ועידת התקומה מאורגנת על-ידי קבוצת "ידיעות אחרונות" בשיתוף נותני חסות
לאחר כ-130 ימי לחימה כרב-סרן במילואים, עו"ד נריה מאיר, ראש המחלקה לתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, חזר מחאן יונס היישר לליבת העשייה ולמשימות שעומדות בפניו בתקופה הרגישה הזו. "אנחנו בתהליכי שחרור ומי יודע מתי הפעם הבאה שבה יקראו לנו", אמר היום (ג') בשיחה במסגרת ועידת התקומה והחוסן הלאומי של ynet ו"ידיעות אחרונות", בהתייחסו למילואימניקים המשוחררים.
"היה ברור לנו בימים הראשונים של המלחמה שהשיח בחברה הישראלית לא יישאר אותו דבר, שאנחנו במציאות אחרת, ואיכשהו כאשר חוזרים לאזרחות זה מתחיל להיות בחששות ובתפילה, בתקווה שזה לא יהיה אותו דבר", ציין מאיר. "אני חושב, עדיין, שזה לא יהיה אותו דבר – אבל השאלה היא אם אנחנו הולכים למטה, למקום שבו היינו בשישה באוקטובר, או שמתוך המשבר הזה אנחנו דווקא צומחים".
הציונות החדשה: ריאיון עם ראש מחלקת התפוצות בהסתדרות הציונית
(צילום: סנטרל הפקות)
לדבריו, "אני מרגיש שאנחנו לא נמצאים בשישה באוקטובר אלא כבר בשיח אחר. אני אתן לך איזושהי אנקדוטה. אני שייך לחטיבת 55 של הצנחנים במילואים, לפלחי"ק (פלוגת חיל קשר) הכי טוב בצה"ל. אני מפקד פלגת לוחמים שם, ובאמת הלוחמים שלי היו בתוך משימות בעזה, אבל אנחנו נכנסנו יחסית מאוחר. זה איפשר לנו גם להתאמן ולהתכונן, ואחת החוויות הכי חזקות שהיו לי הייתה דווקא אזרחית.
"אני זוכר שביום כיפור היו כאן קרבות על תפילות, ואני לא רוצה לחזור לזה, אבל בעשרת הימים אחרי שהתגייסנו, אחרי שבוע של לחימה בכפר עזה, הגענו לבא"ף לכיש (בסיס אימונים פיקוד המרכז), ואני זוכר חוויה חזקה מאוד בשבת שבה היטשטש לי הכול. היו חבר'ה עם כיפות ברסלב כאלה שהגיעו, וחבר'ה לא דתיים שמו כיפות, כי זה נוח עם הקסדה, ולפעמים חבר'ה דתיים מורידים את הכיפה בצבא, חלק עם ציציות וחלק בלי, ולא היה לי מושג מי דתי ומי לא דתי. אני אומר לכם, תאמינו לי, הייתי ארבעה חודשים וחצי צמוד-צמוד עם לוחמים ושקי שינה וריחות והכול – ואין לי מושג מה הדעות הפוליטיות של כל אחד".
אולי משם תצא הבשורה. אני חייב לשתף אותך, כמי שהיה בימים אלה גם כן בין העולמות, בין העולם שבחוץ עם הרשתות החברתיות והתקשורת ובין המילואים, אני תולה המון תקווה במילואימניקים. יכול להיות שהמנהיג הבא, שדרת המנהיגות הבאה של המדינה, נלחמים עכשיו ברצועת עזה? מהם תצא ההנהגה הבאה?
"אני יכול לקוות, ואני חושב שזו תקווה של הרבה מאוד אנשים. אני לא בטוח שיֵצא מנהיג דווקא מתוך מי שלחם בסמטאות, ויש כאלה שתרמו גם בעורף ובעוטף. אני כן רוצה לדבר על מושג הנתינה. אני הגעתי ללחימה הזאת וזאת מלחמה שנייה שלי, ובין המלחמות האלה זכיתי לתרום כליה דרך עמותת מתנת חיים. אני תורם מספר 164, היום יש כבר למעלה מ-1,300. מיהם גיבורי התרבות שלנו היום, במלחמה? שימו לב: עומר אדם הוא לא רק זמר, הוא מסדר מוניות למילואימניקים. חנוך דאום הוא לא רק קומיקאי מצחיק, אלא מפעל חסד גדול. עידן עמדי. אני חושב שמשם כל אחד יכול לתרום. לצערי דווקא השכבות של המנהיגות לא רגילות לתת. הפוליטיקה הרבה פעמים באה ממקום של לקחת. אנחנו צריכים לקדש את חוויית הנתינה".
