לישראלי הציניקן נגלה בשבוע שעבר מחזה משונה במיוחד: מאות אנשי רפואה מבוססים מארצות הברית נהרו אל כנס בניו ג'רזי, שכל תכליתו להעבירם למדינה אחרת – ועוד כזו שיש בה מלחמה, אחרי האסון הנורא ביותר שידעה. אומרים שהציונות במשבר, אבל עבור היהודים הרבים שהגיעו לכנס MedEx השנתי של ארגון "נפש בנפש", משרד העלייה והקליטה ומשרד הבריאות – ישראל היא הנתיב המרכזי במרדף האנושי הבלתי-נגמר אחר משמעות. ככל שאתה מנסה להבין למה, ומדוע דווקא עכשיו, חוזרת שוב אותה התנועה: יד קפוצה מונחת בחוזקה על הלב, וההסבר הפשוט, "זה מגיע מכאן". ואת מעטפת הציניות שעוטפת אותך, מחליפה פתאום תקווה.
"הרס אותי לראות מה קורה בישראל", אומרת ד"ר חווה בלייוייס, כירורגית טראומה בטיפול נמרץ, שהגיעה באוקטובר מניו יורק להתנדב בבית החולים ברזילי באשקלון. "זו הייתה טעות, הם היו צריכים רופא למיון, ואני כירורגית. אבל זו הטעות ששינתה את חיי. הייתי אמורה להיות שם שבועיים – ונשארתי חודשיים. ואז חזרתי לישראל שוב, כדי להתנדב בבית החולים זיו בצפת".
הבוס של ד"ר בלייוייס בניו יורק, יהודי בעצמו, שילם לה שכר במשך כל אותו זמן – והסביר כי מבחינתו מדובר בתרומה למאמץ המלחמתי. היא סייעה בטיפול בפצועים, וגם הכשירה חיילים איך לטפל בהם טוב יותר בשטח – אחרי שזיהתה טעויות שחזרו על עצמן בקרב הנפגעים. כל אותו הזמן היא חיה באשקלון תחת מטחי רקטות בלתי פוסקים, אך כבר בסוף השבוע השני החליטה: אעלה לישראל. "הרגשתי בבית, כאילו אני יותר אני שם", היא מסבירה.
לדבריה, פצועי המלחמה שפגשה בבתי החולים עוררו בה השראה עמוקה. אחד מהם, היא מספרת בעיניים נוגות, סבל מכאבים עזים – ובכל זאת ניגן בגיטרה לכל החיילים במחלקה, כי רצה בשמחתם. במקרה אחר, 20 חיילים שספגו פגיעות קשות ורסיסים התרוצצו מחדר לחדר בתחתונים כדי לוודא שחבריהם בסדר, מבלי לדאוג ולו לרגע לעצמם. היא זוכרת במיוחד גם את סיפורו של דביר פישר, שקליע חדר את צווארו ויצא מבלי לפגוע באף איבר חיוני. "זה היה נס של ממש, שגרם לי לבכות", היא אומרת. "מילימטר הצידה והתוצאות היו אחרות".
המקרים הללו, היא מספרת, החזירו עבורה את התשוקה לרפואה. "בניו יורק התחלתי לאבד את האהבה למה שאני עושה", היא מסבירה. "עשיתי מה שצריך ב-100%, אבל הלב לא היה שם. רק בישראל הבנתי שזה לא מה אני עושה, אלא איפה אני עושה אותו". את הקיטוב החברתי, לדבריה, לא הרגישה בארץ כלל – אלא רק אחדות. אולי כי שהתה רק במקומות הנכונים. "אין מקום טוב מישראל עבור היהודים", היא קובעת. "לפני שעזבתי את ניו יורק פחדתי לענוד שרשרת עם מגן דוד, אבל כעת אני עונדת בגאווה שרשרת מפת ארץ ישראל שקיבלתי בברזילי. אני כבר לא 'היהודי עם הברכיים הרועדות'".
