עם קטעי ארכיון נדירים: רון בן ישי על היום בו פגש בשנות השבעים את אנוסי בלומנטה
(צילום: משי בן עמי)
ב-25 באפריל 1974 מרדו קציני צבא פורטוגל במשטרו של הרודן, מרסלו קייטנו. הייתי אז כתב רשות השידור במערב אירופה, ועורכיי בירושלים הזניקו אותי מיד לסקר את מה שהסתמן כקיצו של המשטר הפשיסטי האחרון שנותר באירופה. נסעתי לסקר הפיכה פוליטית, ומצאתי אחים אבודים.
אבל זה לא קרה מיד. הגעתי לליסבון כשההפיכה הייתה בעיצומה. הקצינים הפורטוגלים הצעירים, שחזרו מאוכזבים וחסרי כל מהמלחמות הקולוניאליות במוזמביק ובאנגולה, צרו על ארמונו של קייטנו וכעבור כמה ימים הכריחו אותו ואת ממשלתו להתפטר כמעט בלי לעשות שימוש בנשקם. המורדים, אנשי שמאל סוציאליסטי ברובם, שמו פרחי ציפורן אדומים בקני הרובים שלהם, כדי להדגיש שהם סולדים מאלימות.
כך זכתה ההפיכה לשמה "מהפכת הציפורנים". להפתעתי הגימיק הזה עבד. גם אנשי הימין השמרני החמושים נצרו את נשקם. ארבעה אנשים בלבד קיפחו את חייהם במהפכה ששינתה את פניה של פורטוגל לתמיד. במקום קייטנו מינו הקצינים לנשיא המדינה את שר הביטחון דאז, אנטוניו דה שפינולה, בעל הדעות השמרניות-ימניות, וכאיזון, לראש הממשלה, מינו איש שמאל מובהק, הרמטכ"ל פרנסישקו דה קושטה גומש.
הסבירו לי, אז, שבקורידה בפורטוגל – בניגוד לספרד - לא הורגים את השור. המטאדור והשור יוצאים בדרך כלל על רגליהם מן הזירה. כך היה אז גם בפוליטיקה הפורטוגלית. נזכרתי במשל הזה כשפגשתי את "הנוצרים החדשים" ששרדו על רכס הרים נידח במרכז פורטוגל.
8200 וחטיבת המחקר של אמ"ן - באיש אחד
עוד לפני שיצאתי מבון שבמערב גרמניה, שבה התגוררתי באותה תקופה, הרמתי טלפון לשגריר ישראל בליסבון ושאלתי אם הוא מכיר יהודי שדובר עברית או אנגלית בפורטוגל, שיוכל לעזור לי בסיקור המהפכה, מאחר שאינני דובר את שפת הארץ. השגריר מגדל ענה בחיוב, ומיד כשנחתתי בליסבון שלח אותי לביתו של מר איגנסיו שטיינהארט; מזכיר הקהילה היהודית באותם ימים, ואחד המנהלים הבכירים של חברת ג'נרל אלקטריק האמריקאית בפורטוגל.
הסרט הנדיר והמלא: כשרון בן ישי פגש את האנוסים בבלמונטה
איגנסיו דיבר אנגלית מצוינת והיה לו יתרון נוסף, יקר מפז מנקודת ראות של עיתונאי המסקר משבר: בביתו היה מכשיר רדיו חדיש בספקטרום תדרים רחב, שאפשר לו להאזין כמעט ללא הגבלה לרשתות הקשר של הצבא, של המשטרה ושל ה-PIDE – שירות הביטחון הפורטוגלי.
איגנסיו ואשתו הזמינו אותי לארוחת ערב שבמהלכה קיבלתי הסבר מפורט למה ואיך פרצה ההפיכה - ודיווח מעודכן לדקות האחרונות מה קרה וקורה מאז. כבונוס, השמיע לי איגנסיו ואף תרגם קטעים מוקלטים משיחות עסיסיות שניהלו ביניהם ראשי הקושרים הצרים על ארמון הנשיאות, וגם שיחות של מי שעדיין התבצרו בתוכו; שילוב של יחידה 8200 וחטיבת המחקר של אמ"ן באיש אחד.
