חטיפתו ורציחתו של שליח חב"ד באבו דאבי, הרב צבי קוגן, והמלצת המל"ל להימנע מנסיעות שאינן חיוניות לאיחוד האמירויות, יצרה דיסוננס גדול בין התחושות הקשות שנוצרו בעקבות המקרה לבין התחושה שליוותה אותי בביקורי במדינה לפני כשבועיים בלבד, כמי שמכיר את הקהילה היהודית המתחדשת במקום.
הלווייתו של צבי קוגן ז"ל
(צילום: שילה פריד, ירון ברנר)
כיהודים, הנוכחות והשהייה במדינות מוסלמיות מלווה בהרבה פחדים וחששות. אבל עבורי, כבעל חזות יהודית שכוללת לא רק זקן ארוך אלא גם כיפה בולטת על ראשי, לא זו הייתה התחושה בביקוריי באבו-דאבי ובדובאי. בעוד במדינות מוסלמיות אני לפעמים מניח כובע על ראשי, תחושות קבלת הפנים והביטחון אשר חשתי בעודי צועד ברחובות אבו דאבי, שם רוכלים ועוברים ושבים מברכים אותי ב"סלאם עליכום", היו שונות בהחלט.
מסיבה זו, ההודעה על חטיפתו ורציחתו של הרב קוגן הייתה הפתעה גדולה. שכן, לפחות עד הימים האחרונים, האמירויות היו סמל גם לדו-קיום וגם לביטחון, עד כמה שזה נשמע מוזר. גם המשטר המלוכני וגם היהודים שחיים במקום עושים כל שניתן כדי לבנות חברה אידיאלית שחיה בהרמוניה, כאשר אחד הסמלים המובהקים לכך הוא העובדה שהשלטון בנה במקום את בית אברהם – קומפלקס של 7,000 מ"ר שבמרכזו הדתות האברהמיות, הכולל בית כנסת, מסגד, כנסייה ואמת מים.
זו ההרמוניה והחזון שהשלטון באמירויות מבקש להציג לתושבים ולעולם, כחלק מניסיון ברמה רעיונית-אידיאולוגית, אבל גם בהיבט המעשי, לחיות חיים בצוותא דווקא במדינה מוסלמית.
חשוב להבין כי מציאות יצירתם של החיים היהודיים באיחוד האמירויות, אשר החלו עוד לפני הסכמי אברהם, שונה מזו שאנו רגילים לה בקהילות יהודיות אחרות בעולם. בשנת 2010 החלו יהודים להגיע לאמירויות, בעיקר לדובאי ולאבו-דאבי, ולקבוע שם את מושבם העסקי ואת ביתם, כך שהקהילה היהודית שהתפחתה שם ייחודית הן בכך שנוצרה יש מאין והן ביצירתה במדינה מוסלמית.
עד שנת 1948 התקיימו בארצות האסלאם, דוגמת אלג'יריה, לוב ומרוקו, קהילות יהודיות שמנו כמיליון יהודים, חלקן קהילות עתיקות – אבל בעקבות הקמת מדינת ישראל, רובן נעלמו לחלוטין. הגעתם של היהודים לאמירויות איננה המשך ישיר של החיים המשותפים בין יהודים ומוסלמים או בגדר החזרת עטרה ליושנה, אלא יצירת מציאות חדשה. המטרה של היהודים באמירויות היא לחדש מודל של חיים יהודיים במדינה מוסלמית, מתוך דו-קיום ורגישות לנושאים הפוליטיים שעל סדר היום העולמי.
מנהיגי הקהילות בדובאי שואפים לבנות עתיד יהודי לא רק בבניית בניינים, אלא בעיצוב קהילה יהודית חדשה במדינה מוסלמית ופיתוח חיים יהודיים בעלי אופי ייחודי, שיתאימו לאתוס החמלה והסובלנות של איחוד האמירויות. היהודים שהגיעו למדינה מאמינים שיש ערך וחשיבות בעצם נוכחותם שם, שכן יש בכך חיזוק להסכמי אברהם ומודל לנרמול היחסים ולדו-קיום יומיומי בין יהודים ומוסלמים.
הרב אליהו בירנבויםצילום: באדיבות המצולםאכן, איחוד האמירויות היא מדינה מוסלמית, ועל פי החוקה המקומית, האסלאם היא הדת הרשמית. אך בו בזמן המדינה חרטה על דגלה יחס של כבוד לדתות אחרות, והממשל המקומי מפגין יחס חיובי ותומך כלפי הקהילה היהודית והחיים היהודיים במדינה. השילוב בין הסובלנות הדתית לחוקים הנוקשים ביחס לאלימות יוצר גם היום, למרות האירוע הקשה, את התחושה שבטוח יותר ללכת עם כיפה באבו-דאבי מאשר בפריז או באמסטרדם, ואני מאמין שהשקט במדינה יישמר גם בעתיד.
איני איש ביטחון או מוסד, אולם כאדם יהודי ומנהיג בקהילות יהודיות בתפוצות, אני סבור שחשוב ונדרש שכיהודים נמשיך להסתובב באופן רגיל וחופשי בעולם בכלל ובאיחוד האמירויות בפרט. אחרת ניצור מצב שבו אנחנו נכנסים למחתרת, חיים בגטו, חיים את חיינו כאנוסים – ואלה לא חיים יהודיים.
- הרב אליהו בירנבוים הוא ראש מכון "שטראוס-עמיאל" מבית "אור תורה סטון" להכשרת שליחים לתפוצות
