הוצאת רישיון קבורה
ללא רישיון לא תוכלו לבצע קבורה, ומדובר בהליך ביורוקרטי שהאחריות לביצועו היא של משפחת הנפטר. במקרה של פטירה בבית החולים, יונפק לכם רישיון קבורה במקום, ואיתו יש לפנות לחברה קדישא המקומית (בדקו זאת מול המשרד לקבלת ולשחרור חולים במרכז הרפואי).
כאשר אדם נפטר בבית או ברחוב, יש לפנות אל לשכת הבריאות הקרובה כדי לקבל רישיון קבורה (ובתוך שעות העבודה).
אם הפטירה התרחשה לאחר שעות העבודה של לשכת הבריאות, חברת הקבורה תסייע בהוצאת הרישיון רק אם המשפחה מתעקשת לבצע את הקבורה ביום הפטירה.
אם יש לכם שאלות, מוקד המידע של חברה קדישא הוא 0120*. גם בעמותת עתים מסייעים בהתנדבות במידע בנושא (טלפון 8083*).
לפני הפנייה ללשכת הבריאות חייבים להכין מראש:
- תעודת זהות של המנוח או תעודה רשמית אחרת הכוללת את תמונתו (למרבה הצער, על פי החוק - תעודת הזהות של המנוח תילקח ותועבר למשרד הפנים. מומלץ לצלם אותה לפני המסירה).
- הודעת הפטירה שמולאה על ידי צוות רפואי במקום הפטירה (בבית או בבית החולים) בארבעה עותקים.
- במקרה של פטירה בבית בה הוזעק מד"א, יש להביא את דו"ח צוות מד"א שנכח במקום, ובמקרה שגם היה פרמדיק, יש להביא את אישור קביעת המוות שהוא הנפיק.
- טופס אישור ויתור על נתיחה חתום על ידי המשטרה (כאשר אדם נפטר בבית ולא בבית החולים, המשטרה מגיעה).
- מומלץ להצטייד במסמכים המעידים על מצבו הרפואי של המנוח, שמו של הרופא המטפל ופרטי הקשר.
מנהגי אבלות עד ללוויה
קרובי משפחה מדרגה ראשונה (אב, אם, אח, אחות, בן, בת, בעל או אישה), מוגדרים "אוננים" מרגע ההודעה ועד ללווייה.
אסורה עליהם רחצה, תספורת, גילוח, איפור, יחסי אישות, שימוש בקרמים, שמנים ובושם וכן אכילת בשר ושתיית יין – וכן אסור להם לקיים מצוות "עשה" (האיסורים האלה תקפים בימי חול ולא בשבת, שבה אין אבלות).
איך קובעים את מועד הלוויה?
זמן הלוויה נקבע על פי שני כללים מנוגדים: מצד אחד, האמונה היהודית גורסת שיש לקבור את המת כמה שיותר מהר (על פי ההלכה, אפילו אדם שביצע פשע שעונשו מוות, ראוי לקבורה ביום שבו הומת), כדי למנוע עינוי לנשמת הנפטר. בירושלים ובמקומות נוספים בארץ יש הממהרים לקבור את המת סמוך ככל הניתן לזמן מיתתו, וההלוויה נערכת לעיתים בלילה.
מצד שני, יש עיקרון של "כבוד המת", ולפיו קבורה בנוכחות של כמה שיותר בני משפחה וחברים, מגדילה את הכבוד שמוענק לנפטר.
ההחלטה, בסופו של דבר, היא של האבלים.
לעיתים יוצא מסע ההלוויה מבית האבל, לעיתים מבית הכנסת שבו התפלל ולעיתים מבית העלמין עצמו.
כמה כסף עולה קבורה בחינם?
הביטוח הלאומי משלם על פי החוק את הוצאות הקבורה והשירותים הכרוכים בלוויה, לכל אדם שנפטר בישראל ונקבר בה (וגם של ישראלים שנפטרו בחו"ל). התשלומים מועברים ישירות מהביטוח הלאומי לחברה קדישא, או לגוף אחר שהמדינה מאשרת לו לקבור.
באתר הביטוח הלאומי יש תוכנה המאפשרת לאתר היכן תוכלו לבצע קבורה בחינם (כולל לא יהודים או חסרי דת).
