יום אחד ילדיו של אסף פרי שאלו אותו: "מאיזו עדה אנחנו? כי גם אתה וגם אמא חצי-חצי". "הושבתי אותם על הברכיים והסברתי שאנחנו לא חצי. אנחנו שלמים, והעדה שלנו היא 'ישראלים'", הוא נזכר. "יהודים ישראלים, ככה, פשוט. אנחנו לא חצי, אתם לא רבע והילדים שלכם לא יהיו שמיניות. כי בחשבון שלנו, העדה וגם המגזר והמגדר שייכים לחיבור, לא לחיסור, ובטח שלא לשברים".
לדבריו, "החברה הישראלית מקוטבת וגדושת עימותים עד שנראה כאילו יש בתוכנו כמה עמים שונים שלא קשורים אחד לשני, אבל גיליתי שזה ככה רק כלפי חוץ. ברור לי שבפנים אנחנו כולנו מחוברים".
פרי (47) הוא איש חינוך שמתגורר במושב אדרת בעמק האלה. אשתו מנהלת בית ספר בחינוך הפורמלי בעוד הוא צעד בנתיב החינוך הבלתי-פורמלי. הוא אב לשבעה ילדים בגילי 22-10 ("שישה בנים ובת זקונים") – שלושת הגדולים הם קצינים ביחידות מובחרות – ומגדיר את עצמו כ"דתי ליברלי שהקים בביתו מניין שוויוני".
הוא מגיע מעולם המכינות הקדם-צבאיות המעורבות. בעברו היה ראש מכינת אדרת, המכונה "בית מדרש ישראלי", והקים את מיזם "מֵעֵבֶר – שיח ערכי ישראלי" שהוא פלטפורמה למפגשים בבתי אנשים שבהם עוסקים בטקסטים יהודיים-ישראליים ובאקטואליה.
לאחרונה איגד לספר את הטורים שכתב מדי יום שישי בשש השנים האחרונות, בתחילה לתלמידיו ובהמשך לקהל הרחב בפייסבוק. "כשפנו אליי מהוצאת ידיעות ספרים ואמרו לי 'זה הדבר הבא שאנחנו מחפשים', זה ריגש אותי מאוד", הוא מספר. "עבדתי קשה כדי שהמכלול של הקטעים הקצרים יקבל אמירה משמעותית. בסופו של דבר, הספר הזה נולד במטרה להזכיר לי ולכל מי שמוכן להיות פתוח ולהקשיב שהיהדות שייכת לכולנו ושהטקסטים שלה רק מחכים שנבוא ונשוחח איתם, נתווכח ונמשיך את היצירה".
5 צפייה בגלריה
"בפנים אנחנו כולנו מחוברים". ויכוח בין חרדי למפגינה במהלך צעדת מחאה מקניון איילון לבני ברק
(צילום: רויטרס)
הספר, "מדרש ישראלי", מספק לדבריו גם אמירה על הפסיפס שמרכיב את החברה הישראלית: "הוא בא לומר שהמורכבות היא הקסם שבנו, היא דווקא טובה. אנחנו פה כדי לבנות כאן משהו משותף ואיזה כיף שיש לנו את כל העושר התרבותי הזה. לזה אני קורא: 'לדרוש בישראליוּת'".
יהודי או ישראלי: למה לא גם וגם?
כשברקע המחאות נגד הממשלה, עולה לא פעם מתח בין הזהות היהודית לזהות הישראלית. "יש קטע כזה לשאול כל הזמן, 'מה אני יותר – יהודי או ישראלי' – ואני לא אוהב את השאלה הזו, כי כמו שעניתי לילדיי, אנחנו גם וגם", אומר פרי. "אפשר לחיות את המתח הזה כמלחמה או כמאבק פנימי, גם באופן אישי וגם כחברה, אבל אני בוחר לעשות ממנו חגיגה, גם תרבותית. גם חילונים צריכים להרגיש בבית ביהדות שלהם, וגם דתיים צריכים להרגיש בבית בישראליות שלהם ובמדינה שלהם, ויש שטח משותף שהוא יפה כל כך. לתוך היופי הזה נכנס עולם המכינות והישראליות החדשה", הוא אומר בחיוך.
"אי אפשר לדבר על סובלנות ובאותה הנשימה לרמוס. כל אות בכל טור נכתבה באהבה גדולה מתוך עמדה שאפשר להתווכח ולחלוק, אבל בצורה אחרת"
הכול החל קצת אחרי רצח רבין, שהותיר שבר גדול בין דתיים לחילונים ובין הימין לשמאל. "לצעירים שמדברים איתי על קרע בעם אני אומר שכבר אז הייתה התחושה החזקה שהיריות בכיכר פיצלו את החברה הישראלית וגרמו לקרע שאי-אפשר לאחות", הוא מספר. "אל מול התחושה הזו שהעסק הולך להיגמר ואנחנו הולכים להיפרד, קמו יוזמות וניסיונות, מקהילות ועד בתי מדרש. אחת היוזמות המופלאות בעיניי הייתה מפעל המכינות המעורבות, ומכינת נחשון הייתה הראשונה שקפצה למים.
