לפני כחודש נאלצה משפחת חובב לעזוב את ביתה שבלוד. היה זה בערב השני למהומות, והדר – אז בחודש השמיני להריונה – נמלטה להורים בירושלים, ביחד עם בעלה יובל. שעות אחר כך כבר נהרסה הדירה, הרכב נשרף ומשגרה עירונית קהילתית נינוחה, נותרו רק רסיסים. היום (ב') הוכנס יהל חובב בבריתו של אברהם אבינו בעיר לוד, שאליה חזרה המשפחה בטראומה - אך עם תקווה גדולה לשיקום האמון והיחסים עם השכנים.
"השכן מהדלת לידי, שדרך החצר שלו פרצו לביתי, הציע לי לערוך אצלו את סעודת הברית - באותה החצר שממנה נכנסו הפורצים אלינו", מספר חובב, בריאיון לאולפן ynet. "הברית היום היא, מבחינתנו, סימן. בחרנו לקרוא לבן שלנו יהל על האור שאנחנו רוצים להביא; אותו אור שהוא התשובה לכל החושך שהיה פה מסביב, וזה האור שאנחנו רוצים להמשיך ולהפיץ כמשפחה, כקהילה מתרחבת הקולטת משפחות מתוך הבנה שאנחנו פה בשביל להישאר".
חובב מודה כי אך לפני חודש לא היה מסוגל לדמיין אפילו את הריאיון הזה. "היה פה שבר גדול, משבר אמון ותחושת בגידה מאוד קשה", הוא מספר, "אך נראה שהזמן יותר חזק מהכול ושנחזור פה לסוג של יחסים כלשהם... אנחנו פה בשביל העיר שנמצאת בתנופה גדולה ומשמעותית של פיתוח בכל תחום. אנחנו פה גם לרווחת התושבים הערביים וגם לרווחת התושבים היהודים. אנחנו פה מרצון גדול להאיר - ואנחנו מתכוונים להמשיך בזה".
"ליל אימה"
בליל הפרעות הראשון ישבו הדר ויובל חובב מסוגרים בביתם, לא מאמינים למה שמתחולל בעיר שלהם. "קיבלנו החלטה לנסוע לירושלים, להורים", כך חובב. "תוך כדי הנסיעה כבר קיבלנו תמונות של הרכב שלנו עולה בלהבות. אחרי ליל האימה שחווינו מרחוק, עם השכונה שלנו, הגעתי בבוקר לראות מה מצב הרכב. נכנסתי הביתה וראיתי שהכול פרוץ, בזוז והרוס. הפורעים פרצו אלינו דרך החצר של השכנים - והרסו בעצם הכול".
חובב תיעד את ההרס הגדול – החל מהכלים שנשברו, הבגדים שפוזרו ועד לספרי הקודש הקרועים, המחוללים על הרצפה ותשמישי הקדושה השבורים. "הם באו בכוונה להרוס - והצליחו בזה", הוא אומר.
בימים הקשים ההם, ערב לידה, התגייסה קהילת לוד לעזרת המשפחה. "הרבה אנשים טובים הגיעו ועזרו לנו לשקם את ההריסות. שיפצו לנו את הדירה, עזרו ותרמו. עם ישראל חיבק אותנו חיבוק גדול, ותרמו לנו אפילו תכשיטים במקום אלה שנגנבו - ועד סופ"שים וצימרים שרצו לתת לנו. באמת חיבוק גדול של עם ישראל, אל מול הדברים הקשים שעברנו".
שקלתם אולי לא לחזור ללוד?
"אלה היו ימים קשים, תקופה קשה, אבל אנחנו באנו מסיבה מסויימת לשכונה. השכנים שלי בבניין הם אנשים קשי יום, ואם אנחנו לא נהיה פה אף אחד אחר לא ידאג להם. ולו רק בגלל זה, אנחנו חוזרים לפה, וגם כמובן הקהילה החמה והעוטפת שיש פה. המציאות פה לא מאפשרת לנו להישאר מאחור כי באמת זקוקים לנו פה.