קשה להאמין, אבל כבר במאה ה-17 הייתה אישה יהודייה שפרצה דרך ועמדה בראשות ישיבה. קראו לה אסנת ברזאני, וזה קרה בכורדיסטן. "התופעה הזו יחידה במינה, על רקע ההיסטוריה של העולם היהודי והמקום של נשים בתוכו", אומרת יפה בניה – סופרת, מרצה ופעילה חברתית בתחום החינוך. "באופן בלתי צפוי, דווקא בכורדיסטן במאה ה-17 מוצאים התרחשות נדירה כזו".
ברזאני קיבלה השכלה תורנית, דבר שלא היה מקובל אז ביחס לנשים סביבה, בעקבות העובדה שלאביה לא היו בנים זכרים. היא ירשה את ראשות הישיבה לאחר פטירת של אביה, הרב שמואל ברזאני (אדוני), ומותו של בעלה, הרב יעקב מזרחי, שהיה ממשיך דרכו. "נכון שזה קרה כתוצאה מאילוצים. אין שם שום תפיסה פמיניסטית כלשהי, לא אצלה ולא אצל הקהילה. זה בכלל לא בשיח", מודה בניה, "אבל גם היום היא יכולה להוות תקדים מעניין של אישה, תלמידת חכמים לכל דבר ועניין, שמקובלת בקרב הקהילה ללא שום מחלוקת ועוררין על המנהיגות שלה".
- כוח, כבוד וכסף: מיוסף ועד אורית סטרוק - השורשים של חוק האפליה/ פרופ' רוחמה וייס
דמותה של ברזאני הייתה נקודת הפתיחה שלה לסדרת הרצאות שעסקה בנשים יהודיות פורצות דרך בארצות האיסלאם בתקופה מתקדמת יותר, בעת החדשה, החל מהמאה ה-19. איך התמודדו נשים יהודיות עם המודרנה והחילון בארצות הללו? איזו תצורה חדשה של שילוב מסורת ומודרנה התפתחה שם, שפחות מוכרת היום לציבור? ואיך, אם בכלל, זה קשור לפמיניזם? בניה סוברת שהגיע הזמן לספק תשובות על השאלות האלה.
(אחת ההרצאות של יפה בניה בסדרה בבית אבי חי)
מרחב נשי שנותר שקוף
המסע בעקבות הנשים היה עבורה מסע של גילוי. "גם גילוי עצמי וגם גילוי של הנשים האלו ושל זהויות מודרניות שנוצרות", היא מסבירה. "חלק מהמסע שלי הוא יציאה מהאג'נדה הצרה. היו נשים שזיהו את עצמן כ'יהודיות ערביות' כמו אסתר מויאל (סופרת, עיתונאית ואקטיביסטית יהודייה-לבנונית). היו נשים שהן ספרדיות ובכלל לא מזרחיות, כמו המשוררת אמה לזרוס (משוררת אמריקנית ממוצא יהודי-פורטוגלי שאחד משירה חרוט על פסל החירות בארה"ב). היו נשים כמו לאורה פאפו שעסקה בצורה ישירה במסורת, מודרניזם ופמיניזם".
3 צפייה בגלריה
ז'קלין כהנוב. ניסתה לנסח תפיסה ששוברת את הדיכוטומיות
(צילום מסך מתוך הסרט "לבנטינית, ז'קלין כהנוב")
פאפו – הסופרת, המשוררת והמחזאית היהודייה מסרייבו - "גרה בבוסניה שהפכה בהמשך להיות יוגוסלביה", בניה מספרת. "היא כתבה טקסטים עיוניים ומחזות, והביאה מרחבים נשיים לתוך הדיון הרחב שבין מסורת ומודרנה – את הבית, את המשפחה, את הרומנסות שדרכן אימהות מעבירות לבנות מסורת ותורה שבעל-פה. זה מרחב נשי שלם שאין לו נוכחות היסטורית, ונותר שקוף". את דמותה הכירה, לדבריה, "דרך ד"ר אליעזר פאפו שכתב עליה ואבישג בן שלום שכותבת עליה כרגע את הדוקטורט. איתם גיליתי אישה שדוברת כמה שפות וכותבת גם בלדינו וגם בגרמנית".
