למה אתה רוצה להרוג אותי?
התואר "הסיפור המרגש ביותר ששמעתי השבוע" (ואולי בכלל) שייך, בלי ספק, לסיפורה של חברתי הערבייה הרמלאית, ויויאן רביע. בתחילת השבוע היא ישבה בחדרה ושמעה את השכן, שהמרפסת שלו כמעט צמודה לחלון חדר השינה שלה, משוחח בצעקות בטלפון: "צריך להרוג את כולם. את כל הערבים". ויויאן פתחה את חלון חדרה, התבוננה בשכן ושאלה אותו בשקט: "למה אתה רוצה להרוג אותי?" מכאן התחילה השיחה שלהם להתגלגל.
ויויאן ואני הבטחנו לעצמנו להצליח לשוחח בטור הזה על "המצב" בלי ליפול לבורות הקלישאתיים: "מי התחיל קודם" ו"מי תציג תמונת סבל מפוארת יותר". שתינו יודעות שסבב האלימות הנוכחי יסתיים ושקט זמני ישוב לרחובות. אם כולנו נתפתה להתמקד בתחרות הסבל או בשאלה "מי התחיל" - שאלה שכבר בגן למדנו שאין לה תשובה ברורה והיא לא מובילה לפיתרון - נמצא את עצמנו בסבב אלימות נוסף וחמור מקודמו.
אז על מה צריכות לדבר?
"תראי", אמרתי לוויויאן' "כמעט כל הקוראות של הטור שלי הן יהודיות. את ההסבר היהודי לפרצי האלימות אנחנו מכירות היטב וגם רגילות להצדיק. חשוב שנשמע ממך דברים שאנחנו לא מספיק מכירות ולא יהיה לנו קל לעכל, דברים שידרשו מאתנו מאמץ אבל יאפשרו שינוי מסלול. דברים שמציעים אופק ותקווה".
החברה האמיצה שלי
ויויאן רביע היא פלסטינית שנולדה וגדלה ברמלה, פמיניסטית ופעילה חברתית ופוליטית, בעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן. אביה של ויויאן, אליאס רביע, גורש מרמלה בשנת 48', בהיותו בן שש, וחזר לעירו בדרך לא דרך. ויויאן מנהלת את "הבית הפתוח – מרכז לדיאלוג יהודי-ערבי ברמלה" (מטעם "מרכז רוסינג" לחינוך ודיאלוג), וכבר שנים רבות אנחנו מנהלות ומנחות סדנאות יהודיות-פלסטיניות, שמטרתן להקנות כלים להתמודדות רוחנית עם הקונפליקט הפוליטי.
התרגשתי אבל לא הופתעתי מהבחירה של ויויאן לפתוח בשיחה עם שכן שרוצה להרוג אותה.
ההיבט הרוחני של הקונפליקט הזה
כשוויויאן ואני מדברות על רוחניות, אנחנו לא רואות בדמיוננו מעגלים של גברים ונשים שנותנות ידיים, עוצמות עיניים ולוחשות מילים יפות על אחוות עמים ושלום עולמי. אנו מגדירות "רוחניות" כעיסוק בשאלות של משמעות החיים, וכמובן שתחום זה רווי בקונפליקטים.
בעיצומם של הלינצ'ים, בשעות בהן שמשת המכונית של ויויאן נופצה על ידי אבן - ושני בני משפחה שאותם הכירה באופן אישי, נהרגו מפגיעה ישירה של טיל בלוד - התעקשנו לדבר על משמעות הפרץ האלים ועל הפצעים שמהם הוא ניזון.
בין שלום לשקט
אני מספרת לוויויאן שפרשת השבוע מרימה לדיון שלנו, שכן בליבה מצויה ברכת הכהנים: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". ויויאן צוחקת במרירות, "את יודעת, המילה שלום כל כך יפה, ולמרות זאת אני כבר כמעט לא סובלת אותה. נדמה לי שעבור יהודיות רבות יש זהות בין 'שלום' ל'שקט' וזה מדאיג אותי".
