ג'סיקה איבגי בריאיון: יוצר החנוכיה המפורסמת בעולם תקף אותי מינית
(צילום: עידו ארז, סטס קופולו)
כשהייתה בת 5 בלבד, השתנו חייה של ג'סיקה איבגי. זה קרה במוצאי שבת אחד שבו איתר אותה "התכשיטן של החסידות", במפגש שיהפוך למפגשים שיצלקו את נפשה התמימה. "בקושי הגעתי לגובה של הסטנדר", סיפרה, בריאיון ראשון בעברית לאולפן ynet. שלושים שנים חלפו, ואיבגי – בת לחסידי חב"ד – מצאה רק לאחרונה את הכוחות להתמודד עם הפגיעה המינית הקשה שעברה בידי מי שיצר את החנוכייה המפורסמת ביותר בעולם, עבור הרבי מלובביץ'.
בריאיון לאולפן ynet היא מספרת כי החנוכייה הזו היא הטריגר. "כל שנה, כבר 40 שנה ברצף, משודרת ההדלקה של נרות החנוכה מבית המדרש של הרבי ב-770, למיליונים", איבגי מציינת. "האיש הזה שפגע בי, הוא היוצר של החנוכייה המפורסמת של הרבי. כשהכרתי אותו, זו הייתה המורשת שהוא היה מציג, זה היה הדבר שהוא תמיד התהדר בו כל הזמן ככה, בפני המשפחה. ואת החנוכייה הזו אני רואה במשך שנים בפרסומים שונים".
ב"פוסט פריקה" שבו חשפה את שעבר עליה, כתבה איבגי: "הפוגע שלי הוא הירש פקר, היוצר של החנוכייה המפורסמת שעומדת ב-770, בית חב"ד העולמי, נדלקת בכל חנוכה במעמד של אלפים, ומשודרת בלוויין למיליונים... בכל חנוכה העתקים של החנוכייה מודלקים בכל צומת, כיכר ועיר. מזכירים לי. וחנוכייה אחת שעשו ידיים של פדופיל, דולקת לעולם. מעולם לא שכחתי".
"אבא שלי נוצח. הושתק"
כבר אפשר לקרוא לזה ה-MeToo החרדי. בתוך חודשים ספורים נדמה כי מורסה מוגלתית שהבשילה לאורך שנים, מתפוצצת. חושפת פגיעה אחרי פגיעה שחוו נשים במגזר החרדי, על ידי אנשים מוכרים, בעלי השפעה וכוח. כאלה שנתנו בהם אמון, הן והוריהן.
"היינו מגיעים אליו הביתה, כי אבא שלי עבד אצלו, הוא ניצל את ההזדמנויות. אי אפשר היה לחשוב, אי אפשר היה לדמיין. העבודה שלו הייתה באותה קומה של הבית שלו, כמה בתים מה-770 המפורסם", היא מספרת ל-ynet. "הוא נגע בי. פעם אחר פעם אחר פעם, לפעמים גם אצלי בבית, בלי שידעו".
בפוסט שכתבה, היא מפרטת: "גדלתי על הפאר הגדול בתפקיד שהתגאה בו. הרי הוא התכשיטן של החסידות והיוצר של הרבי. הייתי בת 5, לא הבנתי שזה רע. ביום שהוא אמר שיספר שזה רעיון שלי, הבנתי שמשהו לא תקין. אז רמזתי. אשתו של אבי הבינה - וסיפרה לו. אבי התקשה להאמין שחסיד חב"ד החביב והחייכן נוגע בגוף הקטן של הבת שלו. אותן ידיים שעשו את החנוכייה.
"הוא תבע אותו בבית דין לובביץ', ושם הוא הודה 'במעשים שלא ייעשו' כדבריהם". לאורך כל השיחה אוחזת איבגי באותו מכתב, אותו פסק דין של הרבנים, שרק קבר עמוק יותר את הכאב שלה. "הוא התבקש לטפל בעצמו, אך מעולם לא הלך לטיפול. לא עשו לו דבר - ואני לא קיבלתי דבר. איימו על אבא שלי שאם ידבר, יהיה 'מוסר'. הירש איים עליו שיגיד שהוא הפקיר אותי בידו. אבא שלי נוצח. הושתק.
"הוא תבע אותו בבית דין לובביץ', ושם הוא הודה 'במעשים שלא יעשו' כדבריהם". לאורך כל השיחה אוחזת איבגי באותו פסק דין, שרק קבר עמוק יותר את הכאב שלה. "הוא התבקש לטפל בעצמו, אך מעולם לא הלך לטיפול. לא עשו לו דבר"
"אני לא ידעתי דבר מכל זה. חייתי בצל הטראומה שעליה לא יכולתי לדבר. בגיל 16 התחילו איתותים אצלי בגוף ובנפש. התחלתי לחפש את הירש בדפי זהב. הסקרנות והחור אכלו אותי מבפנים. חייגתי למספרים לפי שם משפחה בלבד, מתחזה לשוטרת, מנסה להתעמת. ללא הצלחה".