דמות נוספת שבניה מקדישה לה תשומת לב, היא ז'קלין כהנוב – הסופרת, מבקרת הספרות והמסאית שנולדה בקהיר במאה ה-20. "היא התמודדה בתוך המשפחה שלה עם אבא שהיה מסורתי יותר, בן למהגרים שהיגרו מעיראק למצרים", היא מסבירה. "אנחנו מדברים פה על ראשית המאה ה-20, והייתה תנועת הגירה מסיבית של מהגרים למצרים, ביניהם גם יהודים. אמא שלה השתייכה לעדה התוניסאית, ובתוך הבית היה מתח מסוים בין אבא מסורתי, שהיה מתפלל ובקיא במקורות היהדות – ובין אמא שמושכת את שתי הבנות שלה מאוד-מאוד חזק לתוך הבריטיוּת, לתוך המערביוּת, מתוך פחד. לכן ז'קלין כהנוב בעצם למדה בבתי ספר צרפתיים".
"לאורה פאפו כתבה טקסטים עיוניים ומחזות, והביאה מרחבים נשיים לתוך הדיון הרחב שבין מסורת ומודרנה – את הבית, את המשפחה... זה מרחב נשי שלם שאין לו נוכחות היסטורית, ונותר שקוף"
ממה נובע הפחד שאת מתארת?
"פחד שהיא תישאר מאחור. האמא פעלה לחיברוּת של הבת שלה עם מה שהיא מזהה כמגמות של קדמה בתוך החברה המצרית. גם כלכלית, גם השכלתית וגם תרבותית. כלומר, יש פה הפנמה של השיח הקולוניאלי שרואה בהם ילידים שצריך לתרבת אותם, והיא מצטרפת לזה. כהנוב גדלה במתח, כי היא הייתה אמביוולנטית לגבי התהליך הזה. היא חוותה אותו כסוג של כיבוש תרבותי בתוך הבית. בפרט אל מול האומנת האנגלייה שאמא שלה שכרה כדי לחבר אותה אל האנגליוּת.
"זה גרם לה להתרחק משפת האם, הערבית, להתרחק מה'ילידים' – ובסופו של דבר, לא להרגיש שייכת באופן מלא לאף צד. בהמשך היא מגיעה לארץ ומנסחת את הלבנטיניות כתפיסת עולם, שהיא חתרנית גם כלפי המזרח וגם כלפי המערב. היא מחברת את שני הצדדים יחד. סביב הסיפור האשכנזי-מזרחי בישראל, היא מזהה גם את הפוטנציאל לבנות את הפרויקט הלבנטיני. כמובן, רק מתוך עמדה שוויונית שמכירה בערך התרבותי השווה של שני הצדדים".
"מצד אחד, היא הייתה יכולה לבקר את הדת כסוכנת של דיכוי נשים, ומצד שני אנחנו יכולים לראות ברומן האוטוביוגרפי שלה, 'סולם יעקב', גם את הרצון להיות חלק מ'השיירה של סבא'", מציינת בניה. "חשוב להבין שהמסורתיות היהודית בחברה המזרחית היא תוצר של תהליכי חילון, התמערבות ומודרניזציה. זה ניסיון לשמור על זהות יהודית שהיא לא אורתודוכסית, כי פשוט אין זרם כזה ביהדות מזרחית. יש מנעד של מה שפרופ' מאיר בוזגלו קורא לו רמות שונות של נאמנות למסורת היהודית, אבל אין אתאיזם ממש מיליטנטי ואין חלוקה לזרמים. היא בעצם מנסה לנסח תפיסה ששוברת את הדיכוטומיות האלו, ומחברת את הקצוות".
"ראיתי שחסר קול נשי בשיח הזה"
במהלך העיסוק המתמשך של בניה בענייני מסורת ומודרנה לאורך השנים, היא זיהתה כי הדוברים העוסקים בנושא הם ברובם המכריע גברים. "ראיתי שחסר קול נשי בשיח הזה, אז יחד עם חברות ושותפות ייסדתי ב-2015 את בית מדרש 'ערבות – נשים מחברות מסורת', שהוא בית מדרש שבו אנחנו מחברות בין מסורתיות לפמיניזם", היא מספרת. "במסגרת הזו אנחנו מתחקות אחר נשים פורצות דרך ביהדות המזרחית, ובקרוב עומד לצאת לאור ספר שנקרא 'בת המזרח' על נשים כאלו.