בעמותת "עתים" מציינים כי קיבלו בעבר פניות רבות מאנשים שקיבלו הצעות ל"הסעת גופה וסידורי לוויה", תמורת תשלום של אלפי שקלים. ואולם באם מדובר בלוויה בעיר שבה האדם נפטר, ההסעה אמורה להיות ללא תשלום, ולמעט הוצאת רישיון קבורה, אין באמת "סידורי לוויה".
יודגש כי גם הקבורה החינמית היא בעיר מגוריו של המנוח על פי רישומי משרד הפנים. טענות כגון "המנוח רצה להיקבר בעיר שבה נולד/ חי/ נפטר", לא יפטרו אתכם מתשלום שעלול להגיע לעשרות-אלפי שקלים.
במקרה של פטירה בבית אבות או במוסד סיעודי, כאשר הכתובת בתעודת הזהות שונתה לכתובת שבו שוכן המוסד (ולא עברו שבע שנים מרגע הכניסה למוסד), משפחת הנפטר זכאית לבחור האם הקבורה החינמית תהיה ביישוב המגורים או ביישוב שבו המוסד.
הקבורה החינמית היא תלויית מקום ולא זהה מעיר לעיר. אם בחברה קדישא מציעים לכם קבורה בתוך גומחה ("קבורת סנהדרין"), ואתם רוצים "קבורת שדה", כמו שהיה מקובל בעבר - תידרשו לשלם לרוב בין 20-10 אלף שקל. גם אם במקום המגורים שלכם עדיין קוברים כמו פעם, ואתם רוצים לקנות את החלקה הצמודה עבור בן או בת הזוג, תידרשו לשלם 20-10 אלף שקל. וזה גם מה שתשלמו אם תרצו שהנפטר יהיה קבור בעומק הקרקע - ומעליו ייקברו בעתיד את בן או בת הזוג ("קבורת מכפלה").
באתר המשרד לשירותי דת תוכלו להוריד מחשבון שיאפשר לכם לדעת כמה אתם אמורים לשלם על כל אחת מהאופציות.
שימו לב, בבתי עלמין שמוגדרים "סגורים" וגם בחלקות שהוגדרו כ"חריגות", לא חלים התעריפים הבסיסיים וההנחות שנקבעו בחוק. אז מה התעריפים במקומות אלה? בפורום חברות קדישא לא טרחו לענות על פנייה בנושא. יצוין כי כיום יש חובה חוקית לכל חברה קדישא להקים אתר אינטרנט, שבו יוצגו כל השירותים והתעריפים, כולל חלקות חריגות ובתי עלמין סגורים. בפועל, הדבר לא נאכף.
לחברה קדישא הספרדית בירושלים דווקא יש אתר, ושם נכתב כי קבר בחלקת החסידים של הר הזיתים יעלה לכם 114,950 שקלים, אבל על הסכום הזה תשלמו עוד 56 אלף שקלים עבור טהרה, חפירת הקבר, חזנים, מלווים ותכריכים, ובסך הכול, 170,950 שקלים, טבין תקילין.
טיפ: המחירים בחלקות שלא מיועדות לציבור הרחב הם בגדר המלצה בלבד. אפשר ורצוי לבקש הנחה.
על משלמים בלוויה?
כל דבר שחורג מהטקס הבסיסי של הלוויה מחייב בתשלום מיוחד. החל מקבורת הנפטר בבד פשתן במקום בבד רגיל (כ-500 שקל), שמירת הנפטר בקירור במקרה של דחיית קבורה (406 שקל ליום) - ואפילו מסלול קבורה מיוחד כדי לתת להעניק לנפטר כבוד אחרון, על פי בקשת משפחה (944 שקל בשעה הראשונה, כשצוות הקבורה קטן מ-10).
הנה עוד דברים שעליהם תשלמו מכיסכם: הדפסת מודעות אבל, זר פרחים, הסעה לבית העלמין (ובמקרה הצורך גם הבאת אנשים כדי להשלים למניין).
גם הקמת מצבה חודש או שנה לאחר הלוויה, היא באחריות המשפחה ועל חשבונה. יש מקומות שבהם דורשים אגרה עבור הקמת תשתית למצבה. בפורום חברות קדישא טוענים: "חברה קדישא רשאית לגבות תשלום בעבור היסוד למצבה מבונה המצבות בלבד".