"רעידת אדמה עבור יהודי ארה"ב"
לפי "נפש בנפש", לאירוע MedEx השנה הגיעו כ-480 אנשי רפואה, שעבורם הוא מקל משמעותית את הבירוקרטיה בדרך לעלייה לישראל. במסגרת הכנס הם מתחילים את תהליך המרת רישיון הרפואה וההכרה במומחיות שלהם עוד טרם הגעתם ארצה, ועוברים ראיונות עם נציגים מכל המוסדות הרפואיים הישראליים.
הצפי הוא שרובם יעלו לארץ בטווח שבין חצי שנה לשנתיים, אחרי שבמהלך 2023 הגיעו 65 רופאים בלבד – נתון מאכזב, שחלק גדול ממנו אפשר לייחס למהפכה המשפטית והמחאות סביבה. במהלך האירוע נחתם הסכם בין ארגון "נפש בנפש", משרד העלייה והקליטה, משרד הבריאות והסוכנות היהודית ובסיוע קרן מרכוס, להשקת תוכנית לאומית רחבה לעידוד העלאת כ-2,000 רופאים מרחבי העולם בחמש השנים הקרובות. נוסף על כך הוכרז כי לראשונה יתקיים כנס MedEx גם בפריז, שיהווה דריסת רגל ראשונה לתוכנית בקהילה היהודית בצרפת ובבלגיה.
רונן פוקסמן, מנהל התוכנית הלאומית לעליית רופאים ב"נפש בנפש", מבהיר שמדובר בתהליך ממושך שבסופו לא כל הרופאים יעלו – אך מצוקת כוח האדם בארץ גדולה, וכל עולה הוא נכס. לדבריו, אותה מצוקה עוד תגדל משמעותית בעקבות הגיעם של עולי ברית המועצות בשנות ה-90 לגיל פרישה, ו"רפורמת יציב" שפסלה בתי ספר רבים לרפואה בחו"ל. הוא מקווה שכעת, לצד המעורבות ההולכת וגדלה של משרד הבריאות, שנת 2024 תביא לישראל מספר עצום של רופאים, דבר שיפצה גם על השנה שעברה.
"7 באוקטובר היה רעידת אדמה עבורנו, אבל גם ליהודי ארצות הברית", אומר פוקסמן. לדבריו, על אף שאל הכנס מגיעים בעיקר יהודים אורתודוקסים, הוא חש התעוררות גם בקרב היהודים הליברלים הציוניים בארה"ב. "בשבת הלכתי לבית הכנסת סנטרל הרפורמי בניו יורק, ובניגוד לשנים קודמות, בקושי היה לי מקום לשבת", הוא אומר. "הרבה אנג'לה בוכדל אמרה לי שזה ככה מאז 7 באוקטובר. המתפללים פתחו בתפילה לשלום החטופים והחיילים. זה דבר שלא היה בעבר".
פוקסמן חבר בארגון כבר שמונה שנים וחצי, אך הפעם הזו שונה עבורו. ב-7 באוקטובר גויס למילואים, ושירת בגבול הצפון יחד עם חבריו. "אמרתי לעצמי שאני בר מזל שאני חוזר משם לעבודה עם משמעות, שאינה מקטבת ואינה רק ניירת", הוא מספר. בקרוב הוא צפוי להתגייס פעם נוספת. לדבריו, "חברים מהמילואים אומרים שהם לא מוצאים את עצמם ממש, שקשה להם לחזור לשגרה. אם לא היה לי את העבודה הזו – לא יודע איך הייתי מסתדר".