למחרת, כשכבר היה ברור שמדובר באירוע לא אלים, יצא איתי גבריאל, בנו של איגנסיו, לסקר את מה שקורה בליסבון ובסביבתה. גבי, שלמד עברית על בוריה בבית הספר של הקהילה היהודית, תרגם עבורי ודאג שלא אסתבך בצרות. מדי שעה-שעתיים היינו מתקשרים לאיגנסו בביתו מטלפון ציבורי או טלפון קווי אחר, והוא היה מעדכן אותנו על פי מה שקלט מרשתות הקשר ושולח אותנו למקומות שבהם התרחשו האירועים העיקריים. גבי תרגם גם ביני לבין צוות הטלוויזיה הפורטוגלית, שרשות השידור שכרה באמצעות איגוד השידור האירופי. את הכתבות שידרתי בלוויין לירושלים מהטלוויזיה הפורטוגזית.
"הנוצרים החדשים" והאנטישמיות הישנה
באחד הערבים ראיתי על קיר דירתו של איגנסיו משהו שנראה כמו עששית או מנורת שמן פרימיטיבית. זה לא התאים לסט הכללי של הדירה, שהיה מהודר למדי. איגנסיו השתהה לרגע, חכך בדעתו ואז הנמיך את קולו כאילו חשש שמישהו מקשיב. את עששית השמן העשויה פח הזו – אמר לי - הוא קיבל במתנה מהאנוסים.
הופתעתי. "במאה העשרים יש עדיין אנוסים באירופה?" איגנסיו השיב בחיוב: "פגשתי כמה מהם בעיירה בלמונטה שבמרכז פורטוגל". ידעתי באופן כללי את סיפורם של האנוסים, שמלכי ספרד ופורטוגל אילצו לבחור באחת מבין שלוש אלטרנטיבות אכזריות: להמיר את דתם לנצרות, לצאת לגלות או להישרף על המוקד באוטו-דה-פה של האינקוויזיציה.
ידעתי גם שמדי פעם נחשפים צאצאי אנוסים במדינות דרום אמריקה שמצהירים בגלוי כי אבותיהם והם המשיכו בסתר לקיים את מצוות היהדות. אבל לא ידעתי שנותרו עדיין באירופה אנוסים המתחזים בפומבי לנוצרים. איגנסיו הבטיח לי שזה המצב גם היום באותו איזור נידח שבו שוכנת בלמונטה, וכי האנוסים מתנהלים בפרהסיה כנוצרים קתולים לכל דבר, אבל בסתר ביתם הם מקיימים כמה מחגי ישראל ונזהרים מנישואי תערובת.
איגנסיו השתהה לרגע, חכך בדעתו ואז הנמיך את קולו כאילו חשש שמישהו מקשיב. את עששית השמן העשויה פח הזו – אמר לי - הוא קיבל במתנה מהאנוסים. הופתעתי. "במאה העשרים יש עדיין אנוסים באירופה?"
באמצע המאה שעברה היו כבר שכניהם הנוצרים של האנוסים מודעים לקיומה של התופעה, אך בפורטוגל, כמו בפורטוגל - השלימו עם קיומה. הם כינו את האנוסים בלעג "נוצרים חדשים", ובדרך כלל הניחו להם לנפשם.
האנוסים שעליהם סיפר לי איגנסיו המשיכו לשמור סוד. הם התחתנו בכנסייה והטבילו בה את ילדיהם - ובה בשעה, מאחורי תריסים מוגפים, הדליקו מנורות ובהן פתילה טבולה בשמן (נרות שבת) ביום שישי עם שקיעת החמה, ומלמלו בחגים תפילות בפורטוגזית שעברו בעל-פה מדור לדור והיו תערובת של טקסטים יהודיים מתורגמים ותפילות מהקנון הקתולי. כך זה היה עדיין לפני 47 שנים, וסקרנותי ניצתה באחת.
