אמירה אהרונוביץ, מנכ"לית הסוכנות היהודית, בוועידת הנשים של המדינה
(צילום: משי בן עמי, טל אזולאי)
יותר מ-93 שנים קיימת הסוכנות היהודית, ועד שהגיעה אמירה אהרונוביץ, אף אישה לא כיהנה כמנכ"לית שלה. "קודם כול צריך להגיד שמשחר התנועה הציונית, היו נשים מנהיגות", הזכירה אהרונוביץ היום (ב') בשיחה במסגרת ועידת הנשים של המדינה ביוזמת ynet ו"ידיעות אחרונות", "אז אני לא הראשונה בהקשר הזה, אבל מבחינה פורמלית אני כן הראשונה לעמוד בראש הארגון. זו זכות גדולה מאוד, ואני רוצה להגיד שהרוח והתרבות היום בתוך הסוכנות היא כזו שבה הנשים מבינות שדרכן מעלה פתוחה, ויש הרבה מאוד אפשרויות להתקדם ולממש חלומות ומשמעות בתוך הארגון. אני גאה להיות הראשונה שפותחת את הדלת".
המנכ"לית ציינה כי "הסוכנות היהודית היא הארגון היהודי הגדול ביותר בעולם. בכל דקה נתונה הוא פרוס ב-65 מדינות, הוא עובד 24/7 ונוגע במעל למיליון אנשים בכל שנה. מהצלת חיים ועד ביטחון של קהילות יהודיות, חיבור הלבבות וחיזוק הקהילה הישראלית. אני צמחתי בתוך הארגון. במשך שנים, מתוך עבודת שטח ומהרבה זוויות ותפקידים, למדתי להעריך את הרלוונטיות ואת הקריטיות של הארגון הזה גם היום, כמו גם בשנים הקודמות".
הבנת שאת רוצה להתקדם למעלה?
"לפני 26 שנה, כשהתחלתי מרצפת הייצור, אם מישהו היה אומר לי שבעוד 26 שנה אני אהיה באותו ארגון ואוביל אותו, הייתי חושבת שהוא הוזה. בכל פעם ההזדמנות הבאה שנקרתה בדרכי פגשה אותי גם במקום שזיהיתי בו הזדמנות מקצועית, אבל גם במקום שהתיישב אצלי מאוד בהקשר הרגשי והערכי. התחושה שלי היא שזה ארגון שממלא תפקיד סופר קריטי בציר שבין מדינת ישראל, שהיא מדינה של כל העם היהודי, ובין הקהילות היהודיות בתפוצות, בתקופה שבה האתגרים בעם היהודי רק הולכים ומתרבים. האתגרים לא נמצאים רק בין כותלי מדינת ישראל, אז יש לנו תפקיד חשוב מאוד לעשות בשמירה על הגשר והחיבור הזה, למען העתיד של המדינה הזאת והעתיד של הקהילות".
כשאת אישה ומגיעה לצמרת בארגון, את רואה איזושהי אחריות לפתוח דלת לנשים אחרות?
"זאת שאלה טובה, כי כשנבחרתי לתפקיד את יכולה לדמיין שמרבית הברכות באמת היו סביב זה שאני האישה הראשונה בתפקיד, ומהר מאוד זקפתי ראש ואמרתי: סליחה, אני מקווה שלא נבחרתי בגלל העובדה שאני אישה או למרות העובדה שאני אישה, אלא כי מישהו חשב שצריך לתת לי הזדמנות. זה היה יו"ר ההנהלה דאז והיום כבוד הנשיא, יצחק הרצוג, שעמד בראש ועדת הבחירה ונתן לי את ההזדמנות הזו. רציתי להניח ואני עדיין מניחה שחשבו שאני האדם הנכון במקום הנכון. אבל יש משהו ברגע שאתה מתיישב על הכיסא ומבין שאתה מוביל ארגון של אלפי עובדים, רב-תרבותי, שפועל בכל כך הרבה מדינות ועוסק מסביב לשעון במצבי חירום וסיכון: הבנתי שהעיניים נשואות כלפיי, והבנתי שהתיישבה לי אחריות על הכתפיים, שאולי לא חשבתי לקחת אותה אבל הבנתי כמה היא חשובה ביום הראשון לתפקיד".
