נפתלי, מנחם ואורה אופיר. "ומאפלה לאורה"
"חושך ועוד חושך ועוד חושך. אני מרגישה שאני נופלת לבור של טיט. אני מנסה לצאת, אבל מחליקה עוד יותר למטה". המונולוג המצמרר הזה של אורה אופיר (67), הוא חלק ממופע חדש בשם "ומאפלה לאורה", שבו היא ושניים מילדיה מתארים את הקשיים שלה ושלהם עם ארבעה עשורים שבהם התמודדה עם דיכאון קליני עמוק, אשפוזים פסיכיאטריים ומשבר מורכב שאליו נקלעה המשפחה כולה.
חמישה ילדים ילדה אורה אופיר, ובעיות הנפש היו שם ברקע עד למשבר הגדול שפרץ עם לידת בתה הקטנה, החמישית, והיא בת 37. הדיכאון התפרץ בצורה חמורה מאוד. במשך ימים שלמים היא התקשתה לצאת מהמיטה, מיררה בבכי ולא הצליחה לתפקד. רק אז פגשה לראשונה בפסיכיאטר שהבהיר כי לא מדובר בפחדים, בהיסטריה או בעצבות, כי אם במחלה של הנפש, כזו שמצריכה תרופות וגם אשפוזים ממושכים במוסדות סגורים.
אורה גדלה בקיבוץ חפץ חיים, וכפי שהיה מקובל אז, שהתה בעיקר בבית הילדים. "כבר בגיל 3 היו לי חרדות בגלל שבבית הילדים היו מקקים", היא מספרת, ונותנת הצצה למה שהיא רואה כיום כרמזים מטרימים למחלתה. "אני לא מדברת על פחד. הייתי היסטרית מזה, אבל רק בגיל 13 הבינו שזו בעיה רפואית. כל היום בכיתי, ראיתי דברים לא מציאותיים".
בשלב זה הופנתה אורה לפסיכולוגית. פעם אחת ביקרה אצלה, "אבל לא באמת היה טיפול", היא אומרת. "לכן המשכתי במסלול של בית הספר, עשיתי שירות לאומי בקיבוץ שלנו, ואחר כך פניתי ללימודים במכללה למורות בבית וגן. בשנה השנייה במכללה הרגשתי שקשה לי לקום מהמיטה, הרגשתי לא טוב ואמרתי לאבא שלי שאני צריכה טיפול פסיכולוגי, למרות שלא ידעתי מה זה. במשך שנה הייתי בטיפול".
"כעסתי על הקב"ה - והאמנתי"
אורה השלימה את לימודיה, התמחתה בחינוך לגיל הרך, נישאה - ולבני הזוג נולדו ארבעה בנים ובת. המשפחה הדתית התגוררה בירושלים ואחר כך במעלה אדומים. הדיכאון שהופיע אחרי לידת בתה הצעירה, שינה את חיי המשפחה.
"המיטה הפכה לחברה הכי טובה שלי", היא משתפת את הקושי. "לא רציתי לקום בכלל. הבוקר היה הדבר הכי גרוע בשבילי. הייתי חייבת ללכת לבית הספר כדי לסיים את השנה. ומהבוקר ממש חיכיתי ללילה, אז הייתי לוקחת כדורי שינה וכדורים פסיכיאטריים והיה לי קצת זמן שלא הרגשתי כלום. אבל כל פעם הבוקר היה חוזר. ועוד פעם התחיל כל הדיכאון והייאוש... במהלך היום, כל תרופה שהייתי רואה - הייתי בולעת בצורה אובססיבית, כי זה גרם לי להרגיש כמו שיכורה, והייתי פחות מרגישה את הכאב של הדיכאון".
במופע האמיץ שעולה הערב (ג') בבכורה, במועדון הגולה בפתח תקווה, עם שניים מילדיה - היא מספרת את הקושי בלי פילטרים, וגם הם, אף שלא פשוט עדיין לדבר על כאביה של הנפש, בוודאי לא כשאתה חלק מהמגזר הדתי. "האמונה זה מה שהחזיק אותי", היא אומרת, "אבל אני חושבת שהיה בי גם כעס על הקב"ה. הרגשתי המון מועקה וייאוש".