"לפני הכול", אומרת לי ויויאן, "צריך להתחיל בשוויון ובהפסקת האלימות. לנו, החברה הפלסטינית, יש חשבון נפש ארוך לעשות בסוגיית האלימות, ולחברה היהודית וגם לשלטון הישראלי יש צורך דחוף להתבונן על האפליה של החברה הפלסטינית, על ההתעלמות מהאלימות במגזר כל עוד היא לא פוגעת ביהודים, על בחירה של יהודים להפגין את אדנותם בכניסה יהירה לשכונות שלנו - ועל הקצאת משאבים מפלה".
החברה היהודית בישראל רוצה בעיקר לחזור לשקט, לחזור לנגב חומוס ולקנות פיתות בחסונה. החברה היהודית רוצה כיבוי שריפות. אבל השקט הזה, עבור החברה המוחלשת, הפלסטינית, הוא רפש, שכן משמעותו היא המשך הדיכוי. שקט עובד לטובת החזקים. אני רוצה לחיות מתוך מודעות לקונפליקט, אני רוצה שנציף קשיים, שנגיד בגלוי שיש חוסר שוויון, אפליה, השתקה ודיכוי. אני בשום אופן לא מוכנה להשלים עם האלימות, אבל הפיתרון לאלימות איננו בהמשך עצימת העיניים, ושלום לא יכול להיות כוח שפועל רק לטובת השלטון".
אני שמה לב שאת האי-מיילים שלי בתקופה האחרונה אני חותמת בברכות ל"ימים של שקט" ומבינה כמה ויויאן צודקת, וכמה גם אני נפלתי במלכודת הפריווילגיות.
"רודף שלום"
הדברים שאומרת ויויאן מזכירים לי את פרשנותו המפתיעה של הלל הזקן לאישיותו של אהרון הכהן (מסכת אבות א', י"ב): "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום". הפועל "רודף" בעברית המקראית, מופיע בעיקר בהקשרים צבאיים - חיילים רודפים אחרי אויביהם בצבא. הבחירה בתואר "רודף שלום" מכוונת בדיוק לטענתה של ויויאן.
השלום של הלל ואהרון איננו שלום של שקט, אלא שלום של אנרגיות חזקות, שלום שמושג מתוך עבודה, אומץ לב ונחישות, שלום שרודפים אחריו. עכשיו אני רואה את ויויאן מחייכת בשמחה: "את יודעת, הבית הפתוח שלנו נמצא ברחוב 'אהרון הכהן'. אף פעם לא ידעתי מיהו. עבורי הוא היה נקודת ציון בווייז, ועכשיו אני ממש שמחה שאנחנו ברחוב אהרון הכהן ואני אלמד עליו לקבוצות שבאות עלינו".
"השומרוני הטוב", מרתין לותר קינג ואנחנו
ויויאן היא ערביה נוצרייה והשיחה שלנו עוברת מאהרון הכהן לשומרוני הטוב, ובמיוחד לפרשנות מרחיקת הלכת שהציע מרטין לותר קינג לאגדה נוצרית זו.
קינג מרבה להשתמש במשל השומרוני הטוב ופרשנותו, שהיא תובענית ביותר מבחינה מוסרית, מייחסת לשומרוני שתי תכונות; Universal altruism, ו-Excessive altruism. התרגום העברי לאלטרואיזם הוא זולתנות, ונדמה לי שבדבריו של קינג על "הזולתנות האוניברסלית" הוא פונה אלינו, הלבנות (או במקרה הישראלי – היהודיות), שחייבות להבין שגזע, לאום ודת הם כולם, כדבריו, "תאונות מקריות" ואסור להן להסיח את דעתנו מהמהות; מצלם אלוהים המשותף לכולנו.
הזולתנות השנייה, זו היוצאת מגדרה, היא דרישתו הבלתי מתפשרת מכולנו, גם מאחיו ואחיותיו השחורים (או במקרה שלנו, הפלסטינים), לעשות מעל ומעבר לנדרש, ללכת בעקבות צו המצפון גם במקרים בהם הליכה זו גובה מחיר כבד.