"מה שנשמע היום כמובן מאליו היה אז בגדר הזיה, בוודאי לאדם שגדל בחינוך הדתי-לאומי של בני עקיבא, ושם מעולם לא עמדה בקצה המחשבה האפשרות שדתיים וחילונים ילמדו תורה ביחד או יעסקו ביהדות ביחד. לכל צד היה את בית המדרש שלו, וכל צד החזיק בדעה שהוא הצודק, היפה והחכם, וכל השאר לא".
פרי מזכיר כי "כיום פועלות למעלה מ-50 מכינות מעורבות שיש להן ביקוש אדיר. כך בעצם התחיל זרם אחר שאנחנו קוראים לו 'הישראליות החדשה', עם שפה חדשה שאומרת: היהדות היא של כולנו, המקורות הישראליים הם שלנו – והם הרבה יותר רחבים, אגב. פתאום אפשר להכניס לשיעור יהדות את יורם טהרלב, את נעמי שמר ואת מאיר שלו, ופתאום אפשר לדבר על דברי חול כמו כלכלה ואקולוגיה, אבל בשפה יהודית עם דוגמאות מהמקורות".
אתה מדבר על מקורות ותכנים יהודיים בלי אף מילה על דת כהלכתה.
"נוצרה ישראליות חדשה שמעורבבת עם היהדות ומרגישה שם בבית, בלי שום קשר למחויבות ההלכתית. בסופו של דבר, בן אדם יעשה מה שהוא רוצה בדל"ת אמותיו. אבל השבת היא של כולנו, התנ"ך הוא של כולנו וכל היצירה והתרבות היהודיות-ישראליות הן של כולנו".
"שום דבר לא שווה אם הייתי פוגע במישהו"
ספרו של פרי מכיל קטעים קצרים, שנונים ומשעשעים, שמספקים זוויות ראייה קצת אחרות על החגים ועל פרשות השבוע. הוא מתאר רגעים יומיומיים ודמויות ססגוניות ומגוונות, חלקן היסטוריות וחלקן עכשוויות. כך למשל הוא מזכיר דמות של חבדניק בעמדת הנחת תפילין. "בחור צעיר, עם חליפה וכובע שחור, קפץ עליי מאיזו סמטה", הוא כותב, ומתאר איך הוא מציע לו כחלופה חולצה עם הכתובית "אולי תניח לי".
על ירושלים הוא כותב שהיא "עצבנית. רגישה מדי. עם החומות שלה, וההרים שמסביב", ואילו על גירוש אדם וחוה מגן עדן הוא כותב: "אחר כך, באוטו, בדרך הביתה, הוא יסביר לה שהוא בכלל לא התכוון להאשים אותה בזה שאכל מעץ הדעת. הוא פשוט נבהל מהכעס של אלוהים... ואחרי כמה דקות של שתיקה הוא יעצור ליד אחד האגמים המדהימים האלה של גן עדן, ויבקש סליחה. הוא יחבק אותה ויגיד לה כמה היא יפה". גם לאלוהים יש לו מה לומר – הוא קורא לו: "שפר את השירות, את השיווק והתוכן".
"אני לא חושב שאני שוחט פרות קדושות ובטח לא יותר מחז"ל, שהיו יצירתיים וביקורתיים ושיחקו עם הדמויות", הוא אומר. "גם הנביאים התייחסו לירושלים כמו אישה. אני מודה שהיו פעמים שבהן הרגשתי שאני הולך על חבל דק. מצד שני, הרגשתי שאני בבית ושהכול בסדר. בכתיבה שלי יש הרבה כבוד לדמויות, כמו גם חוש הומור ומקום ליצירתיות. הדמויות הקדומות מונגשות כך שהן הופכות מגניבות לקורא הישראלי ולא מיובשות. ובפרשנות האמיתית, ללא צחוקים, אני משתמש בטקסטים מהמקורות תוך כדי תרגום ל'ישראלית מדוברת', כדי לומר משהו אקטואלי, ערכי, רעיוני".