3 צפייה בגלריה
פרחה ששון. "אישה שמרנית מאוד ומודרנית מאוד בעת ובעונה אחת"
(נתן סלימאן ששון, ראש מכון "אהל דוד ששון")
"אני עצמי כותבת ספר נוסף על שמונה נשים שעתיד לצאת לאור בהוצאת 'ידיעת ספרים'. אלו נשים שיש לי תיעוד מסוים של חייהן וטקסטים שהן כתבו, לרוב לא בעברית. המטרה היא לכתוב את סיפורן, ולהביא אותן לידיעת הקהל הרחב. לשים אותן על המפה, ולהכיר דרכן קהילות לא ידועות".
את סדרת הרצאות שלה שהוקדשה לנשים היהודיות המזרחיות היא העבירה השבוע בבית אבי חי בירושלים, תחת השם "מסורת ומודרנה בעולם הספרדי-מזרחי: נקודת המבט של נשים יהודיות". באמצעותה היא ביקשה להפגיש את הציבור הרחב עם ההצעה הנשית-מזרחית לסדר יום אחר בישראל.
אשת עסקים ותלמידת חכמים
בין השאר, היא מתעכבת גם על דמותה של פרחה (פלורה) ששון. "היא הייתה אשת עסקים והוגה יהודייה ממוצא עיראקי-בגדדי, שלאחר מות בעלה ניהלה את האימפריה העסקית חובקת העולם של המשפחה שהייתה ידועה כ'רוטשילד של המזרח'", בניה מספרת. "אביה הביא רבנים לכל הילדים. בתקופה הזו הפטריארך פותח את הדלת להשכלה של נשים בביתו, אז היא מקבלת השכלה יהודית רחבה והופכת להיות תלמידת חכמים של ממש. במות בעלה היא גם מקבלת על עצמה להמשיך ולנהל את עסקיו.
"בעקבות מחלת בתה השלישית, נוסעת ששון ללונדון ומשתקעת שם. היא הופכת להיות מנהיגה בלתי מוכתרת של הקהילה הספרדית בלונדון ב-1924, ומוזמנת לתת דרשה לכבוד ציון 70 שנה לבית המדרש לרבנים בלונדון – דרשה שמפגינה שליטה מדהימה במקורות היהדות. לצד חליפת מכתבים עם ה'בן איש חי' (הרב יוסף חיים מבגדד), ששון כותבת בעיתון אמריקני-יהודי מאמר על רש"י ועל הספרה 13 במסורת היהודית".
"ששון הופכת להיות מנהיגה בלתי מוכתרת של הקהילה הספרדית בלונדון ב-1924, ומוזמנת לתת דרשה לכבוד ציון 70 שנה לבית המדרש לרבנים בלונדון. לצד חליפת מכתבים עם ה'בן איש חי', ששון כותבת בעיתון אמריקני-יהודי מאמר על רש"י"
לדבריה, "ששון הייתה אישה שמרנית מאוד ומודרנית מאוד בעת ובעונה אחת. בתקופה שבה חיה בהודו, נאבקה על פיתוח חיסון נגד הכולרה, והתחסנה בעצמה כדי להוות דוגמה. זה נחשב אז כפירה נגד הדתיות ונגד הדת. והיא הייתה מנהלת של חברה גלובלית, אולי הראשונה במאה ה-19.
"מצד שני, היא שמרה והקפידה על מצוות הדת. היא ראתה את עצמה שומרת של המסורת המזרחית הבגדדית שלה. היא, שקיבלה על עצמה את המסורת היהודית, מודעת לפטריארכליות שלה – אבל גם לפיתויי ההיטמעות בתוך הבריטיוּת שרבים מבני משפחתה נכנעו להם. רוב בני משפחתה נטמעו בתוך הבריטיות, חלקם המירו את דתם. היא, לעומת זאת, שומרת מכל משמר על המסורת היהודית שלה".