קינג רואה את הפצוע נטול הזהות הפרטיקולרית שוכב בדרך והוא רק "אחד"; לא יהודי, לא פלסטיני, לא שומרוני, לא כהן ולא לוי. אחד. אדם מדמם. צלם אלוהים המוטל על השביל. כך אנו צריכות לראות האחת את השנייה. אחר כך צריך גם אומץ להיעצר בדרך המסוכנת, השוממת, להאמין שהפצוע אינו שודד-מתחזה. לשכוח מהאפשרות שיעשו עלינו לינץ', לשכוח מהאפשרות שיפגעו בנו ולהושיט עזרה.
אנחנו מבינות כמה צודק מרתין לותר קינג בתביעתו המוסרית, ויודעות עד כמה קשה לעמוד במבחן.
"גזל סיפור"
בשבוע שעבר הצעתי להשתמש במושג "גזל סיפור" כדי להבין את אחד המחירים הכבדים של השתקת פגיעות מיניות בקהילה ובמשפחה. "גזל סיפור" הוא האונס השני, שאינו חמור פחות מהאונס הפיזי. "גזל סיפור" הוא התביעה המשפחתית והקהילתית שלא נספר את הסבל שלנו, שנעשה כאילו כלום לא קרה. היום אני מבינה ש"גזל סיפור" יכול בקלת להתחפש למושג "שלום".
יש קרבה בין טראומות שיוצרת מלחמה - לטראומות של אלימות מינית. את שתיהן מתאמצת הפטריארכיה להשתיק. כשוויויאן ואני משוחחות על שורשי המשבר, אנחנו מבינות שגם במקרה זה חלק גדול מהכאב וההתפרצות האלימה קשור ל"גזל סיפור" שנעשה לחברה הפלסטינית.
החברה היהודית בישראל לא מוכנה לאפשר לחברה הערבית לספר את הכאב שלה. אנחנו מסרבות להכיר בנכבה, אנחנו לא מוכנות לשמוע על גירוש מהבתים, על פחד מוות ועל אפליה מתמשכת. אנחנו לא מוכנות להבין שיום חגנו הוא יום אבל עבור השכנות הערביות שלנו. אנחנו מתעקשות לבדוק אם פוליטיקאים ערבים מניעים את השפתיים בזמן שהרמקולים משמיעים "נפש יהודי הומייה". אנחנו אוסרות עליהן לספר את הסיפור שלהן. אנחנו גוזלות אותו.
הנתיב עליו פוסעת החמלה
"גזל סיפור" הוא אחד המעשים האכזריים שאפשר לעשות. ההכרה בנכבה לא אמורה לשלול את שמחת יום העצמאות שלנו, היהודיות, היא אמורה לחיות לידה. אני, כפריווילגית בסיפור הישראלי, אמורה להגיד לוויויאן: "אני יודעת כמה את ומשפחתך סבלתם, וזה כואב לי. אני רוצה לשמוע את הסיפור שלכם ואני רוצה לקחת חלק בתהליך הריפוי".
ההכרה בכאב של ויויאן לא תשלול את הזכות שלי לגור כאן ולגדל כאן את ילדיי, אבל היא תפתח פתח לתיקון. ההסכמה להבין את מורכבות החיים היא הנתיב שעליו פוסעת החמלה.
ובבית המדרש של הטוקבקים - גם לי יש חלום
החלום שלי הוא שבנוסף לסיורים "בעקבות לוחמים", לסיורי החנוכיות וסיורי גרפיטי בתל אביב, יתקיימו גם סיורי נכבה. אלא לא יהיו סיורי שנאה או משא ומתן סביב השאלות "למי כואב יותר" ו"מי צריכה לשלם את המחיר", אלה יהיו סיורי חמלה ואהבה, סיורי תיקון וקירוב לבבות. סיורים שיאפשרו לנו להסכים להשיב לחברה הפלסטינית בישראל את הבעלות על הנרטיב שלה.
חברות, מי מרימה איתי את הכפפה הזו?