"אתה מבין שבלי כיפת ברזל אתה מת"
האחות ליבה כהן (36) מניו יורק אומרת כי ביקרה בישראל לראשונה בגיל 18, ומיד התאהבה. מעת לעת היא חזרה לארץ לתקופות ממושכות, אחת מהן במשך שנתיים – אז עשתה שירות לאומי. ב-2017 התחרתה בטריאתלון במסגרת המכביה, והגיעה למקום השלישי בקבוצת הגיל שלה. אחרי 7 באוקטובר הגיעה לארץ פעם נוספת, כדי להתנדב כחובשת בצבא. "אני אוהבת פסטיבלים", היא מספרת. "בעבר גם הייתי במסיבות הטבע של סוכות. היו לי המון חברים בנובה, ואם הייתי בישראל ב-7 באוקטובר – יכול להיות שגם אני הייתי שם".
אחרי הטבח, כהן חיפשה טיסות לישראל ובדקה כיצד תוכל לסייע, ולבסוף הבינה שתוכל להתנדב בצה"ל כחובשת. היא לא הגיעה בידיים ריקות: לא פחות מ-17 תיקים ומזוודות עלו איתה למטוס, מלאים בתרומות לחיילים מיהודי ארה"ב. היא צלחה את המכס אחרי שעות של המתנה, עברה קורס מזורז בעיר הבה"דים – ומשם המשיכה לצאלים ושירתה במרפאה. "אמרו לי שאני משוגעת, אבל לא פחדתי", היא מספרת. "ישראל היא המקום הבטוח בעולם. יותר מסוכן להיות בניו יורק, בגלל האנטישמיות. לי לא יעשו כלום, כי אני יודעת הגנה עצמית. יש לי אפילו חולצה עם הכיתוב 'curve your antisemitism'".
הסכנות בארץ לא זרות לה: ב-2017 התגוררה בירושלים לתקופה קצרה, ואז התרחש בסמוך אליה פיגוע הדריסה הקטלני בארמון הנציב, כשהייתה בדרך לסופרמרקט. היא חזרה הביתה מבועתת בלי לעשות קניות, ושיתפה את חבריה בפחד לצאת. הם אמרו לה שהיא חייבת – כי הפחד הוא מה שהמחבלים רוצים. "חזרתי החוצה, כדי לא לתת לטרור לנצח", היא מכריזה. לדבריה, במלחמה היא פחדה רק פעם אחת – ולא בדרום, אלא דווקא בתל אביב. "הייתה אזעקה, לא היה לאן ללכת – ומעליי היו רקטות ויירוטים", היא אומרת. "התחלתי לבכות, כי אתה מבין שבלי כיפת ברזל – אתה מת. ולמרות הפחד, עדיין רציתי להיות שם".
ליבה אינה טיפוס פוליטי. היא לא נוהגת להשתתף במחאות, וגם את ההפגנות סביב המהפכה המשפטית ב-2023 היא מודה שהיא לא מבינה מספיק כדי לדבר עליהן. למרות זאת, לכנס בניו ג'רזי היא מגיעה מהפגנה למען החטופים, כשהיא לבושה כולה בסממני המחאה. "זה לא פוליטי", היא קובעת. "זו אולי הפגנה, אבל המטרה היא להזכיר לעולם שהם עדיין בעזה. המחבלים היו יכולים לקחת גם אותי. ככל שנדבר על זה יותר, אנשים יבינו".
הכסף בארה"ב, הלב בישראל
מאז שליבה חזרה מהמלחמה הסירנות של מכבי האש בניו יורק מבהילות אותה, אבל לא זה הדבר שימנע ממנה לעלות לישראל. המכשול העיקרי עבורה ועבור רבים כמוה הוא הכסף: בארה"ב משלמים טוב יותר בהרבה, בטח כשמדובר באחיות. הפער, לדבריה, מגיע לעשרות אלפי דולרים מדי שנה. "אמריקה קלה יותר כלכלית, אבל בכל פעם שאני עוזבת את ישראל אני מרגישה שאני משאירה בה את הלב שלי", היא משתפת. "אין בארה"ב את הרוחניות היהודית שיש בישראל. אני לא דתייה, ובארה"ב אם אתה לא דתי – אתה לא מרגיש 'מחובר'. בישראל גם אם אתה לא דתי, המסורת שם, החגים בכל מקום, אתה מרגיש שיום שבת. זה מחמם אותך. בכל פעם שחזרתי לניו יורק הרגשתי שאני חייבת לעשות עלייה, ואז התרגלתי לנוחיות של החיים בארה"ב. עכשיו עם המלחמה זה השתנה".
