מרווין קרש, כיום בן 99, היה חייל בצבא בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. במהלך שירותו הוא סירב לאכול אוכל שאינו כשר ואפילו זומן למשפט על ידי מפקדו, שאיים עליו במעצר. הקצין דרש לדעת מדוע קרש מסרב לאכול את מנות הבשר שהצבא מספק, ומתעקש לאכול דווקא ירקות ואפרסקים משומרים. הקצין הבריטי חשד שהחייל היהודי מנסה להפוך לחלש כדי שלא יהיה כשיר להשתתף בקרבות נגד הנאצים בצרפת. קרש, אז בן 19, אמר לקצין כי הוא שומר כשרות, ואין לו כוונה להתחמק מהלחימה בנאצים. בסופו של דבר הוא לא נשפט, ובמלחמה הוא אכל בעיקר פירות משומרים.
"אמרתי שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות (להתחמק)", סיפר קרש בבלוג מיוחד ליוצאי המלחמה. "אני יהודי. לא אכלתי שום דבר לא כשר עד כמה שיכולתי. במשך שעה הסברתי למפקד על הלכות כשרות. שכנעתי אותו בלהט שלי להיות חלק מהלחימה". הקצין השתכנע וביטל את המשפט. קרש הצטרף לחבריו על ספינת קרב והגיע יחד איתם לחוף נורמנדי בצרפת, זמן קצר לאחר תחילת המבצע שהחל ב-6 ביוני 1944.
קרש הגיע לצרפת לטקס לציון 80 שנה לקרב נורמנדי, קרב שסימן את תחילת תבוסת הנאצים באירופה. מספרם של החיילים שלחמו נגד הנאצים ונמצאים עדיין בחיים הולך ופוחת, ורוב אלו שעדיין בחיים הם בני יותר מ-100. פרט לקרש הגיעו עוד כמה גיבורי מלחמה להשתתף בטקס, שאליו הגיעו בין השאר נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, נשיא צרפת עמנואל מקרון ונשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי.
מרווין קרש גדל במשפחה יהודית בדרום לונדון. הוא היה בעל מוטיבציה כפולה להילחם נגד צבאו של היטלר. נוסף על האיום על בריטניה וההפצצות שהרגו כמעט 30 אלף בני אדם בלונדון, בבריטניה ידעו שהנאצים רוצחים יהודים ברחבי אירופה. "ידענו מה קורה, אבל לא ידענו את ההיקף. ידענו שיש להם תאי גזים ושהם הרגו אנשים, ירו בהם ותלו אותם", הוא אמר.
המוטיבציה לנצח את הנאצים הביאה את יהודי בריטניה להתגייס במהלך מלחמת העולם השנייה. על פי הנתונים, כ-70 אלף יהודים, כלומר 18% מהאוכלוסייה היהודית בממלכה, שירתו בצבא בריטניה במהלך המלחמה, לעומת 11% מהאוכלוסייה הכללית.
תפקידו של קרש בפלישה היה לוודא זרימה קבועה של כלי רכב, מאופנועים ועד מובילי טנקים בעלי 48 גלגלים – כדי שישרתו את יחידות הצבא הבריטי, שהיו בדרכן לברלין. כשהתקדם ברחבי אירופה, ראה בעצמו מה הייתה משמעות המלחמה עבור היהודים. במחנה הריכוז ברגן בלזן הוא ראה את זוועות המלחמה האמיתיות. חיילים בריטים שחררו את המחנה ב-15 באפריל 1945, ומצאו כ-60 אלף אסירים מורעבים ואלפי גופות שלא נקברו.
כשקרש הוצב באזור כמה שבועות לאחר מכן, הוא הגיע למחנה הריכוז. הלוחם היהודי לא הורשה להיכנס בגלל מחלת הטיפוס שממנה סבלו היהודים ששוחררו, והיה חשש שיידבק, אבל מחוץ לשערי המחנה הוא פגש אסירים לשעבר דמויי שלד, שעדיין לבשו את מדי המחנה.
קרש ניסה לעזור, אסף שוקולד מחיילים אחרים והעביר אותו לניצולים ששמחו למראה אוכל שלא ראו שנים, והם חיבקו אותו. אבל מעשה החסד הזה גרם לו עצב כמעט 80 שנה מאוחר יותר. "גיליתי אחר כך שזה הדבר הכי גרוע שאפשר לתת לאנשים מורעבים", הוא אמר. "כמה מתו מזה? אני לא יודע. אבל לא ידעתי את זה בזמנו''.
הפלישה לנורמנדי
"דיברתי עם רבים מהם. כולם היו נחושים בדעתם לנסוע לישראל. לא מצאתי יהודי אחד שרצה לחזור לפולין, לצרפת, לגרמניה או לכל מדינה אחרת באירופה. הם היו יהודים ורצו לחיות במדינה יהודית", אמר קרש. הוא סיפר כי היה לו "דגל ציוני קטן ממתכת בדש החולצה (לימים יהיה הדגל הרשמי של מדינת ישראל) שענדתי תמיד בגאווה ושלא נעלם מעיניהם של הגרמנים או הקורבנות שלהם".
הוא סיפר כי ניסה בהמשך להצטרף לחטיבה יהודית, אך נאלץ לוותר כי הוא היה צעיר מדי, מכיוון שרק מעל גיל 23 היה אפשר להצטרף לכוח הזה. בשנים האחרונות הוא ביקר בבתי ספר ובארגונים קהילתיים כדי לספר את סיפורו, להזכיר לצעירים את הסכנות שבאנטישמיות ומה עלול לקרות אם מנהיגי העולם לא יילחמו נגד עריצים.
קרש סיפר את זיכרונותיו בבלוג מיוחד שמספר את סיפוריהם של החיילים הגיבורים שנלחמו נגד הנאצים. הוא סיפר על פגישה עם שני אחים יהודים שהצליחו לשרוד – לאחר שהנאצים רצחו את הוריהם. "בגלל מחסום השפה למדתי מעט מאוד ממה שהם סבלו לפני שנמלטו מגרמניה, פרט לכך שהגרמנים דפקו בדלת שלהם ותפסו את בני המשפחה המבוגרים, והם לא ראו אותם מאז וגם לא יראו אותם", הוא שיחזר.
ובחזרה ל-6 ביוני 1944. "ידענו שהפלישה של בעלות הברית לאירופה מתקרבת", סיפר קרש במהלך הריאיון לבלוג. "למדנו על ההתנגדות המדהימה של היהודים בגטו ורשה נגד עוצמת הצבא וחיל האוויר הגרמניים. הם הפסידו בסופו של דבר, אבל המאבק שלהם בגרמנים נתן השראה לכל יהודי בעולם. זו הייתה התנגדות מאסיבית ראשונה באירופה ונמשכה הרבה יותר ממה שהפיקוד העליון הגרמני צפה – במיוחד מצד יהודים".
הוא סיפר כי בראש השנה ב-1944, בזמן הלחימה על אדמת אירופה, הגיע הרב הצבאי ד"ר לואי רבינוביץ, וארגן תפילה לכל החיילים היהודים. "שני יהודים שהסתתרו שנים אצל משפחה לא יהודית הגיעו לתפילה. אחד שהה כמעט כל הזמן בארון בגדים ולא העז לעזוב אותו. השני היה בעליית גג – עד שנודע להם שזה בטוח לצאת. הם שמעו שמתקיימת תפילה ושיש הרבה חיילים יהודים של כוחות בעלות הברית, בעיקר מבריטניה, ארה"ב וקנדה. הם דיברו ביידיש וזה תורגם למאות החיילים מכמה מדינות בעלות הברית".
