בחודש שעבר עשה את דרכו מ"יד ושם" בירושלים לברלין פסנתר, שמאחוריו סיפור מיוחד: הוא היה חלק מסלון ביתה של משפחת מרגוליס בקמניץ, גרמניה, עד שהמשפחה הבינה שהבית כבר לא מקום בטוח. בשנת 1938 שלחה משפחת מרגוליס את הפסנתר לצד פריטים נוספים לארץ ישראל, כשבמקביל ביקשו בני המשפחה בעצמם להימלט מאימת הנאצים.
כוחם של חפצים והסיפורים שהם מספרים זו נקודת המוצא לתערוכה החדשה: "שישה עשר פריטים – תערוכה לציון 70 שנה ליד ושם", שתיפתח בבונדסטאג בברלין בשבוע הבא, לציון יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה.
- שולחן שבת מזיל דמעות: החרדים שחוגגים על מדרגות הרבנות/ יחיאל פליישמן
16 פריטים מקוריים ייחודים מתקופת השואה, שמשכנם הקבוע באוספים של יד ושם, יוצגו בתערוכה, שהיא יוזמה של האגודה הגרמנית למען יד ושם. סיפור בעליהם מגיע מכל אחת מ-16 מדינות המחוז של גרמניה, וכעת הם חזרו אליה.
"על ידי חיבור הסיפורים האישיים מאחורי החפצים, עם המקומות שמהם הגיעו מגרמניה, אנו יוצרים גשר בין זיכרון העבר לקהילות בהווה ובעתיד", אומרים אוצרי התערוכה, רות אור ומיכאל טל. "הפריטים המוצגים הם זיכרון לאינספור החיים והקהילות שהושמדו על ידי הגרמנים הנאצים במהלך השואה".
"שכל העולם יראה ויזכור"
בין הפריטים שיוצגו בתערוכה אפשר למצוא, כאמור, את הפסנתר של משפחת מרגוליס. באוקטובר 1938 החל מבצע גירוש מגרמניה של כל היהודים חסרי אזרחות גרמנית, אך מנשה וברכה מרגוליס הסתתרו בבית מכרים והצליחו לחמוק מהגירוש. בעקבות גירוש היהודים ואירועי ליל הבדולח נסע מנשה להולנד, והצליח להשיג אשרות כניסה לארץ ישראל, המותנות בכניסה עד אפריל 1939.
ברכה ארזה את חפצי המשפחה, בהם הפסנתר, במכולה ששלחה לארץ ישראל. במקביל שלחה את הבן שלמה בן ה-16 לברלין, במטרה לרכוש כרטיסי נסיעה באונייה לארץ ישראל. האוניות היו מלאות, אבל שלמה הצליח לרכוש כרטיסי טיסה, והמשפחה נשמה לרווחה רק כאשר המטוס המריא והם הבינו שגרמניה מאחוריהם. הם הגיעו לחיפה ואחריהם המכולה עם הפסנתר, שעליו למדו לנגן הבנים אברהם ושלמה. הפסנתר נתרם לאוסף החפצים של יד ושם כעדות לסיפור הצלתה של המשפחה מגרמניה הנאצית.
"התרגשתי מאוד כשהוחלט להציב את הפסנתר במוזיאון של יד ושם, כי זה המקום הכי נכון לחפץ היקר הזה, כדי שכל העולם יראה ויזכור", אומר שלמה (מרגוליס) מרגליות, בן 99 וחצי. "כעת, עם הצגתו בבונדסטאג בברלין, אני מתרגש מאוד כשרבים נוספים ייחשפו לסיפור של משפחתי ושל יהודי גרמניה בכלל. הפסנתר הוא עדות לחיים שהיו לנו פעם ולבריחה המדהימה של משפחתי מגרמניה, בטיסה ב-1939, שבועות ספורים לפני פרוץ המלחמה".
מגרמניה – למולדת היהודית
עוד בין הפריטים שיוצגו בתערוכה: ארון קודש של משפחת כהן מהמבורג שגילף אבי המשפחה, לאון כהן, והוצב בבלוק הילדים בגטו טרזיינשטט, שם המשפחה הייתה אסירה; וגם תנור מטבח מיניאטורי מקרמיקה של אנליז דרייפוס, שאביה נשלח למחנה דכאו והפציר בה לעזוב את גרמניה. המשפחה היגרה לארה"ב אחרי שארזה בחופזה את חפציה, בהם התנור.
עבור יו"ר יד ושם, דני דיין, יהיה זה הביקור הראשון בגרמניה. "אני נוסע לגרמניה לראשונה בחיי, מודע היטב לאחריותי העמוקה לעבר וכן למחויבותי, יותר מאי-פעם, לעתיד", הוא אומר. "התערוכה מציגה חפצים שהגיעו בעבר מגרמניה, אך מאז מצאו את ביתם במולדת היהודית – מדינת ישראל. באמצעות הסיפורים האישיים שפריטים אלה מייצגים, נבטיח את משאלתם האחרונה של יהודי אירופה: שהעולם ידע מיהם היו ומדוע נרצחו".
התערוכה צפויה להיפתח במעמד נשיאת הבונדסטאג ברבל באס, שגריר ישראל בגרמניה רון פרושאור ושורדת השואה לורה שטרן מאירפלד, שבובה שליוותה אותה מליל הבדולח ושמורה באוסף יד ושם, מוצגת בתערוכה.
בליל הבדולח נעצר אביה של לורה, מרקוס שטרן, ונשלח למחנה בוכנוואלד. לורה, שהייתה לבושה בפיג'מה לקראת שנת הלילה, הסתתרה עם אימה קטשן בבית השכנים עד תום הפרעות. שטרן מאירפלד סיפרה ל"יד ושם" כי כאשר חזרה עם אימה לביתן, הן מצאו את המקום זרוע הרס ולא ראוי למגורים – ועברו להתגורר עם אימה של קטשן.
לאחר שישה שבועות במעצר שוחרר מרקוס בזכות ויזה לארצות הברית שהייתה ברשותו, בתנאי שיעזוב את גרמניה בתוך זמן קצר. משם ניסה לחלץ את רעייתו ובתו מגרמניה. בתום שנה וחצי קיבלו קטשן ולורה ויזות, ובאוגוסט 1941 הפליגו לארה"ב. לורה לקחה עימה את הבובה אינגה, שאותה קיבלה במתנה מסבתה לינה ליום הולדתה. היא הלבישה אותה בפיג'מה שאותה לבשה בליל הבדולח, פיג'מה שכבר הייתה קטנה למידותיה.
רק אחרי המלחמה נודע למרקוס ולקטשן כי כל בני משפחתם נרצחו. בשנת 1991 עלתה לורה מארצות הברית לישראל, ובשנת 2018 תרמה ל"יד ושם" את בובתה אינגה. "הבובה הייתה מאוד משמעותית עבורי", סיפרה בעדות שנתנה ל"יד ושם". "קודם כול, היא הייתה מתנה מסבתי, וגם העובדה שהבאתי אותה איתי מגרמניה. אחרי שנישאתי ונולדו לי ילדים לא הרשיתי להם לשחק אתה... הפיג'מה שהיא לבשה הייתה עבורי תזכורת לליל הבדולח".