב שהם הולכים אולי לעשות אקט מיני ביחד, ולכן גם כשהיא קושרת אותו הוא חושב שזה חלק מזה", היא מסבירה. "מצד אחד היא מפחדת מאוד לפגוש את האנס שלה, ומצד שני היא נלחמת לשמוע שזו לא אשמתה ולכן היא עושה את זה. זו השאיפה גדולה שלה, לשמוע אותו אומר לה: 'זו לא אשמתך, אנסתי אותך, את צודקת. את רצית שאני אנשק אותך ולא הלאה'.
הדס יונה: "התחושה של רבים מהנפגעות והנפגעים הדתיים היא שהם הביאו את זה על עצמם. כביכול את אחראית על זה, 'את אשמה בזה שיזמת משהו מיני. לא היית צנועה, לא שמרת על הכללים הדתיים, נגעת בו – אז אל תבואי בתלונות לאף אחד'. מה שאני מבקשת להעביר הוא שהאשמה היא לא של הנפגעת"
"בסופו של דבר רוב האנסים הם אנשים שאנחנו מכירים. אנשים שעבדנו איתם, למשל, הם אנשים שיש לנו איתם היכרות מוקדמת. אני גם לא חושבת שהעניין הזה קשור לדתיות, כן או לא. גם בחורה חילונית וגם בחורה דתית יכולות להיתקל במשהו כזה. גם 'מעלה' הוא בסופו של דבר מקום מעורב. גם שם אפשר לפגוש מישהו שיכול להיות חמוד ומקסים, ואת תלכי איתו ותנשקי אותו, כי רבים מהסטודנטים שם לא שומרי נגיעה. וכן, יכול להיות מצב שבו הגבולות לא נשמרו, וה'לא' שלך לא כובד. גם אם הוא לא נשמע – כי זה לא משנה אם הוא נשמע או לא נשמע".
"יגידו שזה לא בסדר שמטילים עוד אחריות על הגבר. אבל מבחינתי זה לגמרי כן", היא אומרת ומסבירה: "גבר צריך לשים לב אם בחורה מתחילה להסתגר ואם היא לא רוצה, נסוגה. הוא אמור לדעת לזהות גם סימן לא מילולי של 'לא'. גבר בסופו של דבר יכול תמיד להרגיש אם מישהי רוצה או שהיא נסגרת, מתרחקת, מתכווצת. אם אישה היא לא אובייקט מבחינתו, אז מרגישים".
מה בסופו של דבר רצית להעביר לצופים?
"זה קצת קשה, כי זה סיפור שקשור אליי. המסר מבחינתי היה להגיד שזו לא אשמתה. זו לא אשמתה שהיא רצתה להתנשק איתו, זה לא הצדיק את מה שקרה אחר כך. כי מאיפה נובעת האשמה? מהמילים שהתוקף כל הזמן אומר לה, 'את רצית לעלות איתי לגג, את נישקת אותי, אני חתיך'. כל הסימנים שכאילו אומרים לה 'אין לך באמת סיבה להתלונן, קיבלת מה שרצית'".
לצלם את הזעקה האילמת
במסגרת עבודה סמינריונית שכתבה, שוחחה יונה עם נפגעות אלימות, וגילתה שנושא האשמה מרכזי במיוחד בחוויה של נפגעות ונפגעים דתיים דווקא. התחושה של רבים מהם היא שהם הביאו את זה על עצמם. "כביכול את אחראית על זה, 'את אשמה בזה שיזמת משהו מיני. את לא היית צנועה, לא שמרת על הכללים הדתיים, נגעת בו – אז אל תבואי בתלונות לאף אחד'. מה שאני מבקשת להעביר הוא שהאשמה היא לא שלך. וזה כן דווקא קשור מאוד לנפגעות דתיות. האשמה והבושה שהן חוות מקשות עליהן יותר לדבר ולספר".
שולמית ליפשיץ: "במצב הכי חסר אונים שיש, גיבורת הסרט מצליחה לגייס את הכוח ולדאוג לאחרים. ברגע האמת, כשהיא יכולה לברוח, היא מבינה שדוד שלה מתכנן לפגוע גם באחותה הקטנה וחוזרת כדי להציל אותה"
בחוויה הזו של שתיקה מתמשכת מבקשת שולמית ליפשיץ (32), היוצרת של "נעה", לגעת. הסרט עוסק בנערה דתית שסובלת מפגיעה מינית מתמשכת מצד דוד שלה. "אחד הדברים המרכזיים שניסיתי להעביר בסרט הוא איך אפשר לצעוק בלי לצעוק. היא מנסה לספר לאמא שלה בלי לספר לה, וזו אחת הנקודות הכי חשובות – הצעקה האילמת והעיוורון מצד אחד, ומהצד השני הדרך שבה היא מצליחה במצב הכי חסר אונים שיש, מצב שאין תשובות איך מתמודדים איתו, לגייס את הכוח ולדאוג לאחרים. כי ברגע האמת, כשהיא יכולה לברוח, היא מבינה שהוא מתכנן לפגוע באחותה הקטנה וחוזרת חזרה כדי להציל אותה".
אלימות מינית היא נושא לא פשוט, בטח בחברה הדתית, ואת בחרת לעסוק גם באלימות במשפחה – שם השתיקה אפילו עיקשת יותר.
"מאוד. זה נושא שהיה מושתק שנים. אבל כמו בכל העולם, זה תהליך של מודעות. עצם העובדה שכיום אפשר לעשות סרט כזה ב'מעלה' ואף אחד לא מרים גבה – להפך, זה מתקבל בחיבוק – מראה שקרו דברים. הדרך עוד ארוכה מאוד לכולם, אבל זאת התחלה של שינוי. אנשים סוף-סוף מתחילים לדבר על זה".
"אז נכון, פגיעות מיניות בתוך המשפחה בחברה הדתית זה בהחלט טאבו. לכן אמא של הגיבורה, נעה, פשוט עיוורת לזה", היא מציינת. "אפילו היא לא מעלה על דעתה מה עובר על הילדה שלה. רוב הפגיעות המיניות באות מאדם קרוב ולכן קריטי להבין את זה, בדרך כלל זה לא מישהו זר שמתנפל. כשיש תוקף שיודע איך לשחק לך במוח ולפגוע בך בדברים הכי אישיים ורגישים, זה כוח נורא ואיום. הסרט נועד לגרום לאנשים להתחיל להסתכל סביבם, כי זה לא רק בסרטים, זה קיים בחיים האמיתיים".
