אפריל 1948 היה חודש מפנה במלחמת העצמאות. במהלך חודש זה עברו כוחות המדינה שבדרך מעמדת הגנה להתקפה, והחלו לכבוש שורה של כפרים ערביים. המטרה המרכזית של תוכנית ד' שניסחה המפקדה הארצית של "ההגנה" הייתה למהר ולבסס שליטה בכל מקום בו הצבא הבריטי מתפנה. הסעיף הראשון בתוכנית היה כיבוש תחנות המשטרה הבריטית – מבנים מבוצרים שבנו הבריטים בלב ריכוזי אוכלוסייה גדולים, או בנקודות מפתח החולשות על צמתי תחבורה מרכזיים.
בצפון הארץ הוגדרה תחנת המשטרה במצודת נבי יושע כיעד מפתח בדרך אל יישובי ההר. לשם נשלחו ב-15 באפריל חיילי הכוח המשולב שהורכב מגדוד 11 של חטיבת גולני ומהגדוד השלישי של הפלמ"ח.
8 צפייה בגלריה
מצודת כ"ח, זמן קצר לאחר כיבושה במלחמת העצמאות. למרגלות המצודה נראה קבר אחים של הלוחמים שנפלו בניסיונות לכבוש אותה
(צילום: מתוך "האנציקלופדיה של ישראל בתמונות", 1952)
הלוחמים לא צפו התנגדות רבה, אך ברגע שירדו מהאוטובוסים שהביאו אותם למקום החלו לספוג אש מידי הכוח הערבי שהתבצר בבניין המשטרה. התוקפים נאלצו לסגת באותו היום, ובכך סיפקו לאויב זמן להתבצר ולקרוא לתגבור. ל-11 המגינים שגילה הכוח המשולב בניסיון הראשון שלו לפרוץ את בניין המשטרה הצטרפו תוך ימים ספורים עשרות לוחמים. ב-20 באפריל, כשחזר הכוח בניסיון לפרוץ בשנית, הוא התמודד מול כ-100 לוחמים.
משני כיוונים תכננו חיילי הגדוד השלישי לתקוף ב-20 באפריל את המצודה. הכוח שהגיע מדרום היה אמור לשמש כוח הטעיה, בזמן שהכוח הקטן יותר מצפון יהיה זה שיפרוץ את גדר המצודה ויניח חומר נפץ שימוטט את אחד מקירות הבניין. אף על פי שלא ידעו המגינים מתי ומהיכן בדיוק יגיעו הפורצים, הם פרסו גדרות תיל רבים סביב המצודה, עיכבו את הכוח הצפוני והביאו לחשיפתו. מרבית הכוח נפגע ונהרג בחילופי האש הקשים. הגדוד נסוג בשנית.
רמזים למאורעות הקשים
שלושה ימים לאחר מכן נסובו חיילי הגדוד השלישי סביב שולחן אחד לחגוג את ליל הסדר של שנת 1948. ההגדה של פסח שהוציאו לכבוד החג מכילה רמזים למאורעות הקשים שהתרחשו ימים ספורים קודם לכן. עותק של ההגדה מצוי בספרייה הלאומית.
השכול והאובדן הם מוטיבים השזורים לאורכה ולרוחבה של ההגדה. עמוד 11 בהגדה מכיל תפילת יזכור המוקדשת לזכרם של קורבנות השואה, "רבבות הנשמות של אחינו ואחיותינו שנכרתו בלא עתם, אשר נפלו במערכות הקרב; אשר הופצצו והורעשו בערי הפרזות; אשר גוועו ברעב ובצמא, במצור ובמצוק ואשר אבדו תחת החרבות ועי המפלת; אשר הוצאו להורג בראש כל חוצות על לא עוול בכפם, כי מזרע היהודים הם".
8 צפייה בגלריה
"ארץ, פתחי זרועות ערבותייך ומרחבייך הגדולים לצמאי אדמה". מתוך ההגדה
(באדיבות הספרייה הלאומית)
אך אל מוטיב השכול (העולה בעמוד זה ובעמודים נוספים) מוצמד בהגדה גם מוטיב הגבורה והקוממיות. וכך, הסיום של תפילת ה"יזכור" פונה להזכיר לעם ישראל את הצד השני שבמשוואת השואה – הגבורה: "כי לא תם החזון, כי בו ובין בניו ובנותיו ממשיכי מס(ו)רת הגבורה, שקידשו את שם ישראל וילחמו על כבודו ובנפלם עד אחד בין חומות הגטו הבוער צוו לנו את האמונה בעם ישראל ובחזון גאלתו".
בדומה להגדות ציוניות-מודרניות אחרות, מחפשת ההגדה את האיזון הנכון בין המסורת (והפנייה לאל) ובין המסרים הלאומיים (הפנייה לארץ ולעם). בעמוד 18 בהגדה פונים החיילים אל הארץ הטובה, ארץ ישראל, ומבקשים ממנה לפתוח זרועות בחיבוק חם לגולים המטלטלים בימים, הנרדפים הצמאים לאדמת מולדת ולבית עברי "בעולם שטורף".
עד מתי?
הקרבה בזמן לאירועי קרב נבי יושע אמנם מנעה ממדפיסי ההגדה לתת ביטוי ברור לנופלים, אך הקריאה כי "דגלנו האדים מאוד, כי כבדה המערכה", והפסוק מקינת דוד על שאול ויהונתן באותו עמוד ממש ("הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים"), המופיעים לקראת סופה של ההגדה, קיבלו ודאי משמעות חדשה ואישית עבור החיילים המציינים את חג החירות בעיצומה של מערכה שבה נפלו רבים מאחיהם לנשק.
לקראת סופה פונה ההגדה אל החיילים בשאלה: עד מתי ימשיכו להילחם? מחברי ההגדה לא הותירו שאלה זו ללא מענה והוסיפו, "עד שכוח ישראל בארצו ידון למפרע לתבוסה כל התקפת אויב באשר הוא שם. עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב ידע: אין אמצעי לשבר את כוח ישראל בארצו, כי הכרח החיים איתו, ואמת החיים איתו ואין דרך כי אם להשלים איתו. זהו טעם המערכה".
בבוקר 17 במאי, שלושה ימים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה ופלישת צבאות ערב, ולאחר שהעבירו את הלילה בהעפלה חשאית למצודה, הגיעו חיילי הגדוד השלישי של הפלמ"ח אל פתח תחנת המשטרה בנבי יושע וגילו אותה ריקה מאדם. מגיניה נטשו אותה ונסוגו ללבנון. בשעה שהתמקמו הלוחמים, נורה פגז תועה מלבנון ופגע באחד החדרים. שני לוחמים נהרגו מהפגיעה.
שמה של המצודה הנכבשת הוסב למצודת כ"ח, זאת לזכר 28 הלוחמים שנפלו בשלוש ההתקפות.