נפתלי: "לקח לי הרבה זמן להבין שהפסדתי את אמא, לתת לעצמי את ההכרה באובדן, בכך שאימי בעצם מתה ובמקומה יש משהו אחר, כל מיני שאריות; להכיר בכך שמה שהיה כבר לא יחזור. להכרה הזאת הגעתי בעזרתו של יועץ הישיבה שבה למדתי. הוא עזר לי להתנתק מהאחיזה שלי באמא, מהתקווה הנואשת הזאת שאמא שלי תחזור מבין המתים"
הבן, מנחם אופיר (39), הוא היום שחקן בהצגות ילדים ונגן בלהקה. אך אז, כשהכול החל להתפרק, הוא היה רק ילד קטן בכיתה ג' או ד', והוא זוכר היטב את אמא הולכת לעבודה, חוזרת ומבשלת, "ופתאום אני רואה אותה כל הזמן במיטה, בוכה, צריכה עזרה", הוא משחזר. "פתאום צריך להקים אותה ולדאוג לה. אבל אחד הדברים שהרשימו אותי באותה התקופה, הוא שאמא הייתה תמיד עם ספר תהילים ביד. גם כשהייתה במצבים הקשים ביותר היא המשיכה לקרוא תהילים".
"לא הייתי מודעת להתמודדות של הילדים"
ההסתרה היא תמיד החלק הקשה ביותר, וגם משפחת אופיר ניסתה את זה, מחמת החשש: "לקח לנו מעט זמן לפני שהתחלנו לשתף, אבל די מהר ובעקבות הקושי הגדול להישאר בזה לבד, שיתפנו שכנים וזה היה מדהים כמה עזרה ותמיכה קיבלנו. גם אנחנו הילדים - ובעיקר אמא. חברות היו מזמינות אותה כל שבת, באות לשבת איתה, ועד היום הן בקשר עם אמא".
לפני 11 שנים התגרשה אופיר, וכיום היא מתגוררת בבית טובי העיר בירושלים. קצת לפני שפרצה הקורונה, סיפר לה מנחם על רצונו לכתוב מופע על חייו. "כשהוא אמר לי, 'עכשיו אני מגיע לנקודה העיקרית' - לא ידעתי למה הוא התכוון", היא מודה במבוכה קלה, "הוא סיפר איך הוא התמודד עם המחלה שלי, ואני לא הייתי מודעת לזה בכלל. היינו צעירים, הילדים עזרו וגם והשכנות ממעלה אדומים".
מנחם: "אני ישן ושומע בכי מהחדר של אמא. חושב שזה חלק מהחלום שלי ומנסה לישון, אבל אט-אט הבכי מתקרב. אני קולט את אמא מול הפנים שלי: 'מנחם תעזור לי, מנחם תעזור לי, מנחם תעזור לי. רע לי, רע לי'. אמא רועדת כולה ואני מנסה להתחבא מתחת לשמיכה. דוחף את הכרית על הראש חזק יותר ויותר"
מנחם מספר כי כתב את סיפור חייו, "אבל כשהגעתי להתמודדות עם הדיכאון של אמא, אמרתי לה, אולי תכתבי מהזווית שלך? היא ישבה וכתבה קצת בעצמה, וכשקראתי אמרתי, 'וואו, בואי נעשה משהו יחד'". מנחם ואורה העלו מופע ראשון במצפה נבו, ומן הצד צפה בהם אחד האחים, נפתלי (37), עובד סוציאלי במקצועו. "הייתי מוצף", הוא מספר, "ובסוף האירוע עליתי לבמה ודיברתי על הכאבים וההתמודדויות מהזווית שלי. אחר כך המנהל שלי מכפר הנוער 'ברוש הבקעה', אמר לי: 'כשעלית על הבמה, קרה משהו'. אני באמת פחות שחקן, אבל מביא את עצמי ואת הכאב שלי".
