"והלב יהרהר ויחמוד"
לפני כשבוע נסעתי לקיבוץ עין גדי, לשוחח עם ותיקות וותיקי הקיבוץ על ספרי "היהודיה האחרונה של קפריסין", העוסק ב"מרד התפוצות", מרד מוזר ונשכח של יהודי התפוצות ברומאים, שהתרחש בראשית המאה השנייה לספירה. הספר עוסק גם בטראומות מיניות וצבאיות, טראומות של נשים וגברים, ובכוחה של התרבות והקהילה להעמיק את הפצע או לסייע בריפויו.
המציאות הרעה והמטלטלת הובילה אותנו לשיחה אקטואלית וכואבת שנשזרה בה קִרבת נפש. קל להתאהב בקהילה של קיבוץ עין גדי. בסמוך למקום שבו שכנו בעבר קנאים יהודים שניהלו קרב חסר סיכוי, שוחחנו על טראומות ועל מלחמות משיחיות בימים ההם ובזמן הזה.
הוזמנתי להתארח בלילה במלון הקיבוץ. כשראיתי את מסך הטלוויזיה הגדול מול המיטה חייכתי. האפשרות להירדם מול מסך טלוויזיה מרצד עוררה בי שמחה של פורעת חוק. כמו בימים שבהם ברחתי מבית הספר דרך החלון. הצהלה הסתכמה בצפייה בתוכנית ריאליטי בישול. זה היה שלב האודישן לתחרות, ובחורה צעירה ניסתה ללא הצלחה לבשל את מנת המבחן שלה. היא כל כך לא הצליחה, שאפילו הארטישוק שהיא הכינה לא התבשל. זה היה פשוט – לא.
במתיקות של מי שגזר דינה נחרץ בטרם קרב, היא צירפה למנה הלא-מבושלת פתק התנצלות והופיעה בפני פאנל השופטים. ניתנה לה אפשרות לספר את סיפור חייה, סיפור על בדידות ונטישה הורית. בסיום השיחה ובאופן שהיה נראה מפתיע, אחד השופטים העניק לה "סכין זהב". מסתבר שזו דרך עוקפת שיפוט להתקבל לתוכנית. לכל שופט יש סכין זהב אחת, והוא העניק אותה לאישה צעירה עם סיפור חיים קשה ובלי מנת אוכל.
בין קורבן להתקרבנות
שופט אחר, שניסה לארגן לעצמו ולנו את ההיגיון שבהתרחשות, הסביר שהצ'אנס ניתן לבחורה שלא הצליחה לבשל, מכיוון שהיא נאבקת להצליח. היא הייתה יכולה "להתקרבן", הוא הסביר לנו, אבל היא נאבקת ולכן מגיעה לה הזדמנות שנייה. אני לא יודעת אם ההזדמנות הזו תיטיב עם הבחורה הצעירה, אבל אני בטוחה שהיא תיטיב עם הרייטינג (הנה, אני עסוקה במחשבות על הג'סטה הזו יותר משבוע). כך או אחרת, עברתי לילה לבן במחשבות אישיות ותרבותיות פוצעות על "התקרבנות".
אין מונח ששנוא עליי יותר מהמונח "התקרבנות". זה מונח מניפולטיבי שנועד להרגיע את מצפונה של הקהילה שאחראית, באופן ישיר או עקיף, לסבל של הפרט. זה מונח שנשלף בכל פעם שהקהילה בוחרת להפנות עורף. זה מונח שעוסק בהאשמת הקורבן.
האם כבשה היא קורבן או מתקרבנת?
מאחר שהייתי במצב של לילה לבן במקום הכי יפה בעולם, הרשיתי לעצמי לעוף על כנפי הדמיון (והעופות). ניסיתי לדמיין תרנגולת או כבשה נעמדת מול הפאנל המכובד של השפים ומבקשת לקבל "סכין זהב", סכין שיפטור אותה מביתור ובישול בתוכנית שלהם. כעסתי על הפאנל הנכבד בשם הקורבנות האמיתיים של התוכנית ושל התרבות הקולינרית שלנו – בעלי החיים.
אחר כך שאלתי את עצמי מה היה קורה לו הייתה נכנסת לאולם שפית, קולגה של חבורת הגברים שישבה ושפטה (אני בטוחה שאתן לא מופתעות מהעובדה שאין נשים בפאנל הזה), והיא הייתה קובלת על הפגיעה בזכותה לחשיפה ולממון שמרוויחים הגברים בתוכנית. אני מהמרת שהם לא היו מגדירים אותה כשורדת אמיצה אלא כ"מתקרבנת", ומדוע? כי אם היא צודקת, אם היא שורדת אמיצה, אז שניים מתוך ארבעת השפים ייאלצו לוותר על השתתפותם לטובת אחיותיהם השפיות. זה ויתור גדול מדי – כלומר, ויתור אמיתי. זה לא דומה להענקת "סכין זהב" לבחורה מרגשת שלא הצליחה לבשל.
תוכנית הטלוויזיה היא משל לחיים שלנו. עשיית צדק עם קורבנות של הקהילה תחייב את הקהילה לשלם מחירים לא פשוטים, ולכן הקורבנות יזכו פעמים רבות לתואר "מתקרבנות". בכל פעם שאתן שומעות את המילה "התקרבנות", דעו שלפניכן אישה או איש עם מצוקה אמיתית שאין להם כלים לפתור אותה, ואין להם מושיע.