"הם יסכימו להיחשף בפני מצלמת הטלוויזיה הישראלית?" שאלתי. איגנסיו הרהר רגע, "אני לא יודע" אמר בהבעה די סקפטית. "בי הם נותנים אמון; אפשר לנסות". יותר מזה לא הייתי צריך. הסקרנות בערה בי וגם האמביציה העיתונאית. הרחתי "סקופ יהודי", וידעתי שבירושלים יעופו על הסיפור. אולם כבר למחרת קיבלתי הוראה לשוב לגרמניה.
באותם ימים של אחרי מלחמת יום הכיפורים, התרכזו החדשות בחרם הנפט הערבי והאפקט הכלכלי והפוליטי שלו על אירופה. כשנושא זה דעך, פרצה מלחמה בקפריסין ואני נשלחתי לסקר אותה. חלפה יותר משנה עמוסת אירועים עד שיכולתי לחזור לעסוק בסיפור האנוסים.
חברת ההפקה שסירבה לעבוד עם "ישראלי כובש"
לקראת חגי תשרי 1975, החליטה מערכת החדשות של הטלוויזיה הישראלית לשדר סדרת כתבות על קהילות יהודיות ברחבי העולם. זו הייתה ההזדמנות שחיכיתי לה. התקשרתי לאיגנסיו, סיפרתי לו שהמערכת 'חמה' על הסיפור - וביקשתי ממנו לבדוק האם יצליח לשכנע את "הנוצרים החדשים" להיחשף בפניי.
כעבור כחודש, כשלא שמעתי דבר מאיגנסיו, התקשרתי אליו שוב. "האמת היא שאין לי תשובה בשבילך", אמר בטון מתנצל. "כמה ממשפחות האנוסים בבלמונטה שפניתי אליהן לא השיבו. הם מתחמקים ממני". הוא השתתק לכמה שניות, "אם אתה מוכן להסתכן, אז בוא ופשוט ניסע אליהם וננסה לדבר איתם".
הסיפור היה טוב ומעניין מכדי שאחמיץ אותו, ולכן - למרות שלא הייתי בטוח ש"הנוצרים החדשים" יסכימו להיחשף בפני המצלמה - הרמתי את הכפפה. כשנחתתי בליסבון מצאתי עיר בכאוס מוחלט. ממשלות קמו ונפלו בזו אחר זו, ברחובות הערים הגדולות צעדו תהלוכות של כל הזרמים והפלגים הפוליטיים, והיו גם מקרים שבהם נעשה שימוש בנשק חם בעימותים בין הקומוניסטים לסוציאל-דמוקרטים - ובין מחנה השמאל למחנה הימין השמרני.
אף על פי כן, סיכמנו - איגנסיו ואני - שבסוף אותו שבוע ניסע לבלמונטה וננסה את מזלנו. הבעיה הייתה למצוא צוות צילום מקומי שיסכים לצאת איתנו בתנאים הנוכחיים לעיירה השוכנת במרחק 300 קילומטרים מצפון לליסבון, בעומק רכס הררי על גבול ספרד-פורטוגל.
חברת ההפקה שסיפקה לי צוות צילום ושרותי עריכה ב"מהפכת הציפורנים", החליפה מאז בעלים וצבע. בעל החברה - איש ימין-שמרני - ברח לספרד והעובדים, קומוניסטים ברובם, השתלטו על החברה והפכו אותה לקואופרטיב שיתופי. כשביקשתי לשכור את שירותיהם הם אמרו לאיגנסיו שהם אינם רוצים לעבוד עם ישראלי כובש וקולוניאליסט שמדכא את הפלשתינים.