ויש גם קשיים אחרים בעלייה. המרכזי שבהם, אולי, הוא להביא את הרופאים לא רק אל בתי החולים שבאזור תל אביב וירושלים, אלא גם באזורים אחרים. "אשקלון עבורי היא לא פריפריה", מבהירה ד"ר גילי גבעתי, סגנית המנהל של בית החולים ברזילי. היא מודה שגם כשבכנס נמצאים מאות רופאים, לא קל להביא אותם לדרום.
ב-7 באוקטובר קיבלה מדינת ישראל הוכחה מהדהדת ועצובה לחשיבות של בית החולים ברזילי, שהיה לאחד המרכזים הרפואיים העיקריים שטיפלו באר"ן (אירוע רב נפגעים) הגדול ביותר שידעה המדינה. תוך כדי הקפצה של מאות אנשי רפואה, נאלצו הצוותים גם לעבור למתכונת של פעילות במתחם התת-קרקעי המיוחד, תחת מטחים בלתי פוסקים. בהמשך גייס בית החולים במהירות מתנדבים רבים מחו"ל, כמו ד"ר בלייוייס, שנשארו גם כשבית החולים ספג שתי פגיעות ישירות. הם סייעו בטיפול בפצועים, וגם בהכשרות הצוותים לרפואה דחופה – שכן בארה"ב, בגלל השימוש הנרחב בכלי נשק, נצבר ניסיון רב שסייע לטיפול בפצועי המלחמה.
"שותפות הגורל היא קריטית", אומרת ד"ר גבעתי, ומספרת עד כמה השקיע בית החולים בכך שיהיו לו כוחות עתודה מחו"ל ליום פקודה. אבל מכאן ועד לגרום לאותם אנשי רפואה להשתקע דרך קבע באשקלון, גם בדירה יפה אל מול הים – הדרך עוד ארוכה. "בעבר כמעט לא קיבלנו פניות", היא אומרת. "היום יש יותר הבנה של הצורך לעבוד לא רק באיכילוב ובתל השומר, אלא גם בבתי חולים שקרובים לגבולות – בדרום ובצפון. בתי החולים בעוטף צריכים להיות העוגן של הקהילה, כי לצד חינוך ופנאי, אנשים רוצים שבאזור המגורים שלהם תהיה גם בריאות. אם המדינה תמשיך לנקז את כל האנשים לגור בתל אביב ובירושלים, היא לא תשרוד. חיזוק הדרום והצפון הוא קריטי. אי אפשר לוותר על חבלי ארץ נהדרים שיש בישראל".
ד"ר גבעתי מקווה שבכנס הנוכחי תצליח לגייס לפחות שני רופאים המתמחים ברפואה דחופה, ושהם יוכלו להשתלב גם בהוראה באוניברסיטת בן גוריון. "המדינה לא נותנת תמריץ לבוא לאשקלון, להפך", היא אומרת. "איך אפשר להגיד לאנשים לבוא כשהם יודעים שבחירום הם יהיו בסיכון יותר מאחרים? צריך תמריץ שיגרום לאנשים להבין שזה חבל ארץ שכדאי, טוב ומשתלם לגור בו".