האם אפשר לקבור בארון?
על פי המסורת היהודית האדם נוצר מן האדמה, ובזמן פטירתו אמור לשוב אליה כשהוא עטוף בתכריך בד בלבד. לכן בחברה קדישא מסרבים באופן עקרוני לקבור בארון, גם עם המשפחה רוצה בכך.
יוצאים מן הכלל הם חללי צה"ל וגופי הביטחון שנקברים בארון (שבתחתיתו אמורים להיות חורים המאפשרים לקיים באופן סמלי את השיבה אל האדמה). זו גם הסיבה שחלק מהציבור מסרב להיקבר בקבורת קומות או כוכים, אלא מתעקש על קבורה בתוך האדמה.
הוכחת יהדות וקבורה אזרחית
אם הנפטר הוא עולה חדש, יש מקומות שבהם תידרשו להציג תעודת לידה של הנפטר ושל אמו. המסורת היהודית גורסת כי על יהודי להיקבר ליד יהודים אחרים. זה לא יינחם אתכם, אבל בעבר לא היו מבקשים אישור, אלא פשוט קוברים אנשים שהיה ספק לגבי יהדותם במקום לא מכובד, מחוץ לגדר בית העלמין.
במקרה שאין הוכחה, או כשברור שהנפטר איננו יהודי, חברה קדישא לא חייבת לבצע קבורה, אבל בשנים האחרונות יש יישובים שבהם מסכימים לבצע את הקבורה, אבל בחלקה מיוחדת ונפרדת.
יצוין כי חסרי דת, מי שיש ספק לגבי יהדותם וגם סתם יהודים שלא רוצים את הטקס הדתי, יכולים לבחור בקבורה אזרחית, שגם היא ללא תשלום.
אריאל מואב, מנהל המחלקה למדיניות ציבורית בארגון עתים, ערך מחקר מקיף בנושא קבורה בישראל וגילה כי הביקוש לקבורה אזרחית נמוך מכפי שאפשר היה לצפות. "יש היום יותר ויותר חברות קדישא דתיות שנותנות פתרונות לקבורה של מי שאינם יהודים על פי ההלכה. חברות קדישא רבות גם מאפשרות למשפחות הנפטרים לעצב את טקס הלוויה בהתאם לאמונותיהם יותר מאשר בעבר. זאת, ככל הנראה, אחת הסיבות לכך שאנו לא רואים עלייה משמעותית בקבורה האזרחית, על אף שכיום יש יותר מודעות לנושא".
מהו טקס טהרה?
על פי המסורת היהודית, לפני הקבורה עוברת הגופה טקס טהרה והכנה לקבורה. הדבר כולל רחיצה, גזיזת ציפורניים, סירוק השיער והלבשה בתכריכים עשויים בד (גברים מטפלים בגופות גברים ונשים מטפלות בגופות נשים).
מעל הגופה העטופה בתכריכים מניחים טלית (רבים מבקשים לעטוף גופה של גבר בטלית שבה השתמש בחייו, אבל לאחר הנחת הגופה בקבר מסירים את הטלית ומחזירים אותה למשפחה).
זיהוי אחרון
רגע לפני הלוויה, מבקשים שנציג ממשפחת הנפטר ייכנס לחדר פנימי כדי לזהות את המנוח. הסיבה היא שהיו בעבר מקרים של החלפת גופות, שהסתיימו בתביעות ובפיצויים.
קריעה וברכת "דיין האמת"
במהלך הלוויה מקובל שהקרובים מדרגה ראשונה מבצעים קריעה של הבגד, בחלקו העליון, כאות לצער (האשכנזים עושים את זה לפני הבאת הנפטר לאולם בית הלוויות ואמירת ההספדים - ואילו הספרדים מחכים לאחר הקבורה).
אישה מבצעת קריעה לאישה, וגבר לגבר. פעמים רבות יבצעו את הקריעה מקורבים לאבלים, ואולם לעיתים איש החברה קדישא מבצע את חיתוך הבגד. הקריעה מתבצעת בעזרת מספריים או סכין, בחלק קטן, והאבלים ממשיכים את הקריעה של הבגד לכיוון מטה.