הקואופרטיב אישר לצוות הצילום לקבל מאיתנו 1,200 דולר תמורת מסע הרפתקני ובעיקר תמורת ההסכמה לגעת בגועל הנפש, כלומר בעסקי הדת. זה היה סכום שערורייתי, אך קיבלתי את דין התנועה האדומה שהפגינה חיבה עזה לירוק הקפיטליסטי
איגנסיו חשש שהאנוסים בבלמונטה לא יסכימו לשתף איתנו פעולה ולחשוף את סודותיהם בנוכחות צוות צילום פורטוגלי נוצרי. ובכל זאת החלטנו לנסות. כי איגנסיו, שהיה נחוש לא פחות ממני, היה סבור כי יצליח להרגיע את חששות האנוסים. ובאשר למכשול האידיאולוגי – הוא הזכיר לצוות הצילום את הבונוס הלא קטן שנתתי להם בפעם הקודמת שעבדנו ביחד, והם נענו אך ביקשו לקבל חותמת כשרות משאר ה"קומאראדים" (חברים) בחברת ההפקה השיתופית.
יומיים לפני שעמדנו לצאת לבלמונטה, התכנס הקואופרטיב בליסבון לישיבה לילית ארוכה כדי להחליט אם לעבוד עם עיתונאי המועסק בכלי תקשורת ישראלי רשמי, ועוד על הסיפור בעל האופי הדתי; שהרי, כידוע, הדת בעיני המרקסיסטים-לניניסטים היא אופיום להמונים. איגנסיו ואני ישבנו שעות ארוכות ומורטות עצבים, עד שלפנות בוקר נפתחה הדלת, הזמינו אותנו לחדר מלא עשן סיגריות זולות, ובישרו לנו שהקואופרטיב אישר לצוות הצילום לקבל מאיתנו 1,200 דולר תמורת מסע הרפתקני בדרכים ההרריות, ובעיקר תמורת ההסכמה לגעת בגועל הנפש, כלומר בעסקי הדת. זה היה סכום שערורייתי, אבל קיבלתי את דין התנועה האדומה שהפגינה חיבה עזה לירוק הקפיטליסטי.
כך, כמה ימים לאחר מכן, עלינו לפולקסוואגן טרנזיט מרופט ויצאנו לדרך. איגנסיו תחב לידי ספר של חוקר יהודי שפגש את אנוסי בלמונטה ב-1932 וכתב עליהם מחקר, כולל ציטוטים מתפילות שעברו מאם לבת. בעיירה ההררית קובילייה, שגם בה, לפי השמועה, היה ריכוז גדול של "נוצרים חדשים", עצרנו לארוחת צהריים. רק כאן, עמוק ברכס הסיירה דה אסטרלה, היה איגנסיו מוכן להסביר לאנשי צוות הצילום בפירוט מה נדרש מהם.
מבחן הקריאה
כדי שלא להפחיד את האנוסים, הסביר איגנסיו לצוות הפורטוגזי, עליהם לשתוק ולא לומר מילה כל זמן הצילומים. שהאנוסים יחשבו שהם צוות גרמני או צוות ישראלי. את זהותי כיהודי וישראלי, כמובן, לא הייתה לנו שום כוונה להסתיר. להפך, קיווינו שזה יעורר אצלם אמון. שלושת אנשי צוות הצילום, אולי מפני שהיו מרוחקים מהוועד הפוליטי-מרקסיסטי שלהם, דווקא התלהבו מההרפתקה והבטיחו לשתוק כמו דגים ולתקשר איתנו בשפת הסימנים. אבל איגנסיו, כנראה שידע מה הוא עושה – לקח מפית של המסעדה, כתב עליה בפורטוגזית נוסח קצר של הסכם שתיקה, והחתים עליו את הצלם, את איש הקול ואת התאורן. איגנסיו תחב את ההסכם לכיסו, והוא שומר אותו אצלו עד עצם היום הזה.
