בין שאר עיסוקיי אני משמש כחזן בטקסים ובאירועי זיכרון. הרגעים האלה, כשאני עומד לצד משפחות שכולות מעל קברי יקיריהן, קשים מנשוא עבורי, וימים ארוכים לאחר כל טקס החוויה המטלטלת נותרת עימי ואינה מרפה. מעבר לכאב האנושי ההגיוני, כשעומדים לצד הכאב הנורא בימי הזיכרון ובכל עת שבה מותרים לפרסום עוד שמות של קדושים וטהורים, קיים בתוכי כאב נוסף – כאב הבושה ובקשת הסליחה. כאב של סליחה על כך שבתור מי שחונך במוסדות חרדיים, לא היה בכוחי ללכת נגד הזרם בסביבה שבה גדלתי ולהתגייס לצבא.
היום אני בן 48, איחרתי את הרכבת לצערי. לא התגייסתי בצעירותי כי חשבתי מה יגידו על המשפחה ומה יהיה על השידוך של שאר האחים. כך השתמטתי מגיוס כנגד צו מצפוני, ולו רק כדי לא לבייש את הסביבה שבה גדלתי, שחס וחלילה לא יקרה שבמקום ללבוש את מדי השחור-לבן אלבש את מדי החאקי ואולי גם ישבו עליי שבעה.
ידוע שכיום בחברה החרדית, לצד עוד סימני התקרבות להתערות של אנשי המגזר בציבור הכללי, חל גם שיפור רב ביחס ובכבוד שנותנים לחייל מבית חרדי. הוא כבר לא מוקצה כבעבר, והחברה החרדית בימינו יותר מקבלת ומכבדת את החיילים, למורת רוחם של מנהיגי המגזר החוששים כל כך בראותם עוד ועוד פרצות בחומה. אך העוול הבסיסי של הימנעות משירות צבאי, שהוא כל כך לא יהודי ולא מוסרי, נמשך גם היום, עשרות שנים לאחר הגעת צו הגיוס לתיבת הדואר שלי.
משום מה, בעיצומם של ימים אלה שבהם מתנהל הדיון הלגיטימי והכואב בנושא אי-גיוסם של תלמידי הישיבות, הסיבה העיקרית לכך שהם אינם מתגייסים לא עולה על הפרק ולא נידונה כלל. כדי להבין את הסיפור במלואו יש לחזור כ-150 אחורה, אז קם רעיון הציונות, ורובם המוחלט של רבני הציבור החרדי (האורתודוקסי) דאז התנגד לעצם רעיון הקמתה של המדינה. לא אביא דוגמה מתבקשת מנטורי קרתא או מחסידות סאטמר, קבוצות חרדיות שאנשיהן ידועים כאנטי-ציוניים מובהקים, אלא דווקא מהחסידות שכיום לכאורה היא המתונה ביותר והמעורה ביותר בחברה הישראלית: חב"ד. היום החסידות הזו היא מעין גשר בין מגזרים, אבל למרבה הפלא מבחינה היסטורית היא הייתה פעם ממובילות המאבק נגד הציונות והקמת המדינה.
2 צפייה בגלריה
השר משה ארבל מש"ס מחבק חייל חרדי מגדוד נצח יהודה. היחס לחיילים השתנה, אך העוול נמשך
(צילום: עמותת נצח)
מרתק להתחקות אחר כתביו ופעולותיו של האדמו"ר הרש"ב – רבי שלום דוב בער (דובער) שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חב"ד, שהיה מגדולי הנאבקים ברעיון הציוני – עד כדי כך שביטל את חברותו באגודת ישראל מחשש שמא יתקרבו בעתיד לציונים. היו לרבנים שהתנגדו לתנועה הציונית מגוון סיבות להתנגדות להקמת המדינה, ואחת הסיבות שעלתה אז מעניינת ורלוונטית לדיון גם בימים אלה: הטענה הייתה כי הקמת המדינה תביא להרג אלפי יהודים במלחמה על קיומה, כי נשלם עליה דם יהודי רב וכי עדיף וראוי ליהודים להישאר בגולה. זהו טיעון שבהחלט ראוי לדיון עומק, בחלוף כ-80 שנות מלחמה על קיומה של מדינת ישראל.