לדבריה, "אני משתדלת בהחלטות שאני מובילה לייצר גיוון והכלה בתוך הארגון, וסביבה מוגנת לנשים. לדאוג שהמגדר לא עוצר בשום צורה. אני גאה להגיד ש-70% מהעובדות בסוכנות היהודית הן נשים, ואולי מעניין יותר שמעל ל-40% בדרגי ההנהלה. בתחומים הכי מורכבים של העשייה שלנו יש נשים. מי שמובילה את כל שירותי העלייה של הסוכנות היהודית עבור מדינת ישראל והעם היהודי היא אישה. מי שמובילה את כל שירותי הקליטה של עשרות אלפי עולים, 75 אלף שהגיעו השנה, זו אישה. מי שמובילה את הפעילות שלנו ברוסיה, במרחב מורכב מאוד במיוחד בשנה האחרונה, היא אישה. באוסטרליה, בדרום אפריקה, בצפון אמריקה – מי שמובילה את כל עולם השליחות, 2,200 שליחים שיוצאים ל-65 מדינות בעולם, היא אישה. שולחן ההנהלה הבכיר שלי מלא בנשים. אני גאה בזה ומתרחב לי הלב כל פעם מחדש, ועוד יותר שמחה לראות שאנחנו מאזנים בין קידום מבפנים של נשים ובין גיוון של האוכלוסייה שמגיעה גם מבחוץ. כל זה נפל בחלקי במשמרת שלי, אז זו זכות גדולה".
יציאת מצרים של נשים
במסגרת כהונתה, נדרשת אהרונוביץ להתמודד עם המצב המורכב באוקראינה בעקבות הפלישה הרוסית, והצורך לסייע ליהודים משם. "בקריירה שלי כבר ראיתי כל מיני דברים ומצבים מורכבים, אבל השנה האחרונה הייתה באמת מרגשת ומורכבת במיוחד. כמי שאחראים על העלאה לישראל והצלה של יהודים, ברגע שפרצה המלחמה ב-24 בפברואר 2022 התפרסנו בארבע מדינות שסובבות את אוקראינה – בהונגריה, במולדובה, ברומניה ובפולין – ובעצם השתלטנו על 18 בתי מלון והפכנו אותם למחנות פליטים. עמדנו בגבולות עם השליחים שלנו ועם מאות מתנדבים וקיבלנו כל אדם, כל איש ואישה שהגיעו. לא שאלנו אם הם יהודים, אלא קיבלנו אותם קודם כול בזרועות פתוחות", היא מספרת.
"מצאנו אנשים שהגיעו ממסעות טראומטיים, בקור מקפיא של חורף אוקראיני, לפעמים שבוע או עשרה ימים בדרכים ועשרות שעות בגבולות", היא ממשיכה. "היה די ברור, כבר מהימים הראשונים, שמה שאנחנו רואים כאן זה יציאת מצרים של נשים. אנחנו יודעים היום להגיד ש-15 אלף ברחו מאוקראינה והגיעו לישראל כעולים ועולות, 9,200 הן נשים – מעל 60%. הנתון המצמרר יותר הוא שמעל למחצית מהן, 4,700, הן נשים חד-הוריות – בגלל העובדה שהיה צו גיוס צבאי חובה לגברים, וגברים מעל גיל 18 ומתחת לגיל 60 לא הורשו לצאת מהמדינה. זה גרם לאותן נשים לקבל את ההחלטה המורכבת, תחת אש ובתים מתמוטטים, בסכנת חיים ובהיעדר מזון או מים, ולהגיד: אנחנו מצילות את עצמנו ואת הילדים, תוך שאנחנו משאירות מאחור את האבות, את האחים, את הבעלים, בלי לדעת מה יהיה איתם. בלי לדעת שהם ישרדו. בלי לדעת מתי נתאחד".
יש סיפור אחד שאת זוכרת במיוחד?
