פוליטיקה בצד
כל שאלה בארץ הזו, אחרי שמנקים ממנה את כל היבטיה הערכיים, עוברת רדוקציה לשאלה אחת פשוטה: האם זה יעזור לביבי לשרוד או יגרום לנפילת שלטונו. זה נורא, וזה הופך כל שיח לשקרי ולאינטרסנטי. אסור להמשיך כך. לא בשאלת החטופים, לא בשאלת הפסקת המלחמה, לא בשאלת עתיד עזה או יחסינו עם ארצות הברית, ולא בשאלת חוק הגיוס. חייבים לדבר אמת, להקשיב באמת, לעסוק בעובדות, בצרכים ובערכים. הבה ננסה.
אי אפשר להתווכח
מורי ורבי, הרב יהודה עמיטל, הוגה רעיון ישיבות ההסדר המשלבות תורה וצבא, לחם במלחמת השחרור ליד לטרון. באותה תקופה גר בביתו הרב שך, מי שלימים יהיה המנהיג הגדול של החברה החרדית. באותם ימים היו ביניהם ויכוחים רבים על גלות וגאולה, מדינת ישראל ותורה. כ-40 שנה מאוחר יותר נפגשו הרב שך והרב עמיטל. אמר לו הרב שך: יהודה, אתה יודע, אנחנו כבר לא יכולים להתווכח. כל כך התרחקנו זה מזה.
הרב תמיר גרנות, אב שכול, מדבר על חוק הגיוס בכנסת
כדי להתווכח אנו זקוקים לסיפור מסגרת משותף: היסטוריה, ערכים וחזון. כשיש שני סיפורים נפרדים לחלוטין, אי אפשר להתווכח, בוודאי שלא להסכים. סיפור המסגרת החרדי שונה מאוד מזה הציוני. לפי האחרון, מדינת ישראל היא מהפכה היסטורית שהוציאה את עם ישראל מהגלות, חידשה את חייו המדיניים, ובעיקר – העבירה את האחריות על גורלנו לידינו. החברה החרדית ברובה טרם יצאה מהגלות, ולמעשה היא חווה גלות בארץ ישראל. בחברה הזו הקהילה, לא העם, היא המסגרת העיקרית של הקיום, כמו בגלות; עולם המעשה הוא שולי וצדדי, ואין לנו השפעה ממשית עליו, והכול תלוי בקיום המצוות ובלימוד התורה; ובעיקר, מדינת ישראל החילונית איננה התכלית, והיא לא קמה אלא כדי להציל את עולם התורה שנחרב בשואה.
אין כאן ויכוח, אלא שני סיפורי מסגרת שונים לחלוטין, שלא מתכתבים זה עם זה, וזו טרגדיה נוראה. לפי הסיפור הציוני, ברור שלצה"ל כארגון לאומי ומעשי נועד תפקיד מרכזי בחיי האומה. לפי הסיפור החרדי, גורלו של עם ישראל תלוי בעולם הישיבות.
תורה או צבא – מי צודק?
החרדים אומרים: רק התורה תשמור עלינו, כמו ששמרה עלינו בכל הדורות. ללא תורה, לא נשרוד. האם הם צודקים? כרגיל, התשובה איננה פשוטה. התורה אכן שמרה על עם ישראל במשך כל שנות גלותו, אפשרה את קיומו במטא-היסטוריה, אף על פי שלא היו לנו מרכיבי חיים משותפים אחרים, והצילה הן את הזהות והן את התקווה היהודית. בלעדיה – לא היינו כאן. אבל האמת ההיסטורית היא שדווקא עזיבת התורה אפשרה את בואנו לכאן. אדייק, עזיבת התורה בתצורתה הגלותית: זו העוסקת בקיומו של היחיד, המכוונת לרוח ולא למעשה, לעולם הבא ולא לעולם הזה, והמנותקת מן ההיסטוריה, לא יכולה הייתה להוות בסיס למהפכה הציונית.
אז בגלות באמת אי אפשר ליהדות להתקיים ללא התורה, אך המדינה קמה ללא תורה. אז מה נכון? התשובה הפשוטה היא שאם אין תורה אין ארץ, ואם אין ארץ אין תורה. הקיום היהודי עומד תמיד על שתי רגליים: רוח וחומר, נצח והיסטוריה, כלליות ופרטיות, אמונה ואחריות אנושית. אין זה בלא זה. התשובה העמוקה יותר היא שהתורה עצמה בבואה לארץ ישראל מקבלת תצורה אחרת, אבל זה כבר עניין למאמר אחר.