לאחר קריעת הבגד מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם דַּיַּן הָאֱמֶת".
מה זה הספד ואיך מספידים?
הספד על הנפטר מתועד מאז שאברהם ספד לשרה אמנו (וזו נחשבת מצווה). את ההספד עצמו מקובל שנושאים בני משפחה, חברים או אנשי ציבור. אין הגבלה דתית על מספר המספידים ואורך הדברים, אלא יש להפעיל שיקול דעת. ישנן חברות קדישא שיספקו מערכת הגברה ללא תשלום (אך הן אינן חייבות בכך).
במסורת היהודית יש זמנים שבהם לא נוהגים להספיד, למשל, לכל אורך חודש ניסן וחודש תשרי, בין א'-י"ג סיוון, חנוכה, פורים וראש חודש. לרוב נציגי החברה קדישא לא יתנגדו אם בני המשפחה יתעקשו לומר "דברי פרידה" בבית ההלוויות, או ליד הקבר עצמו.
בתום ההלוויה יצהיר אחד מנציגי חברה קדישא כי כל מה שנעשה נועד לכבוד המת ומשפחתו, ויתנצל בפניו אם הוא נפגע בהליך הקבורה, וכן ישחרר את המת מכל חובותיו.
לנשים מותר על פי ההלכה (והחוק) להספיד בבית העלמין, ואי אפשר לכפות הפרדה בין גברים לנשים במהלך הלוויה.
קדיש – התפילה שהפכה לסמל
"קדיש" היא תפילה עתיקה בארמית, שבה מברכים את הבורא. אמירת הקדיש במהלך טקס הקבורה, מקובלת בעם היהודי כבר יותר מאלף שנה, עם הבדלים קטנים בנוסח בין העדות השונות.
לרוב אומרים את הקדיש בניו ואחיו של הנפטר (ואם אביו של הנפטר חי, גם הוא מצטרף לאמירת הקדיש). גם בן משפחה אחר ואפילו אנשי חברה קדישא יגידו עבורכם את הקדיש, אם אין מי שיכול או רוצה לומר בעצמו.
לטובת מי שמתקשים לומר את המילים בארמית, יש תרגום, אבל המנהג המקובל הוא להקפיד על המסורת של קדיש בארמית, גם אם ההגייה של חלק מהמילים מאתגרת.
כיום ישנן נשים שאומרות קדיש (הרב יאיר בכרך, מחבר הספר "חוות יאיר", מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17, ציין בכתביו מקרה שבו יהודייה מהולנד אמרה קדיש על אביה). יחד עם זאת, רוב הרבנים כיום מתנגדים לכך, במידה ולמנוח יש בנים שיכולים לומר קדיש. בפועל, אם תהיו נחרצות, רוב נציגי חברה קדישא לא יעזו להתנגד.
אמירת קדיש מצריכה על פי ההלכה עשרה גברים (כולל האדם שאומר את הקדיש). צריך להיערך מראש במקרה ויש חשש כי שלא יהיה מניין (חברה קדישא לא אחראית לכך).
טקס הקבורה
טקס הקבורה כולל את כיסוי הנפטר בעפר, אמירת קדיש, פרקי תהילים וקטע תפילה המכונה "צידוק הדין". בתום הקבורה עצמה, מתחילים מנהגי האבלות של "השבעה". בין השאר, נהוג לחלוץ נעלי עור, ולנעול נעלי בד או גומי.
נהוג גם להניח אבן מעל הקבר (פה תגלו את המקור למנהג) ולהסתדר בשתי שורות. האבלים עוברים בין שורות המנחמים, והמלווים אומרים להם "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ" (בנוסח עדות המזרח). אצל האשכנזים אומרים "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם".
על פי ההלכה, כהנים (גברים) לא נכנסים לתוך בית העלמין, ואולם צאצאים נכנסים ללוויית הוריהם. אם מדובר במשפחת כהנים, יש לעדכן מראש את חברה קדישא והם ינסו לאתר חלקת קבר קרובה לכניסה או לגדר, או לסייע בעזרת פתרון הלכתי אחר, כדי שייקל על הצאצאים להגיע בהמשך לאזכרות השנתיות.