"יש כל כך הרבה סיפורים, אבל יש אחד שאני הולכת איתו בלב תמיד. בשבועות הראשונים למלחמה אני יושבת באחד ממחנות הפליטים שלנו בוורשה שבפולין, ומראיינת פליטים שמגיעים. את חלקם הצלנו באמצעות עשרות אוטובוסים ואמצעי תחבורה שהגיעו, אבל חלקם אנשים שפשוט הגיעו לבד. נפתחת הדלת ונכנסת לה ילדה צעירה עם שיער אדום בולט שאי אפשר היה להתעלם ממנו, ומחזיקה ביד תינוקת שעטופה רק בסדין. היא נראית כולה מבועתת, ואנחנו נותנים לה כמובן כוס מים, מושיבים אותה ומחבקים אותה, מנסים לדבר ולהבין את הסיפור. התתברר שקוראים לה קטיה, היא בת 24, והיא הגיעה עם תינוקת בת חודש בשם אליס. היא ברחה מקייב אחרי התמודדות של מעל ל-10 ימים של פיצוצים ממש בסביבת הבית שלה, כשהתינוקת לא נרגעת ולא יכולה לשאת את זה. היא הגיעה להחלטה להשאיר מאחור את בעלה אלכס ואת שאר המשפחה, ולקחת רק את התינוקת ואת אחיה הקטן בן ה-14. במשך שבועיים היא היטלטלה בין טרמפים לרכבות וישנה במקלטים, כשהיא צריכה להניק. היא מספרת שלפעמים היה איך להניק ולפעמים לא, והגיעה אלינו טרוטה, ממוטטת ומתפרצת בבכי.
"כמובן סיפקנו מיד לה את מה שהיה צריך, ואיכשהו היא נשארה לי בלב, וביקשתי לעקוב אחריה אחרי שהיא הגיעה לארץ. היא הגיעה לנתניה והשתכנה במלון שמשרד העלייה והקליטה סיפק לפליטים בימים הראשונים, ואז משפחה מנתניה שלא מכירה אותה ולא פגשה אותה מעולם נשבתה בקסמה גם היא, ופתחה בפניה את ביתם. שם היא גרה שלושה חודשים. זו עדות מדהימה למה שהחברה הישראלית עשתה בתוך המצב הזה. החלטתי שאני שומרת איתה על קשר, ומאז הפכנו להיות כמו משפחה. עברו מאז 12 חודשים, אליס כבר בת שנה והולכת לגן ישראלי, וקטיה שהייתה מורה לאנגלית בקייב התחילה ללמד כאן בישראל".
הסיפור נמשך בהתפתחות חיובית: "דווקא בסיפור שלה היה אפילו סוף טוב, כי בעלה הצליח לצאת לפני מספר חודשים מאוקראינה ולהתאחד איתה. הוא לימד אותי כמה המסע שלהם קשה, כמה זה לא נגמר כשהם נוחתים בבן-גוריון, זה בקושי מתחיל. כשאנחנו מדברים על מעל ל-4,700 נשים חד-הוריות שנמצאות כאן עם ילדים מתחת לגיל 18, כבר 12 חודשים לבד, וחלקן לא יודעות מתי יתאחדו עם היקרים להם, אם בכלל – זה אומר שיש לנו חובה מוסרית ותפקיד לאומי לעזור להן. לעזור להן להתגבר על הטראומה, לעזור להן לבנות כאן חיים חדשים, לעזור לילדים להתאקלם בתוך בתי הספר. אנחנו בסוכנות היהודית עוסקים בזה יום וליל, אנחנו עובדים עם הרשויות המקומיות ועם בתי הספר. קטיה מבחינתי היא גם סיפור של אופטימיות, של נחישות. אני כל פעם אומרת לה שהיא אחת הנשים הכי אמיצות שפגשתי. בשיחות הקשות, כשהיא שאלה את עצמה למה היא הביאה ילדה לעולם כזה, כל הזמן הזכרתי לה איזו אמא מדהימה היא, שהיא עשתה את המעשה הנכון – וכמה אליס תגדל להיות נערה ישראלית יפהפייה ומוכשרת, הכול בזכות אותה החלטה אמיצה".