לימוד תורה פוטר משירות צבאי?
בדבריי בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת השבוע, אמרתי שלא קיימת עמדה יהודית וערכית שלפיה לימוד תורה פוטר ממלחמה כשיש מחבלים על הגדרות. בימים רגילים, כשהיצע המתגייסים עולה בהרבה על הצורך של הצבא, כשאין מלחמה קיומית או אין מלחמה בכלל – שם יש מקום לפטור. מבחינה תורנית, פטור למי שמשקיעים את כל חייהם בלימוד תורה – מוצדק, כשם שמבחינות אחרות, יש להצדיק תעדופים שונים בגיוס על רקע תרבותי, משקי או אחר, ויותר מכך, כי לימוד תורה הוא בסיס הזהות והרוח שלנו. אבל בעת מלחמה קיומית, כולם יוצאים למלחמה.
אני לא מאמין שיש רב אחד או חרדי אחד שחושב שאם יושבים שני אנשים בבית, ואחד מהם לומד תורה, ומחבלים עומדים מחוץ לדלת, אז לגיטימי שהלומד יאמר לחברו: מצטער, אני לא יכול, אני עסוק, צא אתה למות. המחשבה שלימוד תורה פוטר מהצטרפות למלחמה להצלת עם ישראל – היא חילול כבודה של התורה. עם ישראל עומד מול איום קיומי אדיר ממדים, ואנחנו לא יכולים להתמודד איתו בלי שכל מי שיכול ייתן כתף. כמובן, מבוגרים, צעירים, מי שאינו כשיר ומי שעוד לא הגיע לגיל גיוס, ימשיכו ללמוד תורה.
דברי הרב יצחק יוסף על חוק הגיוס
הרב יצחק יוסף, הראשון לציון, אמר בסגנונו כי אין להבדיל בין מי שלומד למי שאינו לומד, והגיוס אסור לכולם. הרב משה מאיה, מחשובי הרבנים הספרדים, הוסיף וטען שהגיוס גרוע יותר מחילול שבת. בואו נקשיב רגע בעומק ובכבוד, בלי לכעוס, לתוכן דבריו, בתוך סיפור המסגרת שלו. יצא המרצע מן השק. הרב מאיה אומר בעצם: לא לימוד התורה הוא הסיבה לדרישה לפטור. לעולם התורה תפקיד חינוכי וחברתי, מפני שהוא מגן על הבחורים שלנו מפני הרוחות התרבותיות הרעות שמסביב, ולכן לכולם אסור להתגייס. אם בחור חרדי שחי כל חייו בסביבה מוגנת יתגייס לצבא הגדול, החילוני, ששטוף בתרבות זרה, בפריצות מינית, בכפירה, בחומרנות – יש סיכוי רב שהוא לא יחזיק מעמד, וינשור לגמרי מהעולם הדתי. לכן הרב מאיה חושב שזה גרוע יותר מחילול שבת.
לא לנצח, לא להכריע
אני רוצה לתאר לכם את הפרופיל האופייני של בחור הישיבה החרדי בן ה-18. הוא בחור עדין, בעל שאיפות רוחניות ומוסריות. כשהוא הולך לישיבה הוא מוותר על תענוגות העולם ובוחר בחיים צנועים, הוא עוסק בתיקון המידות ובהשתלמות אישית. הוא מוותר על קריירה, לא הולך לפאבים ולא נוסע לטיולים בחו"ל. הוא משתדל לעסוק יומם ולילה בלימוד תורה, כלומר, בניסיון להבין את דברו של בורא עולם. הוא לא מתגייס לא כי הוא אדיש, אכזרי או חסר ערכים, אלא כי בתוך המבנה החברתי והתרבותי של החברה שלו, הצבא הוא איום על זהותו ועל עתידו. כדי שיהיה שינוי, חייבים להבין את זה. אם המדינה תנסה לנצח את החרדים, היא תמצא אותם מתגוננים יותר, סגורים עוד יותר.
3 צפייה בגלריה
ראשי ישיבות ספרדים, וחלק מחברי מועצת חכמי התורה, מתכנסים לדון בנושא חוק הגיוס. יצא המרצע מן השק
כדי לקלוט חרדים בלי להוות איום, הצבא יצטרך להתאים את עצמו, וגם להתפשר. להתאים את עצמו, כלומר: ליצור מסגרות ייחודיות – בגיל (20 או 21 – אחרי שנות הישיבה הראשונות ותקופת השידוכים), במקום (למשל: ישיבות אזוריות שמהוות כוח לוחם, מגינות על קו התפר או מספקות חיילים לאבטחת יישובים), בזמן (לא כולם ישרתו שלוש שנים, ולא רצוף) ובמסגרת (תנאי חיים הולמים לאופי החרדי). הצבא יצטרך גם להתפשר מבחינה ערכית. שירות הנשים במסגרות הללו ייפגע, ערכי חיל החינוך יותאמו, ושוויון מוחלט לא יהיה – כדי שזה יוכל לקרות.