ואז הציע מנחם לאחיו ולאמו לכתוב מופע משותף. מי שביים אותם הוא אח נוסף, דוד (35), שחקן ובוגר "ניסן נתיב". במופע מספר נפתלי באופן חשוף על הפרידה מאמא שהכיר: "לקח לי הרבה זמן להבין שהפסדתי את אמא, לתת לעצמי את ההכרה באובדן, בכך שאימי בעצם מתה ובמקומה יש משהו אחר, כל מיני שאריות; להבין שמה שהיה כבר לא יחזור, לא יהיה. להכרה הזאת הגעתי בעזרתו של יועץ הישיבה שבה למדתי. הוא עזר לי להתנתק מהאחיזה שלי באמא, מהתקווה הנואשת הזאת שאמא שלי תחזור מבין המתים".
הוא משתף רגעים קשים שילד לא אמור להתמודד עימם: "הגרוע מכול עוד היה לפניי. אמא לקחה יותר ויותר כדורים עד שהגיעה להרעלת ליתיום. זה אירוע שכולל הרבה מראות קשים שקשה לי לספר. ואנו מפנים אותה באמבולנס".
אורה אושפזה אז בבית החולים הפסיכיאטרי "הרצוג" בירושלים. "זה אמנם לא היה האשפוז הראשון, אבל זה היה אשפוז ארוך ונוראי. אמא לקחה המון תרופות ונהפכה ל'זומבי', עם עיניים מזוגגות. אפאתית, לא מתקשרת, וככה במשך שנה שלמה. כל יום אחד מהאחים דאג לבוא לבקר, והמחלקה קשה, והשכנים שלה - כל אחד וענייניו. ואני בא לבקר, מדבר ומדבר, מנסה למלא את החלל - אבל אמא אפאתית לגמרי".
לא היה קשה לך עם העובדה שהם מופיעים ומספרים על המחלה שלך?
"אני זורמת, זה לא קשה לי כי כיום אני לא בדיכאון. בזמן המופע אני מרגישה כאילו אני מסתכלת על עצמי מבחוץ. הסכמתי, כי הרגשתי שחשוב לדעת שיש גם תקווה. בסופו של דבר, זה עושה טוב לכל המשפחה. גם לילדים וגם לי. המסר העיקרי", מוסיפה אורה, "הוא שאפשר לצאת מזה. אבל צריך לספר שיש קושי, וללכת לאנשים הנכונים שיכולים לטפל".
האופטימיות הזאת זורמת מבין המילים גם במופע: "בחלומות הכי ורודים שלי לא דמיינתי לעצמי שאגיע לשמחה", משתפת אורה על הבמה. "מקסימום ביקשתי שה' יגאל אותי מהדיכאון. אבל שמחה? לא אגזים אם אומר שאני מרגישה תחושה של תחיית המתים. מבחינתי, 'היינו כחולמים'. ועכשיו אני מתפללת לה' שגם הילדים שלי ירגישו שמחה".
הדוד החרדי לא הבין
אחרי מספר הופעות הרצה מול קהל מצומצם, השלושה הרגישו בשלים להשקת המופע, אלא שאז פרצה מגפת הקורונה. על המבוגרים נכפה בידוד חברתי, והילדים חששו לאמם. "לא נעים להגיד", אומרת אורה בהומור, "אבל אני נהניתי בזמן הקורונה. אהבתי את השקט, ולקרוא ספרים עשה לי טוב".
אורה: "המיטה הפכה לחברה הכי טובה שלי. לא רציתי לקום בכלל. הבוקר היה הדבר הכי גרוע בשבילי. הייתי חייבת ללכת לבית ספר כדי לסיים את השנה, ומהבוקר ממש חיכיתי ללילה, אז הייתי לוקחת כדורי שינה וכדורים פסיכיאטריים והיה לי קצת זמן שלא הרגשתי כלום. אבל כל פעם הבוקר היה חוזר. ועוד פעם התחיל כל הדיכאון והייאוש"
עם תום ההגבלות החליטו השלושה להעלות את המופע, ובין השאר סיכמו גם על התאמות מול קהל חרדי-לאומי, מפאת חשיבות החשיפה של הנושא הלא מספיק מדובר. המופע חשף גם הבדל בהתמודדות עם נושא בריאות הנפש בין הציבור הדתי לזה החרדי.
