האזינו בבכורה ב-ynet: טנדו – "ידיד נפש"
לאחר הסינגל "אל אדיר", ביום ראשון הקרוב יוציאו חברי ההרכב טנדו סינגל נוסף – ביצוע של הפיוט "ידיד נפש", שאף הוא עיבוד מחודש לניגון הישן שמגיע מסידור התפילה היהודי. האזינו לשיר לפני כולם בהשמעת בכורה ב-ynet.
את טַנדוּ (Tandu – בארמית המשמעות היא יחד), הרכב שמשלב מזרח ומערב וטקסטים מסורתיים לצד עיבודים עכשוויים, מובילות שני (35) ויהלה (31) לחמיש: אחיות, מוזיקאיות, זמרות ויוצרות שהמוזיקה זורמת בעורקיהן מילדות. את דרכן המקצועית החלו האחיות הירושלמיות כשהופיעו עם אמן ליאוני וסבתן טיטה (מילדרד שלדון) במופעי מחזות זמר ברחבי הארץ.
"את הפיוט הזה, שמשך אותנו מאוד, אהבנו לשיר בבית ההורים", הן מספרות, "בכל פעם מחדש התחושה הייתה שהוא לוקח אותנו למקום של געגוע ומחבר אותנו להזמנה לקשר עם הקדוש ברוך הוא. החידוש שלנו הוא בעיבודים ובלחן השונה מהלחן המוכר שנבנה לאט-לאט מבחינת ההרמוניה והמנגינה. התוצאה היא לחן נעים ומלטף. היה ברור לנו שאנחנו חייבות להכניס אותו להרכב".
קיבוץ גלויות מוזיקלי
כשהן ביחד ולחוד, אי אפשר לעצור את האחיות לבית לחמיש בדרכן לכבוש את הבמות בארץ וגם בעולם. מעבר לקשר הסימביוטי ביניהן (יהלה פייטנית ומלמדת קורסים וסדנאות בנושא, ושני במאית ומלמדת פיוט ושירה ישראלית), שלדבריהן "מפרה ומביא אותנו למקומות גבוהים בהרבה ממה שהיינו מגיעות כל אחת לבד", הן מלאות אנרגיה ושמחת חיים מידבקת. בראיונות הן נוטות להחמיא זו לזו ולומר שהאחרת היא המוכשרת יותר והמובילה בטנדו, אף שהחלוקה ביניהן ברורה: יהלה היא המעבדת והמנהלת המוזיקלית, ושני מנהלת ההרכב. כשאני מפנה את תשומת ליבן לכך, הן צוחקות. אין ספק שהן כבר שמעו את זה קודם.
הן משתפות פעולה ב"סבתונא", הפרויקט הרשמי הראשון של ההרכב שלהן, הנקרא על שם כינויה של סבתא רבתא דיאמנטינה, שעל שמה קרויה יהלה. "האלבום, שצפוי לצאת ביוני הקרוב, מהווה קיבוץ גלויות מוזיקלי של ממש", הן אומרות. האלבום, בהפקה מוזיקלית של אוריאל וינברגר, יהיה מורכב משלל פיוטים וניגונים בעיבודים חדשניים בקול נשי, ממסורות יהודיות שונות מרחבי העולם – כולל אלג'יריה, פרס, לוב, עיראק, אפגניסטן ואפילו חסידויות חב"ד וברסלב.
7 צפייה בגלריה
תמונה של סבתונא (סבתא רבתא דיאמנטינה) בצעירותה. מסמלת את החיבור לסיפור היהודי
(באדיבות המשפחה)
יחד איתן מנגנים בהרכב גם הלל בלוך בכינור, רועי אנגל בגיטרה, יאיר אופיר על קונטרבס ומירון גלברד על כלי הקשה. "מה שנוצר זה קסם אחד גדול, שאותו אנחנו מנסים להעביר לקהל"
הפיוטים מלווים גם בפודקאסט ששמו "על סבתונא", העוסק בפיוטים עצמם, במילים, בלחנים ובמסורות, לצד אנקדוטות שיהלה ושני מביאות מבית אבא ואמא תוך חיבור למסר של הפיוט. "אלו הם סיפורים שיש להם קסם משל עצמם, ומתוכם אפשר להכיר יותר את הנשים הנפלאות והעצומות שחשוב לנו להנציח", מסכמות השתיים לקראת חשיפת הגרסה לפיוט "ידיד נפש" הידוע שנכתב במאה ה-16 בצפת.