"רציתי שיתנצל"
בגיל 18 גילתה איבגי את פסק הדין בין חפציו של אביה, והוכתה בהלם. "הלב דפק. הידיים רעדו. הכול חזר", היא מספרת. "גיליתי שאבא שלי בעצם ניסה להביא צדק עבורי. אבל הוא הושתק ולא הצליח. איימו עליו, אז הוא לא יכול היה לעשות עם זה שום דבר, ובתוך קהילות סגורות זה בעייתי. אני שמחה שהיום זה מתחיל לצוף ומפסיקים עם זה".
אך רק כשהייתה בת 19, אזרה כוח להתעמת עם אביה לראשונה. "צעקתי שאני זוכרת הכול, וברחתי מהבית. אחרי שנרגעתי, שוחחנו, ואבא שאל מה אני זוכרת. עניתי שהכול. שמעולם לא שכחתי. הוא נשבר ובכה ואמר שקיווה ששכחתי, כי לא דיברתי. אמר שרצה לרצוח אותו, אבל מי יגדל אותי אם הוא בכלא?"
איבגי ביקשה מאביה שייקח אותה להתעמת עם התוקף שלה: "אזרתי את כל הכוחות שבעולם להתעמת איתו. לרצות להסתכל על זה בעיניים. רציתי שיבקש סליחה, רציתי לסגור מעגל, רציתי לשמוע מה עבר לו בראש, וגם שאלתי אותו, 'מה עבר לך בראש? למה בת 5?'"
"צעקתי שאני זוכרת הכול, וברחתי מהבית. אחרי שנרגעתי, שוחחנו, ואבא שאל מה אני זוכרת. עניתי שהכול. שמעולם לא שכחתי. הוא נשבר ובכה ואמר שקיווה ששכחתי, כי לא דיברתי"
התהליך לא היה פשוט. "הגעתי לקראון הייטס עם אבי, והירש בדיוק יצא מהבית ורצה להיכנס לרכב. סגרתי לו את דלת הרכב ונעמדתי מולו", היא מתארת. "הוא לא זיהה. ברח לכיוון הבית. הדבקתי קצב. תפסתי לו את הציצית. אבי נעמד מולו. הוא זיהה, עצר. אשתו ראתה הכול מהחלון ומיהרה למטה. היא שאלה, מי אלה? והוא ענה לה, ככה בדיוק: 'זאת הילדה שהתעסקתי איתה', וחייך. והיא חייכה גם: 'מה שלומך?'"
גם ממרחק השנים משחזרת איבגי: "זה היה הדבר הכי הזוי שחוויתי בחיי, החיוך הזה. ובמקביל זה היה משהו שעד היום נורא צרוב. התגובה הביזארית הזו שלה, זה היה יותר מידי להכיל". איבגי מתארת כיצד אביה התקרב אליו בצורה מאיימת, "אבל נעמדתי ביניהם. הייתה לו את ההזדמנות שלו - עכשיו תורי.
"תפסתי לו את הציצית. אבי נעמד מולו. הוא זיהה, עצר. אשתו ראתה הכול מהחלון ומיהרה למטה. היא שאלה, מי אלה? והוא ענה לה, ככה בדיוק: 'זאת הילדה שהתעסקתי איתה', וחייך. והיא חייכה גם: 'מה שלומך?'"
"שלחתי את האישה לבית. לקחתי אותו לשיחה. חשבתי שאני חכמה. הייתי רק בת 19, אבל ביקשתי להתעמת. ביקשתי תשובות... והוא התעלל בי מחדש. במילים, בהתנשאות, בהאשמה סמויה. אמר שרציתי את זה, ומה קשור בת כמה הייתי. אמר ששיתפתי פעולה. אמר שלא התנגדתי. אמר שאגיד לו תודה שלא אנס אותי עד הסוף. כשזה היה יותר מידי, נתתי לו סטירה ובעיטה לאשכים - וברחתי. סיכמנו, אבי ואני, שלא נדבר על זה שוב לעולם".
"אין לי נאמנות כלפי מי שבוגד בי"
אבל לפני חמש שנים מבינה איבגי שהיא חיה בפוסט טראומה, וזו הרסה כל חלקה טובה בחייה. "ניסיתי לסגור את זה שוב", היא כותבת. "קיוויתי שהפעם זה יהיה שונה. הפעם לא עירבתי את אבי. התלווה אליי אדם שדפק אצלו בדלת וקרא לו לצאת. כאב לי. הוא התבגר ולא שמע טוב באוזן אחת. קיוויתי שכעת יתרכך ויבקש סליחה. וככה, עם אוזן אחת ובלי לב, הוא אמר: 'אבא שלך אשם שהוא הביא אותך אליי. הוא חשב שבאמת יקשיבו לו בבית דין?'"
