בלובי של מלון "אורות" בעיר אומן, שמאכלס כ-140 פליטים, אלינה בת הארבע מחבקת את בובת הדינוזאור שהביאה איתה ממריופול. מאז שנמלטה משם עם הוריה, היא שבה ומבקשת רק דבר אחד: לחזור הביתה. לספרים שלה, לצעצועים שלה, לחברים שלה, לחיים שהכירה. אלא שהבית איננו עוד.
ובמרחק כמה דקות הליכה מהמלון, בקבר של רבי נחמן מברסלב, ילדה אחרת משחקת על הרצפה בעוד אביה מתפלל בדבקות. קוראים לה ניצבת אור, והיא הגיעה עם הוריה מישראל בשבוע שעבר. עד מתי ישהו באומן? קשה לדעת. האבא, שגיא, מקווה שלפחות עד ראש השנה.
- לתפארת: הנשים שלא ידעו לסתום את הפה, אז והיום/ פרופ' רוחמה וייס
אלינה וניצבת אור. שתי ילדות קטנות שנמצאות הרחק מבתיהן, האחת בגלל המלחמה והאחרת בגלל האמונה. שני סיפורי חיים שרק המציאות באוקראינה יכולה הייתה להפגיש ביניהם.
10 צפייה בגלריה
באולם העצום של בית הכנסת, כמה נשים עסוקות במיון בגדים שהגיעו מתרומות
(צילום: עמית שאבי)
הגענו לכאן מאודסה. ערב קודם לכן פגע טיל בבניין מגורים בעיר שלחוף הים השחור, והרג ילד בן 15. אבל באומן שקט. זה שקט יחסי, כי מעת לעת נשמעות אזעקות, מה שלא מפריע לשגיא ולחבריו להמשיך להתפלל כאילו כלום. "פה זה גן עדן", הוא מסביר. "גם בארץ אני נכנס עם הילדים לשכם, לכל המקומות. אני לא מפחד מהדברים האלה כי אני רוצה לגדל את הילדים בקדושה, באמונה. וזה קשה. אז אני לוקח אותם לאומן כדי לשמור להם על המוח מהחיצים שיורים, מכל לשון הרע. זה יותר מפחיד מכל המלחמות".
בעודנו מדברים, ניצבת אור הפעוטה ניגשת אל אביה: "אבא, אבא, אני רוצה לאמא!"
"תכף", אומר לה שגיא.
יש לך עוד ילדים?
"יש לי עוד ילד אחד. נחמן שמואל. שם מקורי..."
ומה אתה עושה בארץ?
"לפני שעשיתי תשובה הייתי רפתן, אבל עכשיו אני בעניין הזה של לדבר עם בורא עולם. זו עבודה במשרה מלאה".
"זלנסקי! הוא זורק את הטילים!"
ברוך (בוקה) שרון, שמתגורר באומן, מספר שבראש חודש אייר הגיעו לכאן כ-60 ישראלים לביקור. נותרו מהם עשרה. "העליתי כל הזמן פוסטים כדי להראות שבטוח פה. זה נותן להם לגיטימציה להגיע".
מחוץ לציון הקבר אנחנו פוגשים נער עם פאות ארוכות ושואלים לגילו. בן 16, הוא עונה.
ואיפה ההורים שלך?
"באתי לפה לבד".
הם יודעים שאתה פה?
"כן".
וכמה זמן אתה באומן?
"חודש, חודשיים. לא זוכר".
במקום מתרוצצים עוד שני ילדים ישראלים. לשניהם קוראים נחמן. "אני הנחמן הראשי", מבהיר אחד מהם, ואז נותן לנו פרשנות על המצב. "אתם יודעים מי זורק את הטילים על אוקראינה?". "מה זאת אומרת?" אנחנו שואלים בתשובה, "פוטין".
"פחחח".
אז מי?
"זלנסקי! הוא זורק את הטילים!"
הזרוע הארוכה של "גולני"
"לפני הקורונה והמלחמה היו מגיעים לכאן בכל שבוע בין 1,500 ל-2,000 איש", מספר הרב נתן בן-נון, יו"ר ברסלב אומן. "בראש השנה היו באים בין 80 ל-100 אלף. רובם לא חרדים. גיטרות, עניינים. כמו וודסטוק. יש לנו באומן 60 בתי מלון. 80% מהדירות שייכות לישראלים. היה שוקק חיים".
גם עכשיו אומן שוקקת חיים. בגלל מיקומה הבטוח, יחסית, היא מאכלסת אלפי פליטים שנמלטו מאזורי הלחימה, ולא יכולים לעזוב את אוקראינה. ומי שבימים כתיקונם עסוק בענייני קודש, עוסק עכשיו במשימה לא פחות חשובה: סיוע לפליטים.
לצורך כך מפעילה הקהילה היהודית והישראלית שתי זרועות: האחת היא של אנשי ברסלב בהובלת הרב בן-נון, שגדל כחילוני בחיפה, שירת ב"גולני" במלחמת לבנון הראשונה וחי כמה שנים בניו-יורק לפני שהתאהב ברבי נחמן. "ליהודים יש אוכל, תוכניות פינוי, אמבולנסים, ולעומת זאת הפליטים רעבים וחסרי אונים. אז החלטנו לסייע להם במה שאפשר", הוא מסביר.