אלוהים יושב בפאנל
ביום כיפור נקרא בספר יונה, ואני ממליצה להצטרף לקריאה בבית או בבית הכנסת. שלושת הפרקים הראשונים של הספר הם התשתית האגדית-חידתית שלו, הם בבחינת שביל אל הפרק האחרון, הרוחני. בתמונת הפתיחה יונה בורח מאלוהים ואנו לא מבינות מדוע. בהמשך, יונה מושלך אל המצולות, אל תהומות הנפש, הוא נבלע בתוך דג גדול ושם הוא מתפלל. אבל יונה עדיין לא מבין מה קורה לו, ומשום כך התפילה שלו נשמעת כאילו הוצאה מהמקפיא התרבותי וחוממה במיקרוגל של המצולות. אין בה עדיין תובנות.
רק לקראת סיום, בפרק הרביעי, יזעק הנביא זעקה כנה, קצרה ומובנת. יונה יצליח להתבונן באופן רפלקטיבי על המסע שעבר, ואולי על כל חייו עד כה: "הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". יונה מסרב לקבל את המציאות שבה ניתנת לאלוהים אפשרות לשלוף בכל עת "סכין זהב" ולהושיע מתמודדים שבישלו מנות חיים לא ראויות.
מה יהיה עם האמת?
כך מנסח משה את מידותיו של אלוהים: "רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת". ארבע מידות רחמים ומידה אחת של אמת. יונה בן אֲמִתַּי, ששמו נכרך באמת, מצטט את המידות שניסח משה אך מסיר מהן את מידת האמת, וממיר אותה במידת רחמים: "ניחם על הרעה". לפנינו חמש מידות רחמים של האל ואף טיפת אמת. בפאנל השפים השמיימי, אלוהים של יונה שולף את סכין הזהב עבור כל מתמודדת וקורע את רוע גזר דינה.
במונחים שהצעתי קודם, יונה רואה באנשי נינוה "מתקרבנים". אנשים, נשים, זקנים, טף וגם חיות שלא ראויים ל"סכין זהב" ולא ראויים לחמלה אלוהית. אנשים שמתחננים לישועה אבל אסור להעניק להם אותה.
עד שתגיע למקומו
ברגע אחד מוזר, שיכול לעורר חמלה או גיחוך (תלוי כמה גמיש הלב שלך), אלוהים, שהצמיח קיקיון להצל על יונה, גורם לקיקיון לנבול. יונה מוכה חמה ושואל את נפשו למות. דווקא כאן, באירוע הקטן הזה (ולא באירוע הטביעה בים), מגיע השיעור של יונה – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה: הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן? וַיֹּאמֶר: הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת. וַיֹּאמֶר ה': אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!"
בואו, יונה לא חס על הקיקיון, הוא חס על עצמו. דווקא הרגע הזה, שמבחינת יונה הוא רגע של חולשה מביכה, הוא רגע ראוי לציון. הרגע שבו יונה מגיע אל שולחן הדין עם הצלחת המוסרית עלובה (בעיני עצמו), הוא רגע של צמיחה. יונה לומד על בשרו שכולנו זקוקות לחמלה וגם אובדנים קטנים יכולים להכאיב עד מוות.
יונה לומד שאין בעולם "התקרבנות". מתוך הסבל שלו הוא לומד לכבד את סבל הזולת, ולומד שיש חובה להושיט יד. אם מישהי צועקת שהיא בתהום, עלינו לשאול מה האחריות שלנו ואיך לעזור לה, ולא להתחיל להתפלפל בשאלה אם היא "גיבורה שעברה חיים קשים ומנסה לצאת מזה" או שהיא "מתקרבנת".
יום כיפור מגיע, והשאלה המוסרית אינה אם הזולת זכאית לעזרה שלי, אלא: איך אני עוזרת לה?
"מתעלמת מהרעשים": דברי מירי רגב מאוגוסט על הטקס לציון טבח 7.10
(צילום: אלכס גמבורג)
ואגב אחריות וקורבנות
יום כיפורים הישראלי של שנה זו לא דומה לימי הכיפור שעברנו עד כה (גם לא לזה של 1973). בלתי נסבל לראות איך ראשי המדינה, על כל שלוחותיה, מעבירים ביניהם את האחריות כאילו הייתה תפוח אדמה לוהט. לפעמים הם מרהיבים עוז להעביר אותה אלינו ולהאשים אותנו ב"התקרבנות", בעשיית רעשי רקע ובביקורת שמטרידה את מנוחתם. הכי נורא זה כשהם מאשימים את משפחות החטופות והחטופים ומסכסכים בינינו.
די. תנוחו. אין צורך להתרפש בשאלת האחריות. כולכם אחראים: הממשלה, הצבא וזרועות המודיעין. תפסיקו לשאול מי אחראי יותר. כולכם צריכים ללכת הביתה. יום כיפור הוא זמן ראוי ללקיחת אחריות. על מכתבי ההתפטרות שלכם נכתוב בדם בנינו ובנותינו: "גמר חתימה טובה", ונתחיל להשתקם.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
את הפסוק החידתי "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה': אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן", רש"י מפרש כך: "מלחמה שעל ידי ספר אהבה יש בסופה". חברותיי וחבריי בבית המדרש של הטוקבקים, אנחנו חולקות, מתנצחות ולפעמים גם מסכימות. אני מתפללת שהניסיון ותבונת הדורות ילמדו אותנו להיאבק על הדעות שלנו ולשמור על האהבה.
שבת שלום וגמר חתימה טובה!