"זה הפיוט הכי מוכר כמעט בכל המסורות, גם מבחינת הטקסט וגם מבחינת הלחן, ומבחינתנו אנחנו מגישות לקהל משהו מוכר אך עדיין חדש בגלל הפרשנות שאנחנו מביאות", משתפת שני, שמציינת היום שבוע ימים להולדת בנה איתן אריאל, אח לנעמה בת ה-6 ולרועי בן ה-5, "מהשנייה הראשונה הקהל מצטרף אלינו לשירה".
יהלה, הפעילה בין השאר כפייטנית בשתי קהילות ירושלמיות – קהילת ציון וקהילת מדרשת בית פרת – מוסיפה כי נהוג היה לשיר אותו לפנות בוקר בקהילות ספרדיות ומזרחיות, ורק בשנות ה-50 של המאה הקודמת הוא התקבע בעיקר כפיוט פותח לקבלת שבת. "ניגון הפיוט הזה מגיע מתוך המסורת היהודית האשכנזית, להבדיל מניגון הפיוט 'אל אדיר' שבא מתוך המסורת האלג'ראית", היא מציינת, "באחת הפעמים אמרתי לשני שאנחנו חייבות להכניס אותו להרכב שמשלב מוזיקת עולם יחד עם מוזיקת נשמה, ופלאפל ג'אז – שזה שילוב של ג'אז עם ניחוחות ישראליים ים-תיכוניים אותנטיים, וכמובן פיוט. אלה סגנונות מוזיקליים שמהם הושפענו ושיקפו את התרבות והמסורת מהבית שממנו באנו. אמא ליאוני עלתה לישראל מאנגליה והמשפחה של אבא חיים עלתה מלוב. צירפנו פיוטים נוספים מכל מיני מסורות שמתאימות לכל ימות השנה, וכך נוצר האלבום הראשון שהוא על שם סבתא רבתא שלנו".
לדבריהן, סבתא רבתא דיאמנטינה מסמלת את החיבור לשורשים המשפחתיים בפרט ולסיפור היהודי בכלל. "בקריאת הפרויקט על שמה שלובים הגעגועים עם הצלילים ועם הרצון להשמיע קול נשי שהיה נחבא אל הכלים. שירת הפיוט עברה מדור לדור, מאחר שאבינו שהוא חזן ופייטן המשיך גם הוא את המורשת ופיזם בבית מנגינות ממחוזות המוזיקה הערבית והצפון-אפריקאית", אומרת שני.
"השמעת קול נשי שהיה נחבא אל הכלים" – למה הכוונה?
"שם האלבום וגם הפודקאסט מוקדש בעצם לשלוש נשים חזקות ועוצמתיות מהצד הלובי, הצד של אבא: לסבתא רבתא שלנו שעלתה לישראל עם משפחתה מלוב אחרי קום המדינה, שמתוך שישה ילדים איבדה שניים במלחמת העולם השנייה ובאחת המלחמות בארץ, ולשתי בנותיה שנפטרו – אמא של אבא, סבתא שלנו, שקראו לה מזל טוב וכונתה סבתא בובה, ועמליה שהיא אחות של סבתא בובה. כולן היו נשים ששרו, אבל זה תמיד היה בין כותלי הבית, מבלי שזה נשמע בחוץ. מבחינתנו, זו הייתה הזדמנות להוציא את השירה שלהן החוצה. מבחינתנו זו מין צוואה בלתי כתובה".