בדיון המתנהל כיום על גיוס חרדים, ראשי הציבור החרדי ומסבירניו משתמשים בטיעונים שונים: פעם יענו לכם שהצבא לא זקוק לחרדים שידרשו להפוך את הצבא לבית מדרש חרדי וגם לא יכול לעמוד בדרישותיהם, פעם יענו שהם חוששים שמא החרדים "יתקלקלו" בצבא ופעם יענו שהם חוששים שצעירי המגזר ישמעו שם קול אישה וכדומה. הם ידברו איתכם על זק"א ואיחוד הצלה. הם ישמיעו אין-ספור תירוצים שונים ומשונים, אך טרם קם האמיץ האחד שיאמר את האמת ההיסטורית, אולי כי היא לא הכי נעימה. האמת על כך שעצם קיומה של החברה החרדית הוא בהתבדלות משאר החברה ובהתנגדות לתנועה הציונית ולעצם קיומה של מדינת ישראל. לכן כל יוזמה של גיוס חרדים היא למעשה איום על עצם מהותה של החרדיות. מבחינת ההשקפה החרדית, עד שיבוא המשיח עדיפה להם ישות זרה במדינה. מבחינה היסטורית, זו גולת הכותרת במחלוקת.
מחאת חרדים נגד הגיוס. הכול מתחיל בהתנגדות למדינה
(צילום: מאיר תורג'מן)
מדוע, אם כן, החרדים לוקחים תקציבים מהמדינה, ומדוע התעוררה הסערה סביב חוק המעונות? כי גם בגלות היו שתדלנים יוצאים ובאים לביתו או לשכתו של הפריץ ומשנוררים מהממסד. כך היה נהוג לאורך הדורות, ואין טבעי וראוי מכך לשיטתם. אילו היה כאן עדיין השלטון הבריטי, הם היו נוהגים כך ואף שולחים נציגים לבית הנבחרים הבריטי לשם כך, ממש כפי שנציגיהם יושבים כיום בכנסת ובממשלה.
אסיים בבקשה אישית קטנה. בפעם הבאה שאתם רואים בחור חרדי בשחור-לבן, באוטובוס או ברכבת בדרך לישיבה או סתם בתור לדואר, אל תטיחו בו את כל תסכולכם המוצדק. תיזכרו שייתכן ומדובר בסך הכול בצעיר מקסים, כמו שישנם בכל המגזרים, ונפל בגורלו להיות תלמיד ישיבה ולא לשרת בצבא, כי שם הוא נולד וכך הוא חונך. יודעים מה? תיזכרו ביחיאל פליישמן הצעיר, שכבר אז בגיל גיוסו רצה כל כך להתגייס, אבל הרגיש שהוא פשוט לא מסוגל כי הוא נולד כבן למגזר החרדי, וחשש ממה שיגידו השכנים והחברים וממה שיהיה על השידוך.
יחיאל פליישמןצילום: ראובן חיוןאם תתעקשו בכל זאת, וכן תשאלו את הבחור החרדי מדוע אינו מתגייס, ייתכן מאוד שיענה לכם תירוצים שונים שלימדו אותו לדקלם כתשובה לשאלה הקשה והמורכבת הזו, ויבהיר שהוא מלא כבוד והערכה לחיילים וצער של אמת על אחיו הנופלים. אבל ייתכן שמעבר לכך, בתוך תוכו הוא חש בושה וכלימה, ואף תחושת החמצה, על כך שאינו נושא בנטל הגנת המדינה כשאר בני גילו. כי הוא שמע ברדיו ויודע היטב שרבים מהנופלים הם תלמידי חכמים, רבנים ובני תורה לא פחות ממנו, ואולי אף יותר. הוא מבין היטב שבהחלט ייתכן מצב שבו תורה וצבא דרים בכפיפה אחת, והוא מכיר את ההלכה שלפיה הוא אמור להתגייס, ובטח למלחמת מצווה, מלחמת תקומה.
ואולי הוא יעשה כמוני, ובהתקרבו לגיל היובל לחייו הוא ימצא לו במה מכובדת כדי לבקש את סליחתם של הגיבורים, הנופלים ובני משפחותיהם, ובהם תלמידי חכמים, רבנים ובני תורה. דמי, ודמי אחינו החרדים, אינו סמוק מהם.
סליחה.