7 צפייה בגלריה
מוראו-אנריקש, ממשפחת אנוסים, התרצה להכניס את צוות הצילום אחרי שהשתכנע כי רון בן ישי הוא "גנטה דה נסאו", בן העם
לעיירה בלמונטה מראה קודר. היא שוכנת במורדות הר לא גבוה שבראשו מבצר עתיק. בתיה עשויים גושי סלע וולקני אפורים, מסותתים בגסות, והסמטאות התלולות מרוצפות בצפחה וחלוקי נחל. לא היה שום דבר מזמין או נעים במקום הזה. איגנסיו הוביל אותנו לביתה של משפחת מוראו-אנריקש שעימה עמד בקשר מאז פגש במקרה את ראש המשפחה ואשתו בבית כנסת בליסבון.
כעת הם סירבו בתואנות שונות, אך בתוקף, להכניס אותי ואת צוות הצילום לביתם. איגנסיו ביקש מאיתנו להמתין, ונכנס לשיחת שכנוע שנמשכה שעה ארוכה. לבסוף יצא אב המשפחה הקשיש אל מפתן הדלת (מסתבר גילו לא עלה על חמישים), והזמין אותי פנימה. הוא הוריד מהקיר תמונה, מן קלף או תדפיס צבעוני ממוסגר והושיט לי אותו.
"הוא מבקש שתקרא", אמר לי איגנסיו. זו לא הייתה בעיה. זיהיתי בקלות את הטקסט הכתוב בעברית, באותיות קידוש לבנה, של לוחות הברית - וטקסט נוסף של קריאת שמע. קראתי בשטף, ותוך כדי כך ראיתי את מבטם המתרכך של בני הבית.
"גנטה דה נסאו", אמר מוראו-אנריקש האב. "בן העם", תרגם איגנסיו. (המונח הזה שימש כמילת קוד שמבחינה בין האנוסים שומרי המסורת היהודית, לבין הנוצרים). הבנתי שעברתי את המבחן הקובע. גברת מוראו-אנריקש הוסיפה ואמרה לאיגנסיו שהיא מסכימה להתראיין, כיוון שנוכחה שאני יודע לקרוא עברית ומבטא כהלכה את השם המפורש.
"הם משקרים למצלמה"
הזמנתי את הצוות פנימה, ובשעה שהם הציבו את התאורה וחצובת המצלמה - סיכמתי עם איגנסיו שהוא יראיין ברצף בפורטוגזית, כדי שלא לבזבז את שעת הרצון של המרואיינים, ואחר כך יתרגם לי. אם יהיו נושאים שבהם ארצה להעמיק, והזוג יסכים, הוא ימשיך, וכך הלאה. ביקשתי מאיגנסיו שישתדל להוציא מהם תפילות שהם זוכרים בעל-פה, בניגון המקורי מלפני 500 שנה, מתקופת גירוש ספרד שבה הגיעו האנוסים לאזור הזה.
"הוא מבקש שתקרא", אמר לי איגנסיו. זו לא הייתה בעיה. זיהיתי בקלות את הטקסט הכתוב בעברית של לוחות הברית - וטקסט נוסף של קריאת שמע. קראתי בשטף, ותוך כדי כך ראיתי את מבטם המתרכך של בני הבית
איגנסיו עשה כמיטב יכולתו: תוך כדי ריאיון ראיתי אגלי זיעה מצטברים על מצחו. הוא הוציא מטפחת, קינח אותם וסינן לעברי בלחש, בעברית, "הם משקרים לי". אחר כך התברר כי הם לא רצו להודות בצורה מלאה שהם יהודים בביתם ונוצרים רק למראית עין בצאתם, אלא ניסו ליצור רושם שהמנהגים שהם נוהגים בהם מפעם לפעם הם מחווה של כבוד לאבות-אבותיהם היהודים של משפחתם, ואילו הם עצמם נוצרים כשרים למהדרין, כמו פורטוגלים רבים ששם משפחתם הוא אנריקש.