7 צפייה בגלריה
להשמיע את קולן. משמאל לימין: סבתונא (דיאמנטינה) ושתי בנותיה, עמליה וסבתא בובה (מזל טוב)
(באדיבות המשפחה)
יהלה: "סבתא רבתא שלנו הייתה אישה שקטה מאוד, אבל עם עוצמות פנימיות, שהנהיגה את המשפחה בענווה. אביה, רבי כמוס פלאח זצ"ל, היה אב בית הדין בעיר בנגאזי שבלוב והרב הראשי של חבל קירנאיקה. הוא היה אומר לנשים בבית, בעיקר סביב שולחן האוכל בשבתות, בחגים ובכלל: 'תשירו. שירו. לא להתחבא', ועודד אותן לשיר בקול. נכדתו, סבתא בובה, באמת מילאה את בקשתו ושרה בשמחה בכל הזדמנות. את השמחה הזו, יחד עם העדינות, העוצמות הפנימיות וכל מה שהנשים במשפחה ספגו מהמסורת, אנחנו מנסות להביא לקהל שלנו. בעיקר בפודקאסט אנחנו מדברות על מה זה פיוט, על סוגיו השונים, ואיך לגעת במהות העמוקה יותר של הפיוט והחיבור שלו למסורת ולבית".
"בפודקאסט אנחנו מספרות על המדינה של פעם, על התמימות, על האמונה שמתחברת עם מסר הפיוט", מוסיפה שני, "למשל 'אל אדיר' שהוצאנו קשור להודיה ולהכרת הטוב. 'ידיד נפש' מדבר על געגועים והקשרים שונים לקדוש ברוך הוא, שהוא ידיד נפש וגם אל, גם אבא וגם ריבון. בגלל זה אני אוהבת את הפיוט הזה שאומר: תבחר כל ערוץ שבא לך, העיקר שיהיה קשר".
7 צפייה בגלריה
היה אומר לנשים בבית: "תשירו, לא להתחבא". רבי כמוס פלאח, אביה של סבתונא
(באדיבות המשפחה)
גדלו עם המיקרופון ביד
הן משוחחות ארוכות על השפעות מחזות הזמר והג'אז שהן ספגו בילדותן בבית מסבתן ומאמן, לצד אומנים ולהקות ישראליות כמו חוה אלברשטיין, יוני רכטר, הכבש ה-16 ועוד. על אבא שהיה פוצח בפיוט בשולחן השבת "כשלאף אחד לא היה כוח לשמוע", ועל האופן שבו הן החזירו בשנים האחרונות את הפיוטים חזרה לשולחן.
"רק כשיהלה לקחה קורס על מקאמים במסגרת תואר ראשון בהלחנה באקדמיה למוזיקה, היא התקרבה לאבא והתעניינה יותר בפיוטים ושרה איתו", מספרת שני, "דרכה כולנו התקרבנו לאט-לאט לעולם הפיוטים. אבל עדיין יש לי חסך בידע ואני עדיין בשוק בכל פעם כשאני מגלה פיוט כזה או אחר. עבורנו, אמא היא המדד של אוזן מערבית על מה שנשמע רענן ומה נעים, ומהן האיכויות המוזיקליות. כל שיר, לפני שהוא יוצא החוצה, עובר דרכה. דרך העיניים שלה אני יודעת אם זה מעניין או משעמם או נוגה מדי לאוזן המערבית".
יהלה: "אמא מקצועית, מדויקת וכנה, בעוד שהיתרון אצל אבא זה שהוא מדבר מתוך הפשטות הלא-מתחכמת שבו. אבא לא צריך את התחכום. הוא היה נהנה מהפיוט 'אל אדיר' גם אם לא היו שם שלושה נשפנים. אם הלב והנשמה של הדבר עובר ונוגע בו פנימה – אז זה עובר. זכות גדולה עבורי ללמוד מאבא פיוטים או להופיע לצידו. לקח קצת זמן להעריך ולרכוש את החיבור לעולם הפיוט והתרבות המוזיקלית הערבית הצפון-אפריקאית, אבל הדרך שלי לחזרה לשורשים הייתה דרך המוזיקה. דרך הפיוטים. היום אני מרגישה מחויבות למסורת שלי, עם הבנה עמוקה יותר לגבי מקומה בחיי והעברתה הלאה".
