1.
כשציפורה פוגשת את משה בפעם הראשונה, היא משוכנעת שמדובר באיש מצרי. הוא עוזר לה ולאחיותיה כשהוא מבריח חבורת רועים אלימים שהציקה להן. זה קורה רגע אחרי שהוא הרג מצרי וקבר אותו בחול.
אני מנסה לזכור שמדובר במשה העדין, הרוחני, גדול הנביאים. אבל כל מה שאני מצליחה לראות זה את הגבר שציפורה מתאהבת בו.
2.
ולמה קראו לה ציפורה?
אומרים שכשמשה הגיע, היא ניקתה לקראתו את הבית מעבודה זרה. כמו ציפור שמובאת כקורבן ומטהרת חולה צרעת.
ככה זה כשאת מתאהבת, את מוכנה לעשות הרבה דברים בשביל הגבר שלך. ואת תמיד תזכרי אותם, גם אחרי כל השנים שתהיו יחד.
3.
גם אחרי שהוא יעזוב אותך.
4.
אבל עכשיו משה וציפורה מתחתנים.
לבן הראשון שלהם הם קוראים גרשם, "כי גר הייתי בארץ נכרייה", כלומר, משה הוא זה שבוחר את השם, הוא זה שמתגעגע הביתה.
בשלב הזה ציפורה עדיין בבית, אבל עוד מעט הכול יתהפך. היא זו שתתגעגע הביתה, לאבא יתרו.
5.
כשהם יחזרו למצרים, הם יחוו בדרך את אחד המקרים הכי מוזרים ופלאיים בתנ"ך. אני אכתוב לכם אותו כאן מילה במילה. תאמינו לי שאני לא ממציאה כלום. אין לי את הדמיון הנדרש כדי להמציא משהו כזה: "ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ותיקח ציפורה צור, ותכרות את עורלת בנה, ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי".
6.
לפי הפרשנים זה מה שקרה: אלוהים עמד להרוג את משה, בגלל שלא מל את בנו. ציפורה לא מהססת לרגע. היא לוקחת את אבן הצור ומלה את בנה.
אחר כך היא מניחה את העורלה המדממת לרגליו של משה, ואומרת "כי חתן דמים אתה לי".
7.
צריך לנשום רגע אחרי סיפור כזה, נכון?
8.
אומרים שהסיבה שהמקרה הזה נכנס לתנ"ך היא כדי להראות את חשיבותה של ברית המילה, ואני אומרת: זה כדי שנראה את התושייה ומהירות התגובה של ציפורה. איזו אישה!
9.
ויש גם משהו יפה בזה שאשתו של משה, כבד הפה, המגמגם, שנאבק במילים, מצילה אותו במילה.
מילה אחת.
10.
לפני כמה שנים השתתפתי בפאנל, ואחד המשתתפים סיפר בדיחה. היא קצת מלוכלכת, אז אני מבקשת מעדיני הנפש לדלג הלאה.
נשארנו רק אנחנו המלוכלכים? יופי.
זה הולך ככה: רבה רפורמית נשאלה למה יש אצלם רק חזניות ורבניות אבל אין מוהלות?
היא ענתה: כי אנחנו לא כורתות את הענף עליו אנחנו יושבות.
אף אחד בקהל לא צחק.
11.
אני משוכנעת שגם ציפורה לא צחקה כשמשה פרש ממנה.
כן, זה מה שקרה.
לאחר מתן תורה, כשיחסיו עם אלוהים הפכו קרובים מאוד, אולי קרובים מדי, הוא נטש את חיי האישות איתה.
אין לנו מידע מה עבר לה בראש. או בלב. אפשר רק לדמיין.
12.
בהמשך, יספרו לנו על האישה הכושית החדשה של משה.
זה כתוב באופן מפורש מאוד, אבל כל הפרשנים כולם (ואני מתכוונת ל כ ו ל ם) נזעקים להגן על משה ולומר: מה פתאום אישה חדשה? ועוד כושית? הלא מדובר בציפורה שלנו.
ומה פתאום היא מתוארת כאישה כושית? רש"י מאוד יצירתי פה: הוא אומר שכולם מודעים ליופיה של ציפורה, כשם שכולם מודעים לשחרותו של הכושי.
הייתי רוצה מאוד להאמין לזה.
13.
האמת? אני מאמינה.
בשלב הזה, משה כבר נראה לי רוחני מדי ופרוש מהעולם מדי, מכדי שייקח לו אישה חדשה. זה לא אותו משה הגשמי שהרג מצרי והבריח רועים מדיינים, זה משה גדול הנביאים.
אני רוצה להאמין שהוא המשיך לאהוב את ציפורה והיא המשיכה לאהוב אותו.
תכף תגידו: מה את מכניסה לפה אהבה! זה משה, גדול הנביאים. אבל לדעתי משה הפך לגדול הנביאים דווקא בגלל שידע לאהוב.
14.
וגם בזכות ציפורה, החזקה, מהירת התגובה, זו עם השכל הישר, האש בעיניים ואבן הצור ביד.
זו אהבה מקודשת.
בדם.