"היו עסוקים בניסיון לתקן אותי"
יפה בניה (64) נולדה בקזבלנקה. הוריה הגיעו לישראל באחת העליות המאוחרות של יהדות מרוקו, בשנת 1968, והמשפחה השתקעה באזור הקריות. שם מתחיל למעשה מסע החיים המתמשך של בניה עם המטען התרבותי שנשאה. "גרנו עם הרבה מאוד עולים חדשים, מזרחיים", היא מתארת. "בואי נגיד שלקח לי הרבה שנים להבין את החוויה שעברתי כיהודייה מסורתית בבית ספר ממלכתי-דתי, שראה בי משהו לא שלם והיה עסוק בלתקן אותי. אחר כך עברתי לקצה השני, החילוני, וגם שם קרה אותו דבר".
3 צפייה בגלריה
יפה בניה. "הסוציולוגים מנסחים תיאוריה שלפיה כל העולים המזרחיים היו נחשלים ונבערים, וכאן הם פגשו את המודרניזציה. המציאות הייתה שרובם היו מודרניים יותר מיהודי מזרח אירופה"
"אני מניחה שזה מסע שמייצג הרבה אנשים כמוני", בניה מוסיפה. בשנת 2000 חברה לתנועה חדשה שהחלה לקרום עור וגידים, בשם "מזרח שמש". כיום עוסק הארגון בפיתוח מנהיגות חברתית ברוח מסורתית-מזרחית. "התחלתי בצוות המייסד. היינו קבוצת אנשים שפשוט רצתה להשמיע את הקול היהודי שלה – ולא לשמוע עליו מבחוץ בצורה שהיא מנמיכה ומבטלת. לחזור אל ההיסטוריה, אל הטקסטים ואל הדמויות. מאז אני שותפה לשיח המסורתי-מזרחי".
לדבריה, השיח הישראלי על אודות ה"מזרחיות" עודנו מבוסס על לא מעט כשלים וסטריאוטיפים: "כל הדיון על מסורת ומודרנה מדמיין רק את אירופה. כביכול יהודי ארצות האיסלאם פגשו את המודרניזם רק כאן, בארץ ישראל. זאת טעות שהופרכה מזמן, אבל זאת עדיין הנחה פופולרית. בפועל, המפגש של כל יהודי ארצות האיסלאם עם המודרנה התרחש בארצות המוצא. רובם היו עירוניים, ורובם היו תחת שליטה קולוניאלית מערבית. אם כי חשוב לציין שהמודרנה החלה עוד לפני כן במרחבים האלה, כבר בשלהי האימפריה העות'מאנית. בסביבה הכללית האיסלאמית יש גם תנועה של נשים פמיניסטיות ולאומיות שמתחילה להתרקם במסגרת ההתעוררות האנטי-קולוניאלית".
"בואי נגיד שלקח לי הרבה שנים להבין את החוויה שעברתי כיהודייה מסורתית בבית ספר ממלכתי-דתי, שראה בי משהו לא שלם והיה עסוק בלתקן אותי. אחר כך עברתי לקצה השני, החילוני, וגם שם קרה אותו דבר"
מדבריה עולה כי "המפגש של מסורת ומודרנה התקיים גם אצל מזרחיים – והוא פשוט קרה ונחווה בצורה שונה ממה שהיה בחוויה היהודית-אשכנזית. כדי להכיר את המפגש הזה צריך ללכת להיסטוריה הארוכה של המזרחיים ולא להסתפק במה שקרה החל משנות ה-50 פה בישראל. זו הדרך שצריך לעבור כדי להבין את ההסללה המעמדית של המזרחיים".
"הסוציולוגים כאן מנסחים תיאוריה של מודרניזציה שלפיה כל העולים המזרחיים היו נחשלים ונבערים וכאן הם פגשו את המודרניזציה, ולכן הם צריכים כמה דורות של הסתגלות למערב", היא מוסיפה. "בעיניי זו התנסחות שנועדה להצדיק את מה שקרה כאן. המציאות הייתה שרובם היו מודרניים עוד יותר מיהודי מזרח אירופה, במובנים רבים".
פורסם לראשונה: 19:46, 29.12.22