מנהג ירושלים (שהתפשט לאחרונה) הוא שהצאצאים לא ילכו אחר מיטת הוריהם למקום הקבורה, ומנהג אחר הוא שנשים לא תיכנסנה לבית העלמין כלל, גם בלוויית ההורים. כאמור, מדובר במנהגים ומי שעושה אחרת, יש לו על מי לסמוך.
אסור לדרוש טיפ (ומותר לקבל)
רבים מבין אלה מי שנותנים טיפ למובילי דירה על העבודה הקשה שלהם, רוצים להעניק טיפ גם לאנשי חברה קדישא שביצעו את הקבורה (זו לא רק עבודה מתישה, יש לא מעט מקרים שבהם בזמן חפירת הקבר פורצים מהקרקע תיקנים ואפילו נחשים).
מצד שני, יש כאלה שמעזים לדרוש טיפים בצורה בוטה. על כך אומר בתגובה הרב אברהם מנלה, יו"ר עמותת פורום חברות הקדישא בישראל: "חל איסור מוחלט על אנשי צוות הקבורה לבקש כל תמורה שהיא מהמשפחות".
יציאה מבית העלמין
ביציאה מבית הקברות נהוג ליטול ידיים ללא ברכה, שש פעמים (בדומה לנטילת הבוקר), לא מעבירים את הנטלה מיד ליד - ולא מנגבים את הידיים.
נוהגים לצאת בדרך שונה מזו שנכנסו בה.
בלוויות של חרדים ודתיים רבים לא תראו הנחת זר פרחים מעל הקבר, בטענה שמדובר ב"מנהג גויים". הם טועים, שכן הנחת זר פרחים איננה מנהג דתי-נוצרי, כי אם נוהג שהתפתח באירופה, ולכן הדבר איננו אסור מבחינה הלכתית – אך הוא גם לא חלק מהותי מטקס הקבורה.
מהי השבעה? מה נוהגים בניחום?
לאחר הלוויה האבלים "יושבים שבעה". אם הלוויה הסתיימה לפני שקיעת השמש, זהו היום הראשון לשבעה.
יש אבלים הנוהגים לאכול ביצים קשות (או מאכלי עגולים אחרים, סימן לגלגל חוזר בעולם) לאחר שחוזרים מבית העלמין. סעודה זו מכונה "סעודת הבראה", ונהוג כי אחרים מבשלים עבורם - ואפילו סביב מנהג זה רבים המנהגים.
במהלך השבעה נוהגים שלא לעשות שום דבר שמשמח, כולל לימוד תורה (למעט הלכות אבלות) ואפילו הסתכלות במראה (ולכן נהוג לכסות מראות ואף תמונות בבית אבל).
רבים מהאבלים מקפידים לשבת בזמן השבעה על הרצפה או על כיסא נמוך. בעבר הקפידו לא להתקלח ולא להחליף בגדים לאורך כל ימי השבעה, אבל בחום הישראלי רוב הרבנים מאפשרים פעולות אלו תחת מגבלות שונות. הוא הדין לגבי עזיבת בית האבלים לצורך שינה.
נהוג כי המנחמים לא פותחים בשיחה וממתינים כי האבל יפנה אליהם. בתום הניחום נהוג לומר "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ" (בנוסח עדות המזרח). אצל האשכנזים אומרים "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם".
נהוג כי האבלים בימי השבעה לא מדברים בענייני עסקיהם, לא אומרים שלום, לא מכבסים וגם לא לובשים בגדים מכובסים. ואם אין ברירה מפאת היגיינה, מניחים את הבגד על הרצפה ואז לובשים אותו.
מקובל להשתדל לקיים תפילות בבית האבלים.
מה עושים אבלים בשבת?
כמעט כל דיני האבלות מבוטלים בשבת, אין ניחום אבלים - ולאבל מותר לבקר בבית הכנסת. אצל האשכנזים מקובל להיכנס לבית הכנסת באיחור, אחרי אמירת "לכה דודי" ולפני אמירת "מזמור שיר ליום השבת". הקהל נעמד על רגליו, והאבל נכנס לבית הכנסת. בשבת לא מנחמים אבלים, אבל מותר לומר להם "שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא".
מתי עולים לקבר?
בבוקר היום השביעי (כולל יום הלוויה), האבלים עולים לקבר, קוראים פרקי תהילים ואומרים קדיש. לאחר מכן ועד תום "השלושים" (שלושים הימים שלאחר הלוויה) יש אבלות ברמה פחותה, הכוללת, למשל, איסור להסתפר ולהתגלח.
