"איבדתי 26 בני משפחה בתקופה הנוראה הזו, מתוכם אבא שלי. זה זיכרון שחייב להישאר אחרי מותי". גדעון לב, שורד שואה, חי את זיכרון השואה על בשרו יום-יום, ומנסה להעבירו לדורות הבאים כמשימת חיים. כעת הוא משתתף בקמפיין שמטרתו לעודד צעירים להיכנס לאתר "מצעד החיים", ולשתף זיכרון של ניצול במטרה לשמר את זכר השואה, כאשר הניצולים – הדור הראשון – מתמעטים והולכים.
לב נולד בקרלסבאד (קרלובי וארי), צ'כוסלובקיה, ב-3 במרץ 1935. ב-1941 החלו הגרמנים להעביר את האוכלוסייה היהודית בצ'כיה למחנות ריכוז, והוא נשלח לטרזיינשטט. "הפחד הכי גדול שיש לי לגבי הדורות הבאים, הוא שהם ישכחו", הוא משתף. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשכוח. לא רק את השואה, אלא מעשי זוועה רבים אחרים שהתרחשו בעולם".
בשיכחה הוא נאבק בדרכים מגוונות ויצירתיות, הכי יצירתיות. בגיל 87 לב הוא כוכב טיקטוק, עם למעלה מ-362 אלף עוקבים. "כדי לא לשכוח, עלינו ללמד, לדבר ולומר לאנשים את האמת – מה באמת קרה. איך, מתי ואיפה", הוא אומר. "מהסיבה הזו אני מקדם יוזמות כמו זו של מצעד החיים, ויוזם פעולות נוספות במטרה לשמור על זיכרון השואה – בין אם זה ספר שכתבתי על חיי ( The True Adventures of Gidon Lev: Rascal. Holocaust Survivor. Optimist), פודקאסט שלי בנושא או חשבון הטיקטוק שלי עם אשתי, שם אני נלחם באנטישמיות".
אחד מ-92 ילדים ששרדו
לב נולד כפיטר וולפגנג לאו, בן יחיד להוריו. כשהיה בן חמש וחצי פלשו הגרמנים לעיר, והוריו, עם סבו, עברו לפראג בתקווה ששם יהיה טוב יותר. זמן קצר לאחר מכן הגיעו הגרמנים גם לשם. "סבי נהג לקחת אותי מדי יום לגן שעשועים להתנדנד בנדנדה. יום אחד הגענו, וסבא אמר לי שתלו בגן שלט שאומר שליהודים אסור להשתמש במתקנים", מספר לב. "התחלתי לבכות. לא יכולתי להבין".
בנובמבר 1941 הודיעו הגרמנים ליהודים בעיר שהם מפנים אותם למקום מגורים חדש. "לא ידענו כמובן שמדובר במחנות", אומר לב. אביו וסבו נלקחו ראשונים למחנה הריכוז טרזיינשטט, "ולנו אמרו שנתאחד איתם במקום החדש", לדבריו. לב ואמו, יחד עם אלפי נשים וילדים נוספים, נלקחו למחנה בהמשך.
"כשהגענו, הגרמנים אמרו לנו, 'אם אתם רוצים לראות את האבות והבעלים שלכם, תציצו מחר בשש בבוקר מהחלון'. הסתכלנו בבוקר מבעד לחלון המסורג, והצלחתי לראות את אבא שלי צועד בשורה יחד עם עוד עשרות גברים. כל הילדים שזיהו את האבות שלהם התחילו לצעוק 'אבא, אבא', אבל הגרמנים לא נתנו לגברים להסתכל בחזרה. מי שהסתכל קיבל מכות".
במהלך שהותו במחנה הריכוז זכה לב לראות את אביו רק עוד פעמיים. את סבו, שבדיעבד נודע לו שנפטר זמן קצר אחרי שהגיע למחנה, לא ראה שוב. לב ואמו שהו בטרזיינשטט במשך ארבע שנים, עד סוף המלחמה ב-1945. הוא היה אחד מ-92 הילדים ששרדו במחנה, מתוך 15 אלף ילדים: "חלקם מתו מרעב וממחלות, ואחרים נרצחו".
אחרי השחרור חזרו הוא ואמו לפראג, וקיוו להתאחד עם אב המשפחה – אבל אז התברר שהוא לא שרד. "גילינו שב-1944 אבי נשלח לאושוויץ. בהתחלה חשבנו שהוא נפטר בצעדת המוות, אבל אחרי בירור ב'יד ושם' התברר שהוא מת עוד קודם, אחרי שערכו בו ניסויים". הוא ואמו היגרו לארצות הברית ואחר כך לקנדה, שם נישאה האם לניצול שואה שאיבד אף הוא את רעייתו, וגם את בנו היחיד. לב עלה לארץ בגיל 25, בהיותו ציוני נלהב.
לתשדיר לקראת מצעד החיים השנה, תרם לב את קולו. "עוד מעט אנחנו, ניצולי השואה, לא נהיה פה כדי לספר מה קרה. כבר עכשיו קולנו נחלש", הוא אומר בסרטון המיוחד, שבו משתתף גם הזמר הראל סקעת.
"אני מקפיד לדבר עם הנכדים שלי, ולספר להם על מה שעברתי בחיי. רק לפני כמה שבועות ישבתי איתם ביפו, אכלנו ארוחת צהריים, אני סיפרתי והם הקשיבו ושאלו".