2 צפייה בגלריה
נריה מאיר. "במילואים לא היה לי מושג מי דתי ומי לא דתי, ומה הדעות הפוליטיות של כל אחד"
(צילום: יריב כץ)
בוא נדבר קצת על יהדות העולם, הנושא שבו אתה עוסק במחלקה לתפוצות. מנתונים שמתקבלים כבר עכשיו, איך היהודים בעולם מגיבים לאירוע הזה, לטווח שבעה באוקטובר? מה אתה מזהה שקורה שם?
"אתחיל דווקא במשפט אחד על משהו שקורה אצלנו ואני חושב שמשליך מאוד עליהם. אנחנו חווים רנסנס של ציונות מחודשת. ערך הציונות, פה בישראל, חווה שחיקה גדולה מאוד בשנים האחרונות. הייתה שחיקה של ערכים – ותראו מה קופץ לנו בחודשים האחרונים. התיישבות חלוצית, חקלאות.
"אני אעבור מכאן לעולם. העולם היהודי חווה שינוי משמעותי מאוד, בדגש על יהדות ארצות הברית. יש שלוש תופעות חזקות שקורות שם. אחת, היקפי נתינה ותרומה כספית שלא היו פה מעולם. מאות מיליוני דולרים של הקהילות היהודיות, קודם כול בדחיפת כסף, בעיקר לצה"ל. חווינו את זה כלוחמים, ממש קיבלנו שקים שמגיעים אלינו. שתיים – הבנה שהיקפי האנטישמיות גבוהים מאוד. אוניברסיטת הרווארד, שהייתה החלום של כל הורה אמריקאי, פתאום נראית במושגים של ישראל כמו אוניברסיטת רמאללה או ביר זית ביחס לישראל, וזה מערער אותם. הנקודה השלישית, שממנה אני שואב אופטימיות, היא הנושא של היחס לישראל".
"במחלקה לתפוצות שמנו את זה כיעד לפני שנתיים", הוא מפרט, "קראנו לזה המטרה הראשית שלנו – לחבר יהודים לישראל. זה היה נושא לא פופולרי, הצעירים היהודים בארה"ב רק הולכים ומתרחקים מהנושא של ישראל. חשבנו שזה ייקח חמש שנים. פתאום באה המלחמה ושינתה הכול. אם נדבר בנתונים, עד למלחמה ל-45% מכלל יהודי ארה"ב הייתה איזושהי דאגה לישראל, דאגה במובן של אכפתיות. הנתונים שיצאו על ידי AJC (הוועד היהודי האמריקאי) לפני שבועיים מראים 80% תמיכה לישראל. 98% מקרב יהודי ארה"ב שומעים ומתעניינים במה שקורה בישראל. זאת אומרת, אנחנו בפיק מאוד-מאוד גבוה, אבל הוא יֵרד. עכשיו השאלה אם אנחנו מצליחים למשוך אותו קדימה".
הצלחת לקבל את האהדה של יהדות העולם. אתה רוצה להביא אותם הביתה, לישראל?
"עלייה היא יעד שאנחנו תמיד שמים בראש המטרות, אבל גם צריכים להיות מציאותיים. לצערי לא יגיעו מחר בבוקר במטוסים חמישה מיליון יהודים מארה"ב, מה גם שרק אל על כרגע טסה, זו בעיה. אנחנו מאמינים בתהליכי עומק. בעוד שבועיים אנחנו מוציאים משלחת לארה"ב של אנשים מהעוטף, של גיבורים מהמלחמה, לתוך הקהילות – כמה שיותר לדוש בתוך הדבר הזה, ללעוס שוב את רגבי האדמה החלוצית של עוטף עזה והציונות. פשוט לחבר עוד את הלב הזה, שכבר מתחבר לישראל, ולבעבע אותו".
לסיום ביקש מאיר לומר: "בחברה הישראלית התרגלנו בשנים האחרונות לעבוד טופ-דאון, מלמעלה למטה. זאת אומרת, המנהיגות, הפוליטיקאים והתקשורת שמהדהדת אותם קובעים – ואנחנו, העם, מאחורה. אני חושב שהמלחמה הופכת את הסדר, והגיע הזמן לעבוד מלמטה למעלה. הפוליטיקאים צריכים להקשיב, התקשורת צריכה להדהד את הקולות מהשטח, וככה נביא את השינוי".