הפעם הבאה שמגיעים לבית העלמין היא ביום השלושים לאבל (23 יום לאחר תום השבעה כולל היום ה-23). ביום זה נהוג לקיים את "גילוי המצבה".
יש נוהגים שלא לעלות לקבר בין השבעה, לשלושים, ליום השנה הראשון לפטירה.
הקמת המצבה
המצבה המסורתית היא עם טקסט קבוע וללא ציורים, למעט מספר יוצאי דופן. אצל חלק מהכהנים נהוג לחרוט את צורת הידיים הפרושות בזמן "ברכת כהנים". יש לוויים שמעטרים את המצבה בסמל של נטלה, זכר למנהג של נטילת ידי הכהנים על ידי הלוויים, לפני שהם מברכים את בני ישראל.
7 צפייה בגלריה
ברכת "אשר יצר אתכם בדין", בעברית ובספרדית, מ-1598 בכניסה לבית עלמין שבו טמונים יוצאי ספרד. שימו לב לגולגולת שבראש המצבה
(צילום: דוד יעקבסון)
אם אומרים לכם שאסור לחרוט על מצבה סמלים לא מסורתיים, לכם לספר על קברי יהודים עם סמל של שודדי ים. "חקירה היסטורית שעשיתי העלתה כי סמל הגולגולת והעצמות המוצלבות מתחתיה, הועמד ברוב בתי העלמין של יהודי ספרד, כסמל לאמונה בתחיית המתים וכתזכורת לתקומת העצמות היבשות בנבואתו של יחזקאל", אומר ד"ר דוד יעקבסון.
"לאחר חורבן יהדות ספרד והגירוש שאירוע בשנת 1492, לקחו איתם הפליטים, שלא היו שודדי ים, מסורת זו לכל מקום שבו מצאו מקלט. הסמל נמצא בבתי עלמין יהודיים-ספרדיים, בין היתר באחדים מהאיים הקריביים.
ד"ר יעקובסון: סמל הגולגולת והעצמות המוצלבות מתחתיה, הועמד ברוב בתי העלמין של יהודי ספרד, כסמל לאמונה בתחיית המתים וכתזכורת לתקומת העצמות היבשות בנבואתו של יחזקאל
"בתחילת המאה ה-18 נתקלו בסמל הזה שודדי ים, והחליטו שהוא מתאים לאימוץ כדגלם. מובן שהמשמעות שייחסו הפירטים לסמל היא של חורבן ומוות, אבל למעשה הוא הפוך ממשמעותו היהודית המקורית. למרבה הצער, המסורת של ייחוס מוות וחורבן לסמל היהודי מלא התקווה, אומצה גם על ידי קצינים נאציים, שנשאו את הסמל בכובעיהם".
שנת האבל
בניגוד לאבלות לאחר פטירת בן או בת זוג, אח או אחות או חלילה ילד, הנמשכת חודש אחד בלבד - האבלות על אב או אם אורכת שנה שלמה, בשל מצוות כיבוד הורים. במהלך השנה, למעט בחודש ה-12 לאבלות, האבל אומר "קדיש יתום" בתפילות השונות ומשתדל גם להיות חזן בתפילות של ימי החול. הסיבה לכך היא האמונה כי אמירת הקדיש מצילה את הנפטר מגיהינום.
ביום האחרון של החודש ה-12 שלאחר הפטירה נהוג לעלות לקבר, לומר קדיש ולקרוא תהילים. בכך מסתיימת שנת האבלות (אם מדובר בשנה מעוברת, האבלות מסתיימת חודש לפני יום הפטירה).
יום הפטירה מכונה "יום הזיכרון" (וביידיש "יארצייט"), ומידי שנה נהוג להדליק נר נשמה (המכונה גם נר זיכרון), ולתרום צדקה לעילוי נשמת הנפטר. האמונה כי נשמתו של האדם מתעלה לאחר מותו, גורמת לרבים לקיים מנהגים שונים, ובהם קיום "סעודת מצווה" ולימוד תורה מדי שנה ביום הפטירה.
פורסם לראשונה: 13:16, 06.01.22