באותו מפגש גם איים עליה בתלונה על אלימות, ואיבגי נסוגה. אך בשנת 2020 – בעיצומו של ה-MeToo – פותח חוק חדש בניו-יורק חלון הזדמנויות קצר לתביעות אזרחיות, ואיבגי מבינה שזו ההזדמנות האולי אחרונה שלה להשיג סגירת מעגל. היא מרימה טלפון לפקר, ולאחר שאשתו קוראת לו – היא מנתקת ומתחילה לחפש משרד שייצג אותה.
"זה יותר קשה ממה שחשבתי", היא מתארת. "עשרות טלפונים, שעות של שיחות, ימים של בכי. כל אכזבה, כל סירוב, כל מבוי סתום מפילים אותי לימים של חוסר יכולת לזוז". אבל רגע לפני שהרימה ידיים, נמצא משרד עורכי דין בניו-יורק. רגע לפני שלקחו את התיק, הם שאלו אם אין לה חשש לצאת נגד בית הדין של לובביץ', והיא השיבה: "אין לי נאמנות כלפי מי שבוגד בי. בית הדין לצדק מעל בתפקידו. שלושה דיינים שלחו אותי לעזאזל".
באוגוסט 2021, כמה ימים לפני שהחלון החוקי נסגר, נכנס ההליך להילוך גבוה. "אני זמינה 24 שעות לכל מייל לכל שאלה, מקיאה כמויות של מידע, מציפה כמויות של זיכרונות, עוברת שוב ושוב על מסמכים... אני חותמת סופית על הייצוג. יום אחרי - הוא נפטר".
"להעיף את הצלם מההיכל"
לאורך כל הפוסט, בין החלקים השונים של השבר שהיא מתארת, מזכירה איבגי את אותה "חנוכייה אחת שעשו ידיים של פדופיל, שדולקת לעולם". את החנוכייה המצופה זהב טהור יצר פקר בשנת 1983, בהשראת מנורת המקדש, ומאז היא מוצבת מידי שנה על בימה מוגבהת בבית המדרש של הרבי מלובביץ'.
בריאיון ל-ynet היא מסבירה: "הדרישה שלי מחב"ד היא להזדהות עם פגועים ופגועות בציבור ובכל העולם. החנוכייה הזאת מייצגת מבחינתי טומאה. הידיים האלו שנגעו בי יצרו את המנורה הזאת... זו בפשטות טומאה במקום של טוהר. זה צלם בהיכל וזה עגל הזהב, ואני דורשת להוריד את הטומאה מהקדושה, להעיף את זה מההיכל של הרבי הקדוש.
"אני דורשת להסיר את החנוכייה הגדולה מ-770, זה מה שעורכי הדין שלי דרשו במכתב הפתוח דורשת שתראו את הכאב שלי גם אם אחרי שנים. שהאנושיות תגבר על פני אהדת החומר הסימבולי. אני מבקשת שהעולם יבין שנשמה פגועה עדיפה על חומר, שנשמה של ילדה יהודייה שווה כל הקרבה חומרית שבעולם. אנחנו הנותנים משמעות לכל כלי, ולפעמים כלי סיים את תפקידו, כי יש גילוי חדש בעולם. גם ספר תורה פסול גם לא נקרא. ומי שהכיר את הרבי, היה יודע שהוא לא בעד".
"הדרישה שלי מחב"ד היא להזדהות עם פגועים ופגועות בציבור ובכל העולם. החנוכייה הזאת מייצגת מבחינתי טומאה. הידיים האלו שנגעו בי יצרו את המנורה הזאת... זו בפשטות טומאה במקום של טוהר. זה צלם בהיכל וזה עגל הזהב"
בכלל, חשוב לאיבגי להבהיר: "אני עושה קודם כל הפרדה מוחלטת בין האדם הפרטי, לתנועת חב"ד שהיא נהדרת בעיניי. אני מאוד מקורבת אליה, אני לומדת אותה, יש לי רבנים חב"דניקים שאני מתייעצת איתם, הם בלב. זה הוא, ספציפית".
"אצלי האור הלך ופחת"
איבגי, יוצרת מוכשרת, הציפה את הכאב בהדרגה. באחד השלבים כתבה שיר בעקבות פרסום הפרשה של הנאנסת מאילת. במסגרת הפרויקט שלה, "ירח מלא" - שיר אחד לחודש, כשהירח מלא – העלתה כעת שיר שנקרא "קחי את הכוח". "רציתי להביא שיר על הנושא שהוא ממקום של כוח, ולא קורבנות. היה לי מאוד חשוב לחזק את עצמי ואחרים. ביקשתי לתת חיבוק לנערה מאילת. אני לא יודעת מי היא, אז כתבתי לה שיר".
"נשברתי במשך 30 שנה, כל חג מחדש. לראות את המנורה דולקת יום ועוד יום, אור מוסיף והולך - בעוד שאצלי האור פוחת. ככה כל שנה, 30 שנה. שמונה ימים של חושך. השנה אור לי. לא משנה מה יקרה, אני שחררתי את הכעס והכאב".