השתיים גדלנו בבית דתי עם תוכן שורשי, ציוני, דתי לאומי. אמא שלהן היא זמרת במקצועה ומרצה לאנגלית במכללת אחוה, ואביהן מורה למתמטיקה שפרש לפנסיה לאחרונה מישיבה תיכונית בנתיבות. כל ארבעת האחים מוזיקליים. "בשנות ה-20 שלנו סבתא בובה נפטרה, אבל אנחנו זוכרות כל הזדמנות שבהן הייתה שרה פיוטים. באירועים היא הייתה תופסת את המיקרופון ושרה, ובין לבין עושה 'קולולו', והכול בשמחה ובהרבה רגש", אומרת שני. "מגיל ארבע יהלה התחילה להופיע על במות עם אמא וסבתא טיטה, ואני הצטרפתי כשהייתי בת שבע. שרנו בעיקר בבתי אבות, מופיעים בפני פנסיונרים, בעיקר מחזות זמר באנגלית, רוסית, יידיש ועוד".
"כילדות, מעבר לפריבילגיה וללגיטימיות לצאת מוקדם מבית הספר כי יש הופעה בערב, היה לנו כיף לגמרי לעמוד על במה ולשיר, להכיר מקומות לאורכה ולרוחבה של הארץ", מוסיפה יהלה.
שני: "גם היינו מיוחדות בנוף שלנו. היינו היחידות שהלכו להופיע עם אמא וסבתא. גדלנו עם המיקרופון ביד".
יהלה: "אולי זו הסיבה שהבמה היא בית שני בשבילנו. עד היום כשאני עולה לבמה אני ממש מרגישה בנוח, כמו בבית. השנים על הבמה עוזרות לי למצוא את המילים הנכונות כשאני נדרשת לאלתר על הבמה, אני מבינה את הקהל, יודעת איך להנגיש את הדברים, איך להעביר את הדברים ולהתגמש. ועדיין, יש פרפרים לפעמים. עדיין. ואז אני נזכרת בימים העמוסים בהופעות שהיו לנו כשהיינו ילדות ובתחושה העילאית שהייתה מכך שאנחנו באות לעשות שמח לאנשים, וזה נותן לי את המוטיבציה להרים את האנרגיה לקהל דרך המילים והמשמעות שמאחוריהן".
"הקומץ הקיצוני מפסיד אותנו"
לצד ההנאה מהמקצוע הן מודות שנתקלו לא אחת בתופעות של הדרה – מקרים שבהם התבקשו שלא לשיר סולו בפני גברים או להישאר רק ברקע. "בהתחלה לקחנו את זה קשה, היום לא אכפת לנו מהקומץ הקיצוני שמפסיד אותנו", אומרת שני.
ובכל זאת, נשים ופיוט זו עדיין הכלאה שלחלק מהאנשים קשה לעכל.
"אני מודעת שאנחנו עוף מוזר וקצת קשה לאכול אותנו. לי עצמי התקבע בראש שפיוט היא שירה עתיקה של גברים מבוגרים ששרים כבד ולמדתי לקבל את זה. עם זאת, חייבים לנפץ ולשנות את התדמית, ולהבין שפיוט זה משהו של כולנו ללא ייחוס מגדרי. מבלי שרצינו השארנו את זה לגברים, והגיע הזמן להוציא את זה מהידיים שלהם. לכן אנחנו שמחות להיות חלק מהתהליך שקורה, ועובדה שרואים יותר ויותר פייטניות בתחום. אין ספק שדברים טובים קורים מתחת לשטח, ואנחנו חלק מגל שהולך ומתחזק".
יהלה, שבשנים האחרונות עיקר עיסוקה הוא פיוט, חולקת לראשונה על דברי אחותה: "אני לא מרגישה שהשארתי את זה לגברים. להפך. אני מרגישה שהשליחות שלי היא להצטרף לנשים פורצות הדרך ולקבוע עובדות בשטח. אני בהחלט רואה עצמי כחלק ממחוללות המהפכה. עם זאת, אני מסכימה שעדיין כששומעים או רואים פיוט, זה מבוצע לרוב על ידי גברים. אבל כבר כמה שנים שיש ניצני שינוי. יש עוד הרבה עבודה, אבל אנחנו בדרך הנכונה".