ילדי משפחת אופיר הקפידו שלא להסתיר לפני החתונות שלהם את המחלה שממנה סובלת האם – תופעה שעדיין מתקיימת. "לכל אח יש את הקצב שלו והמידה של עד כמה מתאים לו להיחשף", הם מספרים, "אבל לגבי עצם החשיפה בפומבי אין כל כך קושי או חשש בהיבט של סטיגמות. עד היום קיבלנו הרבה חיבוק והערכה למוכנות שלנו להיחשף".
הנשים שלהם העניקו אף הן תמיכה לקיום המופע. לעומת זאת, האח החרדי של האם התקשה להבין מדוע הם מוכנים לחשוף את המחלה והקושי בפני הציבור. "יש בזה משהו מרפא", מסביר מנחם, "והילדים של הדוד החרדי דווקא הגיעו לראות אותנו והתרשמו מאוד. זה גם אחד המסרים של המופע, הכוח של המשפחה ושל התמיכה של האנשים הקרובים. מסר נוסף זו ההבנה שצריך להיחשף, לקבל עזרה, לא לברוח מהמציאות - וכמובן להאמין ולהחזיק באמונה. האמונה נותנת כוח".
"אמא הכינה אותנו לשנים הקשות"
במהלך המופע מספר מנחם על זיכרונות ילדות קשים. "לא ידעתי לאיזה בור שחור אני חוזר", הוא מודה. "הדבר היחיד שאני זוכר מאותה תקופה זה את דמדומי הבוקר. אני ישן ושומע בכי מהחדר של אמא. חושב שזה חלק מהחלום שלי ומנסה לישון, אבל אט-אט הבכי מתקרב. אני קולט את אמא מול הפנים שלי: 'מנחם תעזור לי, מנחם תעזור לי, מנחם תעזור לי. רע לי, רע לי'. אמא רועדת כולה ואני מנסה להתחבא מתחת לשמיכה. דוחף את הכרית על הראש חזק יותר ויותר.
נפתלי: "זה היה אשפוז ארוך ונוראי. אמא לקחה המון תרופות ונהפכה ל'זומבי', עם עיניים מזוגגות. אפאתית, לא מתקשרת, וככה במשך שנה שלמה. כל יום אחד מהאחים ואג לבוא לבקר, והמחלקה קשה, והשכנים שלה - כל אחד וענייניו. ואני בא לבקר, מדבר ומדבר, מנסה למלא את החלל - אבל אמא אפאתית לגמרי"
"בתוך החושך הגדול לא יכלתי לסבול את הבית. יצאתי לנשום אוויר... הסתובבתי בלילה, בשכונה, בחושך, אבל תוך כדי שאני מסתובב - מנגינה מסתובבת לי בראש. אני שומע את המילים 'ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים'. והמילים והמנגינה לא יוצאות לי מהראש. וזה עוטף אותי ועוטף אותי".
המופע כולל שירים מקוריים, שחלקם נכתבו בשיאו של המשבר המשפחתי. אחד מהם הוא "ומחה ה'", המבוסס על אותו הפסוק מנבואת הנחמה של ישעיה, "ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", ויש גם שירי אמונה ובהם הפסוק מתהילים, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי", והשיר "ואפילו בהסתרה" המבוסס על דברי רבי נחמן מברסלב, שסבל בעצמו מדיכאון.
"אנחנו משפחה מוזיקלית", אומר נפתלי. "בכל שבת היינו שרים, שעה וחצי ויותר. אנשים היו עומדים ברחוב ומקשיבים. כשהיינו ילדים קטנים, בכל לילה לפני השינה, אמא הייתה שרה לנו שירים במשך כחצי שעה, ובהם 'נומה יענקל'ה עצום עיניים' שאותו אנחנו מבצעים במופע. אלה היו רגעי חסד מטורפים. זה מה שהציל אותנו ואנחנו מדברים על זה במופע. היום, כאדם מבוגר, אני שומע שירה ויכול לדמוע. כאילו אמא, בתת-מודע, הכניסה לנו את עולם הניגון והכינה אותנו לקראת השנים היותר קשות".
- המופע "ומאפלה לאורה" עולה היום (ג', 6/7) בשעה 20:30 במועדון הגולה שבפתח תקווה
