"בלמות יחד, אנחנו אלופי העולם. בלחיות יחד, עוד לא עשינו אפילו את הטירונות", אמר פעם הרב ישראל מאיר לאו, ובהקשר החרדי-חילוני, מתברר שוב כמה הוא צודק.
בימי מבצע עופרת יצוקה, אי אז ב-2009, ניסיתי לתת כאן ב-ynet קול לחברים רבים שלי, שביקשו להצהיר כי החרדי גם הוא גבר וגם הוא בן אדם. הוא מעוניין להיות פרודוקטיבי במלחמה הצודקת הזו. גם הצעיר החרדי מעוניין לשרת, להילחם ולהגן על ארצו, על משפחתו, על אשתו ועל ילדיו, לא פחות מרעהו החילוני – הם אומרים. גם הוא רוצה שאימו תתראיין בדמעות בתקשורת ותאמר שהיא לא נרדמת בלילה, גם הוא מבקש להגן בגופו על היקרים לו מכול, וגם הוא היה שמח לחזור עייף ומכוסה אבק בתום הקרבות ולומר: "עשינו את זה, הראינו להם".
אלא שהחרדים, על פי אמונתם לפחות, מחזיקים בתפיסה שלימוד התורה כמו גם התפילה והמצוות הם חלק אינטגרלי ממערך הלחימה, וההשפעה שלהן על מהלך הקרב אינה פחותה מחשיבותו של הלוחם הסדיר למשל. זו אמונה תמימה, כנה, עמוקה ופנימית מאוד ששותפה לכל חרדי באשר הוא, ואין לזלזל בה. לצד זאת, גם מבחינה פרקטית, חרדים ברובם אינם יודעים לאחוז בנשק. הם פשוט לא עברו את ההכשרה הראויה ואף אם יחפצו בכך לא יוכלו להילחם.
למה הם אינם כשירים לאחוז בחרב? האם לא הגיע הזמן שגם הם יתגייסו לצבא? מדוע אימהות חילוניות ודתיות-לאומיות דואגות כעת לבניהן הנאבקים בחיות החמאס בעוד האימהות החרדיות ישנות היטב בלילה? למה האמונה החרדית, גם אם כנה ותמימה, מאפשרת להם להישאר רחוק משדה הקרב, בעוד אמונתם של אחיהם החילונים והדתיים הלאומיים מאלצת אותם לסכן את חייהם?
אלו שאלות מדממות וכבדות משקל שנידונו, ועוד יידונו, בימים "רגילים". בימים של מלחמה המוזות נאלמות דום ורק התרומה של כל פרט בקולקטיב הישראלי רועמת.
פוסט ברשת החברתית של העיתונאי החרדי אריה ארליך מעיתון "משפחה"
מהי התרומה? כל תרומה – ובאינטראקציה הזו בין שתי הציוויליזציות הישראליות הללו כשלנו. שכן החרדים עדיין לא "מחוברים" דיו למערך הלחימה, לא ממש הופכים ל"חלק" מהמתרחש אי שם בדרום, אבל גם החילונים לעומת זאת חשים כי הם אינם "צריכים" את ה"טובות" של הצעיר החרדי. לא מוכנים, או ליתר דיוק לא רואים צורך עז לשמוע מה יש לו או מה הוא רוצה להציע.
אבל דווקא במלחמה הזו, לפחות, אני מאושר לגלות מגמת חיבור נעימה. "גדולי הדור" וראשי הישיבות והכוללים דרשו מהתלמידים להקדים את הגעתם לישיבה מחופשת בין הזמנים עם אמירה מפורשת כי בכך הם "ממלאים את חובתם" כלפי הלחימה. לצד ההתגייסות התורנית גם השכונות החרדיות טעונות בתחנות רבות האוספות מנות דם מהתושבים, וריכוזים רבים אוספים מוצרי מזון עבור החיילים והתושבים בדרום.
הרב ישראל לנדא למשל, ראש ישיבת היכל יצחק, הדגיש במכתבו לבני ישיבתו כי "לכל אחד יש את התפקיד שלו במערכה הגדולה הזו, והתפקיד שלנו הוא להרבות זכויות של לימוד תורה המאיר את העולם כולו". ההתגייסות הזו, אם יורשה לי, ראויה לכל הפחות להכרה של הציבור האחר. מדוע בעצם, לכל הפחות בימים אלו, לא תתקיים מעת לעת שיחה עם ראש הישיבה החרדית הנחשבת "חברון", הכוללת בקשה-דרישה ממנו להגביר פעילות (רוחנית) בגזרת חייליו? ה"חיילים" מחברון יעשו זאת בנפש חפצה ובמורל גבוה. הם יחושו שבתרומתם זו לכל הפחות הם תורמים ככל יכולתם. לצד זאת, בעיר מודיעין עילית שבה אני מתגורר משתרכים תורי ענק לתרומות דם, בניצוח צעירים מעמותת "עזר מציון", ומשפחות רוכשות סלי מזון בסכומים ניכרים – מאות ואלפי שקלים למשפחה.
התופעות הללו מרגשות ונוגעות ללב. נכון, סוגיית גיוס החרדים לא נפתרה במכתב של הרב ואפילו לא בתרומות הדם והמזון ההמוניות. הפער העצום בין הקבוצות עדיין מדמם אותנו כחברה, והסאגה הקשה מנשוא הזו עוד תיפתר ביום מן הימים, אך לפנינו שלב נוסף וחשוב מאין כמותו המאשש את הסולידריות הישראלית, לפחות בתקופה הקשה הזו. זהו צעד המכיר בעובדה כי בתקופה נתונה זו, החרדים מנסים לתת את תרומתם העמוקה ככל שיוכלו.
בסוף, כמו שאמר הרב לאו, אנחנו אלופים בלמות יחד. אולי הפעם ניתנה לנו הזדמנות נדירה גם לנסות ולחיות יחד, להתמודד יחד, לבכות יחד ולהילחם יחד.