עצרתי את הצילום וביקשתי מאיגנסיו שיבהיר להם שכולנו "בני האומה" (גנטה דה נסאו), ולכן הם יכולים להיפתח ללא חשש. נרגש בעליל שמתי את כף ידי על ליבי, והתחייבתי שהסרט ישודר רק בישראל (אמרתי "בירושלים") - ובשום פנים לא יגיע לידי תחנת שידור פורטוגלית או אירופית. אז התחיל הריאיון להתקרב למה שרצינו. הרי כמה קטעים נבחרים:
אתם משפחה גדולה מאוד ושונים מאנשים אחרים בבלמונטה. אני רוצה לדעת במה.
"ההבדל הוא שאנחנו יהודים ('שומרי יהדות') והם חושבים שאנחנו נוצרים".
מהם מנהגיכם היהודיים?
"המנהגים היהודיים – כלומר הדת היהודית... אנחנו שומרים את הדת היהודית. לא את הדת הנוצרית, את העתיקה. הישנה".
מהם הטקסים העיקריים שאתם עורכים?
"הכיפור הקדוש, חג הפסח... אנחנו סופרים לפי הירחים. למשל, ליום כיפור אנחנו סופרים מירח (מלא) של ספטמבר אחד-עשר ימים. קודם ספרו עשרה, ועכשיו מוסיפים אחד לספירה. אתה יודע למה? כדי שזה לא ייראה, ושהנוצרים לא יחשדו ולא ידעו מה אנחנו עושים".
ומה עם הנוצרים?
"היום כבר לא אכפת להם. מאז 1910... מ-1485 עד 1910 היינו לגמרי סגורים. תמיד שמרנו על הדת, אף פעם לא הפסקנו, זה תמיד היה בסתר".
היום זה ממשיך להיות בסתר?
"לא-לא. מ-1910 זה חופשי. הם לא מפריעים לנו יותר".
כמה יהודים עדיין גרים כאן, בבלמונטה?
"120 לכל היותר, זאת אומרת, רק אם נספור יהודים שהם באמת יהודים. לא סופרים את ה'מעורבים'".
"מעורבים" – מה זאת אומרת?
"גזעים מצטלבים" (בני נישואי תערובת של יהודים ונוצרים).
כמה אתה חושב שיש כאלה?
"ייתכן שיש כחצי תריסר, לכל היותר".
לפי דעתך כמה זמן תישמר המסורת בבלמונטה?
"המסורת... אני לא יודעת. לגביי, הצער הגדול שבניי יוכלו לגרום לי, זה להינשא ללא-יהודייה".
זאת אומרת, שיהיה המשך לדורות?
"אני חושבת שכן, אבל מה יהיה עם הנכדים – אני לא יודעת".
שפת הסתרים של האנוסים
בספרו משנת 1932 על האנוסים מפורטוגל, כותב ד"ר נחום שלוש: "בלמונטה היא עיר שרובה אנוסים, והם מונים יותר מ-200 בתים. כל המסחר והמלאכות הם בידיהם, ובימות השוק מתקבצים לכאן כל בני גזעם מכל הסביבה. בארכיון האינקביזיציה אנחנו מוצאים מספר גדול של נשרפים ומעונים על קידוש השם מעיר ההרים הזאת. ובכלל ישראל אנו פוגשים רבים מפליטי בלמונטה, שהצליחו להימלט על נפשם וחזרו להיות יהודים בדמם".
