(צילום: משי בן עמי)
זוהי פנייה ישירה לאמהות החרדיות - אלו שרואות את הפרסומים, אלו שאולי מקבלות הודעות שהחיידרים נפתחים, ושצריך להחזיר את הילדים ללמוד.
זוהי פנייה ישירה לאמהות החרדיות – אנחנו, שלא רבים הם הטורחים לפנות אלינו. אנחנו שאמורות לקבל את ההנחיות של "סוגרים" ו"פותחים", ולומר אמן. כי מה אנחנו בסך הכול, כולה נשים שלא מבינות ובטח שלא אמורות להכריע בסוגיות שלמעלה מאיתנו.
אבל בינינו, אנחנו הרי יודעות את האמת. כאשר קיבלנו לזרועותינו את הילדים שלנו אחרי תשעה חודשי היריון ולידה, קיבלנו את האחריות לשלומם ולבריאותם. קיבלנו אחריות למצבם הרוחני והנפשי. קיבלנו אחריות לשמירת החיים לפי תורת החיים, ואנחנו לא יכולות לזלזל באחריות הזאת.
נכון, קשה כשכולם בבית ואנחנו צריכות לעבוד. קשה כשיש מינימום תעסוקה (באין טלפונים חכמים, סרטים או מחשבים). קשה כשהלמידה מרחוק מתבצעת חצאי שעות בטלפון. גם הניתוק מהחברים, מהכיתה ובכלל איננו קל. כולנו רוצות לחזור לשגרה ולהצליח להתרכז ויאללה, שיחזרו כבר לבתי הספר ולחיידרים, ושיהיה לנו קצת שקט.
אבל אחרי כל זה, זו פנייה אליכן, האמהות, שיודעות מה זו מגפה. שיודעות שאם לא שומרים על ההנחיות ולומדים בכיתות קטנות בצורה צפופה, סיכויי ההדבקה עולים בצורה משמעותית. ואתן יודעות שלשמור על בידוד בבתים – זה קשה עד בלתי אפשרי.
יש לנו כוח
אתן יודעות וקוראות בדיוק כמוני על ההשלכות האפשריות של הקורונה על מתבגרים צעירים (למשל, פגיעה בפוריות בהמשך, חלילה). אתן יודעות מה המשמעות של הידבקות בקורונה בזמן היריון (הפלות, לידות מוקדמות ולעיתים גם סכנת חיים).
אתן יודעות שבשכונות החרדיות - הדבקה "קטנה" עלולה להביא לחולים רבים. אתן מכירות את אלה שהחלימו מקורונה ועדיין לא התאוששו, ויודעות בדיוק כמוני שאנשים סביבנו נפטרו בגלל הקורונה, בגלל ההדבקה וחוסר השליטה. לכן אתן יודעות שצריך לעשות הכול כדי למנוע שוב עלייה בתחלואה, בתוך הבתים שלנו ובסביבתם.
יש לנו כוח, עם כל כמה שהוא נראה דל ומצומצם. יש לנו יכולת בחירה האם לשלוח את הילדים שלנו ל"חיידר" כשאנחנו עוצמות עיניים, אוטמות אוזניים ומתעלמות מהמידע. יש לנו יכולת להרים טלפון למורים, לרבנים ולמנהלים, ולברר בדיוק איך הילדים שלנו אמורים ללמוד כשחוזרים: עם קפסולות? עם שמירת מרחק? או עם צפצוף אחד גדול על הבריאות של כולנו.
אם אתן מקבלות תשובות שמשביעות את רצונכן, אז קדימה: תורת חיים בצורה של שמירת חיים רק תסייע. אבל אם התשובות שאתן מקבלות מזלזלות בכן - ברצון שלכן לשמור על הבריאות של הסובבים אתכן, ובידיעה העמוקה שלכן לגבי "ונשמרתן מאוד לנפשותיכן", ובחיוב של ערבות ההדדית - אל תשלחו את הילדים שלכן.
קיבלתן פיקדון, תשמרו עליו
תפעלו לשינוי, תסבירו מה לעשות צריך כדי לשמור עליכן, על המשפחות שלכן ועל הקהילה שלכן, אבל אל תשלחו את הילדים. לפני שהם רכוש של קהילה כזו או אחרת, הילדים הם שלכן. קיבלתן פיקדון, אל תרשו שישתמשו בילד שלכן בצורה שעלולה לפגוע בו, בכם, בהורים שלכם או בשכנים המבוגרים שסביבכם.
תזכרו, אתן לא לבד. יש אלפי אמהות שיושבות עכשיו בבית בדיוק כמוכן, דואגות אבל לא חושבות שיש להן זכות דיבור. אני כאן בשביל לבקש מכן להיות האישה הנכונה במקום הנכון ולא לשתוק. במקום שאין מנהיגות ברורה, תהיינה אתן המנהיגות הראויות של המשפחה שלכן. המנהיגות שאתן - בכל נושא הקשור לילדים שלכן.
אם כולנו לא נפחד להרים את הטלפון הזה, לברר בדיוק איך ומה עומד להיות; אם כולנו לא נפחד לומר שאם מזלזלים בבריאות של כולנו אז הילדים שלנו נשארים בבית, לפחות נדע שעשינו מה שאנחנו יכולות. וכשנעמוד לפני ריבונו של עולם, נוכל לומר בקול ברור: "ידינו לא שפכו את הדם (המיותר) הזה". כאמהות נוכל לומר שאת הפיקדון שבידיים שלנו שמרנו בצורה הטובה ביותר, שלא יינזק בעצמו ושלא יזיק לאחרים.