"הקהל הכי מפתיע הם המבוגרים בני הציונות הדתית. חלקם מתעצבנים ואומרים 'אני לא מסכים איתך', אבל חלקם מוסיפים שהספר קסם להם, וחלקם אומרים 'איזה יופי שאתה מעז לומר דברים שאנחנו לא מעיזים לומר'"
הוא היה ער לאפשרות שדברים מסוימים יפריעו לקהל דתי, ונזהר בכך. "אמא שלי הייתה החברותא שלי והיה לה חלק בתוצר הסופי של הספר, ואגב, זו הייתה חוויה אדירה", הוא מגלה. "שום חידוש או קטע לא היה שווה אם הייתי פוגע במישהו. אי אפשר לדבר על סובלנות ובאותה הנשימה לרמוס. כל אות בכל טור נכתבה באהבה גדולה מתוך עמדה שאפשר להתווכח ולחלוק, אבל בצורה אחרת. והכול בטקסטים ממקורות יהודיים ובשפה ישראלית, כי למה להשתמש בשפה של פעם? איך אפשר לפגוש את הלב, אם הישראליות היא לא מדוברת?"
עם זאת, הוא לא נאיבי: "אני לא מתעלם מהמתחים ומהכעסים, אבל אני אומר: בואו נתקדם. הקהל הכי מפתיע הם המבוגרים בני הציונות הדתית. חלקם מתעצבנים ואומרים 'אני לא מסכים איתך על הכול', אבל חלקם מוסיפים שהספר קסם להם, חלקם אומרים 'איזה יופי שאתה מעז לומר דברים שאנחנו לא מעיזים לומר', והרוב 'עפים' על הדברים".
להיות מגנט
הקהל של פרי מגוון למדי. "מתי הבנתי שיש לי חומר לספר? כשראיתי שקומונריות בבני עקיבא נותנות עותק מדברים שכתבתי למדריכות בתנועה, וכך גם מדריכי השבטים בשומר הצעיר משתמשים בטקסטים. כשראיתי שדרשנים בבית כנסת ציטטו אותי, והשיא היה כששמו טקסטים שלי בהגדה של פסח באחד הקיבוצים", הוא מספר. "פתאום קבוצות סטודנטים לא דתיים ובחורי ישיבות כותבים אליי ועליי באהבה ובפרגון, שואלים שאלות. אנשים מדסקסים על זה בארץ וגם בחו"ל. פתאום הבנתי שהשיח הישראלי החדש הזה שם אותנו על ציר גדול בהרבה מהכאן ועכשיו, ומחבר אותנו לשורשים שלנו. השיח הזה קורא לכבד את מי שהיה קודם. לנהל דיאלוג, וגם אם עושים או חושבים אחרת – לכבד".
5 צפייה בגלריה
אסף פרי עם ספרו. "הסיפורים הכי יפים קורים לחז"ל במפגש בחוץ, ברחוב, בשוק"
(צילום: איציק בירן)
בעקבות ניסיונות החקיקה לשינוי מערכת המשפט, תלמידי בית המדרש שאותו הובלת בעבר הפגינו בעד פשרה בנושא, וקראו לשיח מכבד ולהידברות.
"אני לא לוקח אחריות כי אני כבר לא ראש המכינה, אבל בתקופה הזו אני מנסה להיות מבין אלה שמחברים. אמרו לי: למה אתה ככה באמצע, למה אתה לא תופס צד? התשובה היא שאני מרגיש שיש שני מגנטים ששואבים כל אחד לצד האחר, וצריך כוח באמצע, מגנט, שמחבר בין הצדדים, ולא מתוך פשרה".
מה דעתך על העליהום שמופנה לאחרונה כלפי החברה החרדית?
"אני חושב שזה מבחן גדול מאוד ל'ביחד' שלנו, ואנחנו צריכים להילחם על זה. כמו מגזרים אחרים שמועלים לפעמים על המוקד, צריך לדרוש מהם אבל גם לחבק אותם. יש בי הרבה ביקורת כלפי החרדים וגם כתבתי טורים רבים על כך, אבל אחרי אסון מירון היה לי חשוב שגם הצד השני יכיר אותם. ללא שפיטה, למרות המורכבות, כי בסופו של דבר הם אחים שלי. אצלי לא תמצאי טקסטים שאומרים שהיהדות יפה ונחמדה והכול אצלה נוטף דבש. אני גם לא בא ללמד מהי יהדות נכונה או כמה היא מדויקת וחכמה. אני מראה כמה היהדות קצת משוגעת, אני מאיר נקודות שמראות 'היי, יש פה בלאגן', וזה לא פחות טוב. יש שאלות, יש קונפליקטים, יש ביקורת".
איזה מסר אתה רוצה בסופו של דבר להעביר?
"אני רוצה לחבר בין שמיים וארץ. הייתי בגולני ומצד שני אני עוסק ברוח ובחינוך, והשילוב הזה מאפשר לי לחיות את המפגשים עם בני אדם לצד העולמות בבית המדרש. המדרשים, האגדות והסיפורים הכי יפים קורים לחז"ל במפגש בחוץ, ברחוב, בשוק. אלה הסיפורים המגניבים, ואת החוויה הזו אני רוצה להעביר גם הלאה".