7 צפייה בגלריה
כתובות נאצה אנטישמיות שכתבו קומוניסטים בעיירה בלמונטה, על קיר ביתה של משפחת מוראו-אנריקש
במהלך הדורות פיתחו להם האנוסים שפת סתרים משלהם. למשל, ליום כיפור קראו בפורטוגזית "דיו-פורו", שמשמעותו "היום הטהור" וצלילו דומה לשם העברי. אבל שכניהם הנוצרים יודעים היטב מיהם, וכאשר הקלחת הפוליטית בפורטוגל רתחה, הפכו האנוסים שעירים לעזאזל ממש כמו יהודים מוצהרים בכל העולם באותה תקופה.
על קיר ביתו של רפאל מוראו צילמנו כתובת בצבע שחור – ככל הנראה קומוניסטים בני האזור כתבו: "יהודים – הפשיסטים רדפו אותך ועכשיו אתה מצביע לסוציאל-דמוקרטים?" מסתבר שגם לאנוסים יש מי שדואג שלא ישכחו את יהדותם.
במהלך הדורות פיתחו להם האנוסים שפת סתרים משלהם. למשל, ליום כיפור קראו בפורטוגזית "דיו-פורו", שמשמעותו "היום הטהור" וצלילו דומה לשם העברי. אבל שכניהם הנוצרים ידעו היטב מיהם
אחרי הריאיון עם משפחת אנריקש, ירדנו בסימטה צרה לביתם הקטן של רפאל מוראו, אשתו ובנם היחיד בן ה-8. הם בשנות השלושים לחייהם. גם אצלם נתקלנו בהתחלה בחשדנות עמוקה, תוצאה מובנת של מאות שנות נרדפות: כל פעם שהאישה או הבעל, בעיקר הבעל, היו אומרים משהו מפורש מדי שהסגיר את יהדותם, האחר היה מסתייג. זה היה מתיש, אבל איגנסיו לא ויתר.
מה מבדיל אתכם היהודים מן הנוצרים מבחינת מנהגים?
"ההבדל... אין שום הבדל".
אין הבדלים בין יהודים לנוצרים?
"לא, אין".
הם מתפללים באותה צורה?
"לא. אנחנו מתפללים ביום כיפור ופסח, לא יותר".
מה אתם עושים בפסח? מה אתם אוכלים?
"לא דברים קנויים, דברים שיש בבית".
לחם?
"לחם שלא תפח, עשוי ביד, מצות".
האנשים פה בבלמונטה מאוד דתיים?
"כן".
והולכים לכנסייה?
"כן".
והיהודים?
"היהודים לא".
היהודים לא הולכים?
"הולכים להינשא".
להינשא?
"כן וגם לפעמים..."
והם הולכים גם להתפלל, לטקסים?
"כן, לפעמים. הם הולכים לחתונות".
מתחתנים בכנסייה אבל עורכים גם טקס יהודי פרטי בבית?
"כן".
מהי הברכה של טקס הנישואין?
"בשם אלוהים, בשם אברהם, יצחק ויעקב".
מהי ישראל עבורכם?
"אומה".
שלנו?
"של אחינו, של היהודים. אבל אנחנו – קשה לנו לשפוט כי אנחנו עדיין ככה, אנחנו כאן. אנחנו מדברים בחופשיות ואנחנו מרגישים טוב".
עכשיו אתם פורטוגזים?
"כן, אנחנו פורטוגזים".
מהי בירת ישראל?
"לא יודעת".
ירושלים.
"ירושלים היא בירת ישראל. ירושלים, לא ידעתי".
(איגנסיו פונה אל הילד): שמעתי שאתה יודע שיר מישראל. איך השיר?
"הבאנו שלום עליכם, הבאנו שלום עליכם".
אם לא אכפת לך, גברת, להראות לנו איך מדליקים נרות. איך את מברכת כשאת מדליקה את המנורה ביום שישי בערב?
"ברוכות הידיים, ברוכות הנפשות המבורכות של הקדושים שמדליקים את הנרות, הלילה הקדוש והמקודש. יום שישי הקדוש של השבת המקודשת. שאלוהים ייתן לנו מזל ובריאות ונשמות טהורות... בשם אלוהים, אברהם, יצחק ויעקב".
