פגיעות מיניות מתרחשות בכל חברה. עדיין לא נמצא החיסון שמגן מפני פוגעים, או שמאפשר הגנה מלאה על ילדות וילדים. מחקרים לאורך השנים ניסו לאתר דפוסים בחברות שונות, לאתר נקודות תורפה או נקודות חוסן, על מנת לאפשר התמודדות עם הנגע הנורא. עכשיו מחקר חדש נוגע בנקודה רגישה במיוחד ומשרטט תמונה מטרידה בנוגע לקהילות הדתיות-יהודיות בישראל.
המחקר שערך אריאל פינקלשטיין, ושבוצע עבור תנועת נאמני תורה ועבודה (תנועה השואפת לחזק את השתלבותה של החברה הדתית בחברה הכללית בישראל), מצליב בין שני סוגי נתונים של הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה: מספר הקטינים שמטופלים ברווחה בגין פגיעה מינית, ופילוח שלהם לפי מוסדות לימוד – ממלכתי, ממלכתי-דתי והזרם החרדי. הנתונים מדאיגים: 63% מהילדים המטופלים ברווחה בשל פגיעה מינית הם דתיים וחרדים (על פי מוסד הלימוד) – פי 1.4 מגודלו של ציבור זה באוכלוסיית התלמידים.
על פי הנתונים, בשנת 2020 למדו בחינוך הממלכתי-דתי מגיל גן ועד כיתה י"ב 19% מהתלמידים בחינוך היהודי, בעוד שיעורם של תלמידי החינוך הממלכתי-דתי מבין המטופלים בעקבות פגיעה מינית עמד בשנה זו על 29%. 26% מכלל הילדים במערכת החינוך היהודית לומדים בחינוך החרדי, אך 34% מכלל הילדים המטופלים ברווחה בשל פגיעה מינית מגיעים מאוכלוסייה זו.
"המחקר מבקש להיות מצע ראשוני לדיון ומחקר מעמיק יותר בנושא, ובפרט בקרב גורמי המקצוע", מסביר פינקלשטיין, דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן וחוקר של הציונות הדתית. "אנחנו מבינים גם שדיווח לא נותן לנו בהכרח תמונה מלאה של פגיעות. בכל האוכלוסיות יש תת-דיווח בנושא פגיעות מיניות, ויש אוכלוסיות שבהן זה בולט במיוחד, כמו בחברה הערבית למשל. עם זאת, לרוב הרווחה מטפלת בילדים שחוו פגיעה משמעותית, ולא כזו שניתן למצוא לה מענה יותר מינימלי".
שיעור הבנים הנפגעים גבוה יותר
גם החלוקה המגדרית בקרב הנפגעים מעניינת מאוד. ידוע שנשים נפגעות יותר, אך ככל שהגיל יורד מספר הנפגעים הבנים עולה. הצלבה של פגיעה לפי שייכות מגזרית (על פי מוסד לימודי) וגם לפי מגדר, מראה שככל שהשייכות המגזרית היא דתית יותר – כך אחוז הבנים הנפגעים גבוה יותר.
בחינוך הממלכתי-דתי הבנים מהווים כמעט מחצית מהמטופלים בעקבות פגיעה מינית (48%) ובחינוך החרדי הבנים מהווים למעלה ממחצית מהמטופלים בעקבות פגיעה מינית (53%)
בקרב תלמידי החינוך הממלכתי, מרבית המטופלים בעקבות פגיעה מינית הן בנות, כך שהבנים מהווים פחות משליש (31%) מהמטופלים, אך בחינוך הממלכתי-דתי הבנים מהווים כמעט מחצית מהמטופלים בעקבות פגיעה מינית (48%) ובחינוך החרדי הבנים מהווים למעלה ממחצית מהמטופלים בעקבות פגיעה מינית (53%).
אריאל פינקלשטיין, שערך את המחקרהמשמעות של ממצאים אלה היא שישנה קורלציה ברורה בין רמת דתיות לשיעור גבוה של בנים מבין המטופלים בעקבות פגיעה מינית. למעשה, הנתונים מלמדים כי נכון לסוף שנת 2020, הסיכון של בנים תלמידי החינוך הממלכתי-דתי להיות מטופלים בעקבות פגיעה מינית בשירותי הרווחה, גבוה כמעט פי-ארבעה מהסיכון של בנים תלמידי החינוך הממלכתי. זהו נתון שצריך להדליק אינספור נורות אדומות בתוך הקהילות הדתיות.
"קראתי את הנתונים עשר פעמים בחיל ורעדה"
הרב אילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה ופסיכולוג, בורר את מילותיו: "בעיניי אלה נתונים שקודם כול מפריכים כמה וכמה תיאוריות. למשל את התיאוריה שטוענת ש'אצלנו זה לא קורה, או קורה פחות'. גם התפיסה שלפיה השפה הדתית-הלכתית מספקת איזושהי הגנה מפגיעה, מתגלה כלא-נכונה. בסופו של דבר, בקהילה המקצועית טוענים שנים שפגיעות מיניות לא קשורות בהכרח לדחף מיני אלא לשליטה. והנה, העובדה שבחברות נפרדות יש יותר בנים שנפגעים, תומכת בהנחה הזו".
לעיתים יש גישה שהחינוך הנפרד הוא יותר מגונן, יותר מוגן.
"חינוך נפרד הוא אולי יותר מוגן עבור בנות", צוחק הרב עופרן בצער.