לדבריו, "זאת הדרך שלי להעביר להם את הסיפורים הלאה. אני לא אומר להם מה לעשות, אלא משתף אותם במה שעברתי, כדי שהם ידמיינו ויחשבו על זה. השאיפה שלי, בסופו של דבר, היא לנצל את הפלטפורמה שיש לי בשביל עולם טוב יותר, עם פחות שנאה ואלימות, ויותר ערכיות ותקשורת בין אנשים שונים מכל רקע, מין, מגדר, גזע או אמונה".
"צריכים לדעת שמכחישי השואה לא ינצחו"
עד לפרוץ מגפת הקורונה השתתפו במצעד כמאה ניצולים בכל שנה. הזמן שחולף, הגיל, המגפה העולמית – כל אלה הביאו למצב שבו רק שמונה ניצולים יצעדו השנה במצעד החיים המתקיים ביום השואה, אף לא אחד מהם ישראלי. למעשה, אחרי שנתיים שבהם לא התקיים מצעד החיים במתכונתו המוכרת, בשל הקורונה, יתקיים המצעד במתכונת מצומצמת בעקבות המלחמה באוקראינה, תחת המסר: "נלחמים באנטישמיות – מעבירים את לפיד הזיכרון והאחריות מדור השורדים לדור הנכדים".
"אנחנו, שורדי השואה, הופכים להיות זן נכחד", אומרת ניצולת השואה, איב קוגלר, "וזה צריך להדאיג את כולכם יותר משזה מדאיג אותי. אם כך מתייחסים לזיכרון השואה, לעיתים אף מתעללים בו, בזמן שאני וניצולים נוספים עוד בחיים – תחשבו כמה יהיה גרוע יותר כשנהפוך ללא יותר מאשר זיכרון דהוי. לכן אנחנו, הניצולים, צריכים לדעת שזיכרון השואה יישמר חי. אנחנו צריכים לדעת שמכחישי השואה לא ינצחו".
קוגלר נולדה בעיר האלה שבגרמניה, וראתה כילדה את עליית הנאצים לשלטון. למרות השנים שחלפו, היא לא שכחה את אירועי ליל הבדולח, את האימה מחיילי האס-אס ואת הריח מעשן השריפה בבית הכנסת של סבה. היא שרדה את המלחמה, אבל רבים מבני משפחתה נרצחו בשואה.
איב, המתגוררת בבריטניה, צעדה בעשר השנים האחרונות עם מצעד החיים וליוותה עשרות-אלפי צעירים ומבוגרים למסעות בפולין ובגרמניה. "אנחנו צריכים את הקול של הדורות הבאים שיצעק נגד אנטישמיות וכל צורות השנאה הקיימות", היא מסכמת.
בצל המלחמה באוקראינה
את המצעד יובילו כאמור שמונה שורדי שואה, שצעדו עם מצעד החיים שנים רבות. "בשנים האחרונות איבדנו, מצעד החיים והעולם כולו, שורדי שואה רבים – ולצערנו אנחנו נמצאים על גרגיר החול האחרון", אומר יו"ר מצעד החיים העולמי, ד"ר שמואל רוזנמן. "זו כמעט ההזדמנות האחרונה לצעוד במצעד החיים עם שורדי השואה".
בצל חוסר הוודאות בשל המלחמה באוקראינה, ובזמן שבפולין נמצאים נכון לעכשיו כשני מיליון פליטים, החליטו במצעד השנה לצמצם באופן משמעותי את היקפו. "מצעד החיים לא יישאר אדיש למראות הקשים מאוקראינה, והדבר יקבל ביטוי במסגרת האירועים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה", כך רוזנמן.
במתכונת הנוכחית צפויים לצעוד יותר מ-2,000 משתתפים, יהודים ושאינם, שמרביתם יגיעו מאירופה ומקצתם מישראל. בין הצועדים יהיו משלחות של שותפים אסטרטגיים של מצעד החיים, ובהם הקרן הקיימת לישראל; הסוכנות היהודית; איתן נישלוס, מייסד קרן נישלוס ודור שלישי לניצולי שואה; וראש עיריית ירושלים משה ליאון, שיוביל משלחת עירונית.
המצעד ייחתם בטקס המסורתי על חורבות הקרמטוריום בבירקנאו, בהשתתפות הרב ישראל מאיר לאו, החזן הראשי לצה"ל שי אברמסון, שורדי השואה, הזמר הראל סקעת המייצג את בני הדור השלישי, ומדליקי לפידי הזיכרון לזכר ששת המיליונים.
"הסכנה לזיכרון השואה בעולם ללא ניצולי שואה, ברורה", מבהיר ברוך אדלר, סגן יו"ר מצעד החיים העולמי ודור שני לשורדי שואה. "כבר היום אנחנו עדים לעלייה בתופעות של עיוות והכחשת שואה, ועל כן המחויבות שלנו לזיכרון השואה רק הולכת וגדלה. עלינו להעביר את הלפיד מהדור הראשון והשני - לדור השלישי, וממנו הלאה. זו הדרך היחידה להשאיר את הזיכרון של שורדי השואה בחיים".
איתן נישלוס, נכד לניצולת השואה תמרה זיסרמן, שניצלה מבורות המוות בלטביה, חבר למצעד החיים כדי להוביל מסע של זיכרון ואחריות בקרב בני הדור השלישי. הוא אומר כי "מתוך כבוד גדול לנספים, והערצה עצומה לשורדים, האחריות היום עוברת אלינו בני הדור השלישי. אנחנו נשמור מעתה על הזיכרון, ונדרוש מעצמנו ומהעולם: Never Means Never".