כשצור גולדין ונביל עבוד-אשקר נכנסים בין שעריה של אוניברסיטת הרווארד, זה לא הסיפור הרגיל על שני ישראלים בקמפוס אמריקני. האחד, קצין קרבי במילואים בצה"ל, שמאחוריו שנים של שירות ומאבק ציבורי בלתי מתפשר להשבת גופת אחיו, הדר גולדין ז"ל, המוחזקת עדיין ברצועת עזה. השני, יזם חברתי ערבי-נוצרי מנצרת, שהפך לסמל לדו-קיום בישראל ואף זכה לכתבת פרופיל מחמיאה ב"גרדיאן" הבריטי, שאינו בדיוק ידוע בסיקור אוהד לישראל.
השניים, שנפגשו לראשונה במסדרונות בית הספר קנדי, נמצאים כעת בלב קמפוס שהפך בחודשים האחרונים לזירת מחאות סוערות נגד ישראל, ולמרות הכול, מנסים לשמש כ"שגרירים בלתי רשמיים" של המדינה.
גולדין (33) ועבוד-אשקר (45) הם שניים מהסטודנטים הבולטים ביותר בתוכנית היוקרתית של בית הספר, הנחשב לאחד המוסדות המובילים בעולם בלימודי ממשל ופוליטיקה, שאליו זכו להיכנס בזכות תוכנית המלגאים על שם סמי עופר. קשה להתעלם מהאירוניה שבהרווארד, האוניברסיטה הראשונה בארצות הברית שבה התארגנות של 30 ארגוני סטודנטים האשימה את ישראל באחריות לטבח הנורא של השבת השחורה, הפכה גם לביתם של שני ישראלים שמצליחים לפעול למען המדינה, למרות העוינות הרבה שמקיפה אותם.
"הבורות והחשדנות כלפי ישראל הם מצב נתון", אומר גולדין, הלומד לתואר שני במדיניות ציבורית. "אבל אני מגלה שהדרך הכי טובה להתמודד עם זה היא פשוט להיות מי שאנחנו – ישראלים טובים, אופטימיים ויצירתיים. יש כאן סקרנות לשמוע מה באמת קורה בישראל. כשאנחנו מספקים להם רקע מהימן ומציגים את השאלה 'מה אתם הייתם עושים אל מול האתגרים שהחברה הישראלית מתמודדת איתם מאז 7 באוקטובר' – אני מוצא אוזן קשבת".
נביל עבוד-אשקר, שהשתלב בתוכנית מיוחדת למנהיגים באמצע הקריירה ומשלים תואר שני במנהל ציבורי, מדגיש את החיבור עם שאר המלגאים הישראלים בתוכנית. נראה כי דווקא בקמפוס המאתגר של הרווארד, מרחק אלפי קילומטרים מישראל המשוסעת והמפולגת, גולדין ואשקר מצאו את השקט שמאפשר להם להידבר, להקשיב, ולהציג חזית מאוחדת מול האתגרים הגדולים שמחכים להם כשיחזרו הביתה.
"אנחנו מתדיינים באופן שמכבד את כל הדעות, וזה משהו שלדעתי חסר בשיח הציבורי בישראל", הוא אומר. "אני מקווה שהשיח שאנחנו מנהלים כאן בהרווארד ישפיע גם על החברה שלנו כשנשוב הביתה. אני חושב שהשיח הציבורי בישראל הפך לאגרסיבי ולהרבה פחות סובלני לדעות לא פופולריות. גם אנשים מחוץ לישראל רואים זאת ואני מקווה שאנחנו – כל החלקים המרכיבים את החברה הישראלית – נקשיב זה לזה, נלמד זה מזה וביחד נייצר איזון בריא יותר בחברה. רק כך נוכל להתמודד עם האתגרים הפנימיים והחיצוניים הניצבים לפתחנו".
וכך, בעוד שניהם מתמודדים עם האתגרים האישיים והלאומיים המורכבים ביותר, הם גם מצליחים לייצר חיבור חזק ביניהם ועם יתר הסטודנטים הישראלים בקמפוס, שמציגים חזית מאוחדת מול הסטודנטים האחרים. "בסוף זאת חוויה אמיצה ובלתי רגילה, ללמוד פה", אומר גולדין. "כשאנחנו נמצאים פה, אנחנו בעיקר עסוקים זה בזה, וזה נותן לנו כוח להתמודד יחד גם מול תופעות לא נעימות".
אשקר מוסיף כי "הקורסים פה מאפשרים לקבל פרספקטיבה רחבה על המציאות שלנו ולרכוש כלים פרקטיים להשפעה על החברה. כל הרצאה ומפגש כאן מעוררים בי מחשבות על איך אני יכול ליישם את הידע בעבודתי בישראל".
כאשר הוא נשאל על השפעת הסיפור האישי הכבד שהוא נושא עמו, גולדין אומר שדווקא משם נובעת השליחות שמניעה אותו: "בעשר השנים שחלפו מאז חטיפתו של אחי, פיתחתי קריירה והובלתי מאבק לאומי שהפך לדיוקן של מדינה שלמה. ההחלטה לקחת את המשפחה שלי ולהגיע להרווארד נולדה מתוך תחושת שליחות – להקים דור חדש של מנהיגות עם בשורה וכלים משמעותיים. בשונה מרבים איתי בקנדי, אני נושא אחריות לשקם טראומה של מדינה שלמה".
בעוד תורמים יהודים בולטים, בהם עידן ובתיה עופר, החליטו להתפטר מוועד המנהלים של הרווארד ולבטל תרומות במחאה על האנטישמיות הגואה, ממשיכה קרן משפחת עופר לממן את תוכנית המלגות שמאפשרת לישראלים כמו גולדין ואשקר ללמוד ולנסות להשפיע מתוך המערכת. מה גורם לקרן המשפחתית להמשיך את תוכנית המלגות שלה למרות מחאת ההתפטרות של בני הזוג עופר? בקרן מסבירים כי "הכסף שבו מממנים את המלגות נתרם מזמן ולמעשה המלגות ממומנות באמצעות הריבית של התרומה שניתנה לפני שנים רבות. מה שאומר שנותרו שתי ברירות: לתת להרווארד להחליט מי ייהנה מהכסף הזה, או להמשיך את תוכנית המלגות, מתוך הבנה כי ראוי שישראלים ייהנו ממנו. אנחנו מאמינים כי נוכחות מוגברת של ישראלים בהרווארד תעביר שני מסרים חשובים: אנחנו לא מורידים ראש אלא הולכים בגו זקוף – והמלגאים שלנו הם השגרירים הכי טובים של מדינת ישראל".