איפה הגברת למדה את התפילות האלו?
"את התפילות למדתי במשפחה. למדתי עם אמא ועם הזקנות".
האדון (בעלה) גם כן יודע את הברכות?
"הוא יודע פחות ממני".
הנשים בדרך כלל יודעות יותר?
"כן".
הן מלמדות את בנותיהן כדי שתלמדנה את בנותיהן?
"כן".
האם שמעתם על המשיח?
"המשיח היה משה".
המשיח היה משה? המשיח כבר בא או עתיד לבוא?
"את זה אני לא יודעת".
השמש נטתה לשקוע. אנשי הצוות הפורטוגזי, שלא הוציאו מילה מהפה במשך כל היום, רמזו לי בתנועות שאינן משתמעות לשתי פנים שהם גמורים ולחשו באזניו של איגנסיו שהדרך חזרה לליסבון מסוכנת ולכן צריך לחזור מיד. שאלתי את האנוסים אם אני יכול לעשות משהו בשבילם. הם חשבו ושקלו והתייעצו ביניהם, ולבסוף אמרו לי: "תשלח לנו מגני דוד וספרי תנ"ך יהודיים בפורטוגזית". הבטחתי לעשות כמיטב יכולתי (ואף קיימתי).
עוד באותו בוקר מסרנו את הפילם בשחור-לבן לפיתוח בליסבון. למחרת ערכתי שם את הסרט ששודר ב"יומן השבוע" ערב ראש השנה. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנוסים שעדיין הסתירו את זהותם הדתית הכפולה, נחשפו בסרט טלוויזיה דוקומנטרי.
אפילוג: איפה הם היום
בשנות ה-80 עלו איגנסיו שטיינהארט ומשפחתו ארצה והשתקעו בפתח תקווה. את הבן גבריאל פגשתי שוב כששירת בדובר צה"ל. אחרי השרות הצבאי חזר גבי לפורטוגל, ואף שימש כראש קהילת ליסבון. איגנסיו, ייבדל לחיים ארוכים ואיטה ז"ל נשארו בארץ.
בבלמונטה נותר רק קומץ מצאצאי האנוסים. הסוכנות היהודית ורבנים מהארץ פרשו לפני כ-30 שנה את חסותם על בני הקהילה. חלקם עברו גיור כהלכה ועלו ארצה, אחרים נפוצו ברחבי תבל. אולם חלק מנכדיהם וניניהם לא נקלטו בארץ ומקצתם אף חזרו לפורטוגל.
הרובע היהודי של בלמונטה הוא כעת בעיקר אתר תיירות צנוע שישראלים ויהודים מכל העולם באים אליו כדי לחוות ולהתוודע מקרוב אל מורשת האנוסים, שמצאו דרך לקיים את הגוף מבלי לאבד את הנפש היהודית. לפני שלוש שנים ביקרתי בעיירה עם כמה מבנות ובני משפחתי. רב הבתים, ליתר דיוק בקתות האבן, ברובע היהודי של בלמונטה, נותרו כמו שזכרתי אותם. אולם הסימטאות היו ריקות מאדם ורוב המבנים נטושים.
בחנות המזכרות שבמרכז המבקרים פגשתי את הנינה של הזוג מוראו-אנריקש. משתנק מהתרגשות סיפרתי לה ולנכדי על המפגש לפני יותר מ-40 שנה עם הסבתא-רבתא והסבא-רבא שלה, וקניתי למזכרת מנורת שמן מפח, כמו זו שנשות האנוסים היו מדליקות בערבי שבת לפני מאות בשנים - מאחורי תריסים מוגפים.
- הכותב הוא הפרשן הצבאי של ynet, חתן פרס ישראל לתקשורת. ספרו "חי במלחמה - עיתונאי תחת אש" יצא לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים.
מפגש מודרני עם האנוסים של פורטו
(יואב פרידמן)
