תשעה באב הוא יום שבו מציינים ומתאבלים על חורבן בתי המקדש, הראשון והשני, המתוארים כשני אסונות קשים שכללו מרחץ דמים ופגיעה ביהודים, במלחמה קשה שסופה גלות ארוכה. חורבן נוסף, שככל הנראה היה מדמם וכואב לא פחות, אירע בימי הנביאים, אך תיאוריו, קורותיו ופרטיו נעלמו כמעט לגמרי מהתנ"ך. חורבן משכן שילה.
המשכן היה מוקד תפילה, הקרבת קורבנות וכינוסים חשובים, ממש כמו בית המקדש שהוקם אחריו, אך מפואר וגדול פחות. הוא הוקם בהתחלה בתקופת המדבר באופן שבני ישראל יכלו להקים ולפרק אותו בכל פעם שנדדו מנקודה לנקודה. בהגיעם לארץ הוקם המשכן בשילה, ושם זבחו קורבנות והתנבאו הנביאים.
בספר יהושע (י"ח, א') מתוארת הקמת משכן שילה בחגיגיות רבה: "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה, וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד". מאז שימש המשכן כמקום המרכזי של עם ישראל. הוא מופיע גם כמקום מרכזי שעליו נאבקים היהודים והפלשתים לאורך ספר שופטים, אך מאמצע ספר שמואל לא מוזכר המשכן יותר, אין התייחסות אליו או לאירועים שנעשו בו ולמעשה מעט אחרי תחילת הספר – לא מוזכר עליו דבר.
חורבן המשכן, כמו בתי המקדש, תלוי גם הוא באשמת עוונות של השחתה מוסרית. עלי הכהן הגדול, הממונה על המשכן, היה אביהם של שניים, חפני ופנחס, שנהגו בשחיתות בבשר הקורבנות ובמקדש. הם היו מעכבים את האנשים שהגיעו להקריב ולוקחים לעצמם את חלקי הבשר היקרים מהקורבנות.
שמואל הנביא הזהיר את עלי, שבעקבות התנהגות בניו עלולים להתחולל אסונות קשים. בהמשך מתוארת המלחמה עם הפלשתים, שבה נלקח ארון העדות ובתוכו לוחות הברית מהמשכן – אך חורבן המשכן, כאמור, לא מתואר.
איזכור למשכן ואף רמז לחורבן נורא שהתחולל בו מוזכר בספר ירמיהו, כאשר הנביא מזהיר את עם ישראל מפני חורבן בית המקדש מפני מעשיהם הרעים. הוא מפציר בהם: "כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ".
בספר תהילים מתואר החורבן בצורה מפורטת יותר. "וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר. וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר. בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ. כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה".
הגמרא במסכת זבחים מספרת על "תאנת שילה", מקום שהעוברים בו היו נאנחים על אכילת בשר מקודש שהייתה בו, גם כן רמז לטרגדיה שהייתה במשכן שילה.