כבר שנים רבות שהוא מלווה נפגעים ונפגעות ובני משפחותיהם במרחב הדתי, נותן ייעוץ לקהילות ולבתי ספר ומלווה סיפורים לא פשוטים. "בסוף, להלכה אין באמת בשורה פשוטה במרחב הזה. קראתי את הנתונים הללו עשר פעמים ואני מסתכל עליהם בחיל ורעדה. הם דורשים מאיתנו לא להתעלם ולפעול. בסוף, אני מזכיר גם לקוראים, דיווחים לרשויות הם סימן לחברה בריאה. העובדה שיש הרבה מקרים מטופלים, מעידה על התיקון החברתי שמתרחש בחברות הללו, וזה דבר חשוב מאוד".
הרב אילעאי עופרן: "אלו נתונים שמפריכים כמה וכמה תיאוריות. למשל את התיאוריה שטוענת ש'אצלנו זה לא קורה, או קורה פחות'. גם התפיסה שלפיה השפה הדתית-הלכתית מספקת איזושהי הגנה מפגיעה, מתגלה כלא-נכונה"
ועדיין – לפי הנתונים הללו, הסיכוי של ילד דתי להיפגע, גבוה יותר מפי-שלושה מילד חילוני.
"אפשר לנתח את זה בכל מיני דרכים. אלו רק השערות ושברי מחשבות, כיוון שמחקר כזה הוא לא סיבתי. אני יכול לחשוב על כל מיני פונקציות. למשל – שרוב הילדים נפגעים בידי אדם מוכר להם, ובציבור הדתי יש הרבה יותר משפחה וקהילתיות. למשל – שחלק מהסיפור של מוגנות קשור בראיית האדם שמולי כסובייקט. ביכולת שלי לכבד את הרצון שלו ואת המרחב הפרטי שלו. חברות דתיות ושמרניות לעיתים משתרכות מאחור בנושא הזה.
"אני גם חושב על זה שהמאבק באלימות המינית החל בפמיניזם, וככל שהפמיניזם התחזק – ההבנה שצריך להיאבק בפגיעה מינית התחזקה. הקורלציה המדאיגה בין היחס התרבותי לפמיניזם לבין שיעור הפגיעות המיניות, מעורר אצלי הרבה מחשבות".
2 צפייה בגלריה
הרב אילעאי עופרן. "הקורלציה המדאיגה בין היחס התרבותי לפמיניזם לבין שיעור הפגיעות המיניות מעורר אצלי הרבה מחשבות"
(צילום: רמי זרנגר)
וגם עולה החשש שנתונים כאלה עלולים לחזק סטיגמות.
"אנחנו רגע לפני יום כיפור. פעם אמר לי חבר ש'תשובה זו מצווה בין אדם לחברו – כל אחד יודע להגיד מה חברו צריך לעשות'. הפרסום הזה הוא פוטנציאל קלאסי לדבר הזה. כולם טובים בלתת עצות לאחרים, במקום לקחת אחריות על המרחב שהם חלק ממנו. בעיניי יש פה קריאת השכמה והזמנה למי שנמצא בתוך המערכת לקחת אחריות. הרי מי ששולח ילדים לחינוך נפרד, לא יפסיק לעשות זאת בגלל הנתונים הללו. השאלה היא, אילו כלים יש לצוותים, להורים ולילדים בשביל לייצר מרחב מוגן".
מטופלים רבים יותר ביישובים
הקהילות הדתיות בישראל עברו שינוי דרמטי בשנים האחרונות בכל מה שקשור ליחס למיניות בכלל ולפגיעות מיניות בפרט. לאורך שנים סיפורים טויחו, ומי שדיברו או העידו על פשעים הושתקו. אבל תרבות משתנה. דווקא בעקבות שורה של חשיפות קשות, ישנה גם התפכחות ותנועה עמוקה לעבר תיקון: המודעות הרבה יותר גבוהה, בתי ספר רבים יותר מבקשים כלים להתמודדות, הורים פונים לסדנאות ולייעוץ וקהילות לוקחות אחריות – גם בהתמודדות עם פוגעים וגם בהגנה על נפגעות ונפגעים. זהו מהלך מבורך, אך אנחנו עדיין בתחילת הדרך.
בחינוך הממלכתי-דתי אפשר לראות ש-40% מהמטופלים בעקבות פגיעה מינית הם תושבי יישובים במועצות אזוריות, למרות העובדה שתושבי המועצות האזוריות מהווים כ-24% מציבור זה. הפער יכול לנבוע מכך שביישובים יש יותר מודעות לדיווח
במסגרת המחקר נבדק גם פילוח של סוג מקום המגורים ומספר המטופלים ברווחה באותו מקום בשל פגיעה מינית. מהנתונים עולה ששיעור המטופלים בעקבות פגיעה מינית בשירותי הרווחה גבוה יותר במועצות אזוריות ביחס לגודלן באוכלוסייה.
כמו כן, בחינוך הממלכתי-דתי אפשר לראות ש-40% מהמטופלים בעקבות פגיעה מינית הם תושבי יישובים במועצות אזוריות, למרות העובדה שתושבי המועצות האזוריות מהווים כ-24% מציבור זה. הפער יכול לנבוע מכך שביישובים יש יותר מודעות לדיווח, או אולי מהעובדה שיש בהם תחושת מוגנות מדומיינת בשל היותם קטנים וקהילתיים.