להתבגר, לקחת אחריות
החברה החרדית תהיה חייבת להתבגר, לקחת אחריות, ועלינו להאמין בכוחה לעשות את זה. לי יש אמון גדול בעוצמות שלה, בגלל התורה, החסד, הקהילתיות, החוכמה. מדינת ישראל היא זו שייצרה את המבנה החברתי המעוות שבו אפשר לא לשרת ולא לעבוד, והמדינה מממנת את כל זה באמצעות תקציבי הישיבות ומדיניות הרווחה. את זה צריך להפסיק, ויש לקבוע שהטבות הקשורות לרווחה יהיו מותנות בקיום חובת השירות הבסיסית. מי שלא יעשה לפחות את המינימום הנדרש שייקבע בחוק, לא יוכל לזכות בהנחות בארנונה, בקצבאות ילדים, בהנחה במעונות. גם האזרחים הערבים יהיו חייבים לעמוד בחובה בסיסית על ידי שירות אזרחי.
הצעתי בכנסת שבמקום לקרוא לחוק "חוק הגיוס" או "חוק ההשתמטות", הוא ייקרא "חוק לימוד תורה", וייקבע בחוק ששני המיליארד שהיו אמורים להיות מועברים לישיבות בתקציב הנוכחי, הסכום הגבוה אי פעם, ישוריינו בבסיס התקציב לתמיד עבור ישיבות שיעמדו בתנאי הגיוס, לפי מדרגות. כך כנסת ישראל, אופוזיציה וקואליציה, תכיר לראשונה במעמד המיוחד שיש ללימוד התורה בעם ישראל, ועם זאת תצהיר על תמיכתה בעקרון שתי הרגליים: תורה וערבות הדדית, תורה וצבא. בדרך הזו אף שוטר לא יאסור אף אדם שלא יתגייס, אולם את הכרת המדינה הוא לא יקבל. אני מאמין שחרדי שרוצה ללמוד ואיננו מוכן לקבל עליו גם את סיפור המסגרת הישראלי – זו זכותו המלאה. אי אפשר לכפות אמונות ודעות בחוקים ובעונשים. אולם הוא גם לא יכול ליהנות מהרווחים של הסיפור הישראלי.
אסור למדינה למצמץ. אנחנו באירוע קיומי, וצריך לומר לציבור החרדי דברים ברורים: עם ישראל זקוק להשתתפותכם בהגנת המדינה ובכלכלתה. לא נוותר על הדרישה, ולא נוותר על כך שתהליכים ייקרו מהר, כי אין זמן. אנחנו מושיטים יד אוהבת, שלא רק שאיננה רוצה לפגוע בעולם התורה, אלא מוכנה לחזק אותו, ולהגן על אורח החיים החרדי.
התכלית המשותפת
אחרי כל הדיבורים, הצעקות, טענות האמת והשווא, הפוליטיקה הקטנה והאידיאולוגיות הגדולות שעלו ועוד יעלו בוויכוח על גיוס החרדים, אני מבקש לתמצת את החזון: עולם התורה החרדי הופך להיות שותף בהגנה על הארץ, ומצליח למיין את תלמידיו כך שחלקם הקטן 'תורתם אומנותם' והאחרים משתלבים בחברה ובכלכלה ותורמים לה, כשהתהליך איננו פוגע בעוצמתו הרוחנית והתורנית, ואדרבה, מצליח לרפא חלק מהמחלות שיש בחברה החרדית.
אולי תופתעו, אך אני יכול לומר מתוך היכרות עמוקה עם העולם החרדי, עם כמה ממנהיגיו ועם רבים מהציבור, שזה גם החזון של רבים מהם. ולכן, למרות ערפילי המחלוקת והפוליטיקה, אני אופטימי ומאמין שיכול לצמוח מהמשבר הזה תיקון אמיתי של עולם התורה ויחסו למדינה.
- הרב ד"ר תמיר גרנות הוא ראש ישיבת ההסדר הדתית-לאומית "אורות שאול" בתל אביב. בנו, סרן אמתי צבי גרנות ז"ל, נפל בגבול הצפון בחודש הראשון למלחמה