שר העלייה והקליטה, אופיר סופר, מקווה שאחד הפתרונות לבעיה יהיה מענק בסך 300 אלף שקלים שיינתן לרופאים שיעלו לישראל דרך ה-MedEx ויתחייבו לעבוד שלוש שנים בחבל תקומה (עוטף עזה). העדיפות, לפי מנהלת תקומה, היא לרופאים המומחים ברפואת משפחה, ילדים, נשים, גריאטריה ופסיכיאטריה. "אנו אחראים על הקליטה, כמו לדאוג לקהילתיות ושלילדי העולים יהיה איפה ללמוד, למשל", הוא אומר. "הרפואה בפריפריה היא הרפואה הקדמית שלנו – ברזילי, סורוקה, זיו, פוריה, נהריה. כל מה שנצליח להביא זה טוב. כל רופא שנביא לישראל הוא ברכה, אבל יש צורך אמיתי לחזק את הרפואה בפריפריה, ויש לזה משמעות. זו הזדמנות גדולה".
בעיה נוספת היא הקושי להביא את היהודים הרפורמים והקונסרבטיביים לישראל, שבה היהדות האורתודוקסית היא השולטת. השר סופר, מבחינתו, אומר שהיה רוצה לראות גם אותם, אך מודה שהדבר קשה יותר. "זה נכון שיש אוכלוסיות שעולות יותר מאחרות", הוא אומר. "אבל יהדות ארה"ב מעולם לא הייתה מאוחדת בתמיכה שלה בישראל, מכל הקצוות שלה".
מאיראן לישראל
ד"ר בנחור (בן) שמיין נולד באיראן, אך בגיל 14, כשהחיים עבור יהודים שם הפכו לבלתי נסבלים, עזבה משפחתו לארה"ב. כעת – כשהוא בן 44 וחי בברוקלין עם אישה ושני ילדים קטנים – הוא עומד להגשים חלום. "תמיד רציתי לעלות לארץ", הוא אומר, ומספר כיצד התעקש ללמוד רפואה דווקא בטכניון בחיפה. "בכל חופש שיש לי, הילדים רוצים ללכת לישראל. יש להם חיבור לשם, ואני נהנה מזה".
שמיין מדבר בהתלהבות על האוכל ומזג האוויר בישראל, אבל החיבור שלו אליה מגיע מהמקום הרגשי העמוק ביותר שיש - שקשה לו להסביר במילים. "אני פשוט מרגיש את זה בפנים", הוא אומר. "זה לא רק דת, כי דת אפשר לעשות בכל מקום, אבל יהדות – זה רק בישראל. הישראלים הם גם אנשים חמים, מדברים 'IN YOUR FACE'. זו גם המילה הזו, 'אחי'. אפילו הישראלים שאני פוגש כאן שמתלהבים מארה"ב אומרים אחרי שבוע ש'אין כמו בארץ'".
אחרי 7 באוקטובר, לדבריו, החיבור רק התחזק. הוא מספר כי "כבר באותו יום דיברתי עם אשתי ואמרתי לה 'זה הסימן'. ארה"ב ענקית, אז אתה אולי לא מרגיש אנטישמיות, אבל היא קיימת בכל פינה, בכל יום ובכל שעה. חיים פה יהודים שחושבים שהכול בסדר והם בטוחים, אבל הם חיים בחלום. ואם כל היהודים יביאו את הכסף, המחשבות והכישרונות שלהם לישראל, היא תהיה חזקה יותר. זה אומנם קל יותר לשבת בברוקלין ולתרום כסף, וזה גם יעזור קצת, אבל זה לא נוגע. ואם כולם יחשבו ככה לא תהיה התקדמות, וישראל לא תחזור למה שהייתה".
כשנשאל מה השתנה בישראל עבורו, הוא מדבר על השסע החברתי בשנה שחלפה. "אני לא רוצה להיות פוליטי, אבל ההפגנות האלה הן לא הדרך", הוא נאנח. "תמיד חשבתי שלא משנה אם אתה חילוני או דתי, בישראל כולם ביחד. עם ישראל חי – אבל לפני זה הוא חייב להיות מאוחד".
הכתב היה אורח של "נפש בנפש"