הרב וההורים של זלנסקי
לצידו יושבת עו"ד אירנה ריבניצקאיה, שמנהלת בפועל את המבצע. היא עסוקה בו-זמנית בארבעה טלפונים ובמחשב נייד. "אירנה בפוזה של ראש העיר", אומר בן-נון בחיוך. היא לוקחת אותנו לסיור במבנה המרכזי של ברסלב. קומת המקוואות התחתונה הפכה למקלט עבור הפליטים. באולם העצום של בית הכנסת כמה נשים עסוקות במיון בגדים שהגיעו מתרומות, ובכיכר הסמוכה – תחנה לחלוקת ארוחות חמות, קפה ותה.
בן-נון ואנשיו מסייעים לכולם – יהודים ושאינם. כך גם הרב לירון אדרי מחב"ד, רב העיר קריבי-ריה.
"הנשיא זלנסקי הוא בן עירי", מספר בן-נון. "אני והוריו שכנים. עכשיו הם במקום בטוח, אבל לפני המלחמה היינו בקשר והם היו מגיעים לבית הכנסת שלי. הם מאוד גאים בבן שלהם. אמא יהודייה ואבא יהודי קלאסיים. כשמישהו אומר עליו משהו רע, הם לוקחים את זה אישית".
הרב אדרי הוא שהקים את מרכז הסיוע לפליטים במלון "אורות". "החלטנו שאנחנו עוזרים לכולם. לא בודקים בציציות ולא שואלים מי יהודי ומי לא", הוא אומר. את המרכז מנהלת ביד רמה אילונה פיירמן, אמא לחיילת בצה"ל. הלובי של המלון הפך למשחקייה. על הרצפה משטחי פעילות צבעוניים, ארגזי צעצועים, שולחן ציור שעליו שקית במבה. על הקיר ציור של הכותל המערבי.
12 ימים במרתף
אלינה דונינה והוריה, ויקטור ונטליה, עזבו את דירתם במריופול ב-4 במרץ. "ראינו טילי שיוט עפים מול החלון ומטוסי קרב רוסיים בשמיים", מספרת נטליה. 12 יום שהו במרתף של בית הספר הסמוך. "הסברנו לאלינה שההפצצות מסוכנות ושצריך להתחבא".
כשנפתח מסדרון הומניטרי לפינוי פליטים, החליטו לעזוב. בסוף מרץ, בתום מסע מפרך בן עשרה ימים, הגיעו לאומן. "היינו שישה במכונית", מספר ויקטור, "אבל אחרי שעזבנו את מריופול, אבא שלי החליט לרדת באחד הכפרים בסביבה. שכנים סיפרו לנו שחזר למריופול כדי לבדוק את הבית שלנו. כבר שבועיים לא שמענו ממנו".
ויקטור מראה לנו בטלפון תמונה של הבית, או מה שנותר ממנו. זמן קצר אחרי שעזבו הוא ספג פגיעה ישירה. למרות זאת, הם אופטימיים. "הנשיא הבטיח לשחרר את מריופול, ואנחנו מקווים לחזור לשם".
לברוח, תמורת בקבוק קוניאק
קייט (קטיה) בת ה-11 הגיעה מחרסון הכבושה. אנחנו יושבים בחדר האוכל איתה, עם הדוד שלה, דימה (דמיטרי) ירימץ, ועם חברת המשפחה ולריה רשובקינה. "היינו בין המפגינים הראשונים נגד הכיבוש הרוסי", מספרת ולריה. "הלכנו ברחוב עם דגלי אוקראינה, והחיילים הרוסים ירו באוויר".
קייט: "פעם אחת החיילים הרוסים נכנסו לבניין שלנו והתחילו לדפוק על הדלתות. הם לא נכנסו לדירה שלנו, אבל פחדתי מאוד".
10 צפייה בגלריה
קייט (קטיה) בת ה-11 הגיעה מחרסון הכבושה. אנחנו יושבים בחדר האוכל איתה, עם הדוד שלה, דימה (דמיטרי) ירימץ, ועם חברת המשפחה ולריה רשובקינה
(צילום: עמית שאבי)
ב-23 באפריל עזבו את חרסון בשלוש מכוניות. "בחמש לפנות בוקר התחלנו לנסוע צפונה, לכיוון דניפרו", משחזר דימה. "עברנו 54 מחסומים רוסיים. בכל מחסום הם בדקו לנו את הציוד ואת הטלפונים, אבל נתנו לנו לעבור. לפני שיצאנו, מחקנו את ההיסטוריה ואת ההתכתבויות. באחד המחסומים רצו לעצור אותי כי חשבו שאני מרגל. אמרתי לחייל שאני אחראי לכל האנשים האלה, ולא יכול להשאיר אותם לבד. אז הוא אמר לי, 'קח את התיק עם הכסף ולך לדבר עם המפקד שלנו'. ניגשתי אל מפקד המחסום, עם חלק מהכסף ועם בקבוק קוניאק – והוא נתן לנו להמשיך".
15 שעות נמשכה הנסיעה, שבימים רגילים אורכת שעתיים. "באחד המחסומים ראיתי חייל רוסי מכוון אקדח. זה היה מפחיד מאוד", נזכרת קייט.
בכית?
"לא".
אז את ממש גיבורה.
"Thank you" עונה בת ה-11 במבטא בריטי. לפני תשעה ימים הגיעו לאומן. "אין לנו כרגע לימודים באונליין", היא אומרת, "אז אני משחקת בטלפון ומסתובבת עם הכלבה בלה, גורה שמצאתי כאן".
את מתכוונת לקחת איתך את בלה כשתחזרו לחרסון?
"אני רוצה מאוד, אבל אמא לא מרשה".
