אסתר מירון מספרת
(באדיבות הליגה נגד השמצה)
גם היום, כשהיא כבר בת למעלה מ-90, ממשיכה אסתר מירון לספר איך שרדה את השואה. היא מספרת על הנערה המרדנית שהייתה, על החוצפה וכוחות הנפש שבזכותם המשיכה לעמוד זקופה גם ברגעים הקשים במחנות המוות. 17 סלקציות של יוזף מנגלה היא שרדה באושוויץ; פעם אחר פעם נשארה בחיים, בעוד רבים מקרוביה נשלחו לתאי הגזים.
"יש לי פחד שהצעירים רואים את המדינה כדבר מובן מאליו", מספרת מירון ל-ynet. "היינו עם נע ונד והיינו הפקר. הייתי פטריוטית הונגרייה, ופתאום גרמו לי להבין שאני אדם שמזיק לחברה ההונגרית, ולכן צריך להרחיק אותי מהחברה, ואחר כך ליישם את הפתרון הסופי. לשמוע שאומרים לך שאתה מזיק לחברה – אין זעזוע גדול יותר שאפשר לתאר".
חרף גילה המתקדם, מירון לא נחה. לקראת יום השואה הוזמנה אתמול (יום ד') לספר את עדותה בבית המשפט העליון, שם נפגשה, בין היתר, עם הנשיאה אסתר חיות. במסגרת מיזם "זום אין" של הליגה נגד השמצה, סיפרה את סיפור הצלתה לכ-400 תלמידי תיכון מרחבי הארץ. במפגש השתתפו גם קרול נוריאל, מנכ"לית הליגה נגד השמצה בישראל, וקולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה.
6 צפייה בגלריה
אסתר מירון במפגש הווירטואלי עם תלמידי תיכון. "להעביר לנוער את מה שאני עברתי בגיל שלהם"
מאחורי המוטיבציה זולג שעון החול: "רציתי להעביר לנוער את מה שאני עברתי בגיל שלהם, רק להעביר להם קצת מההרגשה", היא אומרת. "אחרי שנסתלק מהעולם, לא יהיה אף אחד שיספר על השואה בגוף ראשון. אני לא רוצה לזעזע, רק להזכיר שלא הכול מובן מאליו, שאנחנו פה במדינה משלנו".
רוחות רעות ואנטישמיות בוערת
אסתר נולדה בעיירה יאנושהאזה שבמערב הונגריה, למשפחת לוינגר הדתית-אורתודוכסית. "הילדות שלי הייתה יפה והיו לי זיכרונות טובים", היא מספרת. "סבא שלי, אביו של אבי, היה איש אדמה ובעל חווה, והוא לימד אותי לאהוב את האדמה. סבי האחר, אביה של אימי, לימד אותי להכיר את תרבות העולם ואת הסביבה שבה אני חיה. הוא הכיר לי מוזיקה, ספרות, עיתונות ובמיוחד יהדות. הוא נתן לי את ההרגשה שהעולם יפה. הדודים משני הצדדים היו כולם תלמידי ישיבה".
סבה מצד אימה סבר שאסור "להקדים את הקץ" (בשאלת העלייה לארץ), והמשפחה לא הייתה ציונית. מרד הנעורים של אסתר התבטא בהצטרפות למחתרת קומוניסטית. "ב-1933 החלו לנשב רוחות לא טובות. קראנו את הידיעות המדאיגות בעיתונות. כבר בגיל 12-10 שאלתי שאלות, הייתי תמיד קצת מרדנית", היא מספרת. "ראיתי שהיה אפס מעשה. היה ברור שיש לנו בעיה גדולה, אבל הייתה אצלנו תחושה שצריך להיצמד לקיר ולדעת שהכול מגיע מאת ה' יתברך, ואני ראיתי שזה לא עובד יותר. הרגשתי שצריך לעשות משהו".
ב-1938 סופחה אוסטריה לגרמניה במסגרת ה"אנשלוס". "באותו שלב התחילו אנשי העיירה להתפרע. הייתה שם אנטישמיות בוערת ופראית. ביציאה מבית הספר, תמיד חיכינו שהילדים הנוצרים יצאו לפנינו, אחרת זרקו עלינו אבנים".
"באותו שלב התחילו אנשי העיירה להתפרע. הייתה שם אנטישמיות בוערת ופראית. ביציאה מבית הספר, תמיד חיכינו שהילדים הנוצרים יצאו לפנינו, אחרת זרקו עלינו אבנים"
הוריה שלחו אותה לבודפשט כדי ללמוד מקצוע. לאחר שנה וחצי של לימודי טכנולוגיה, נסעה לדודתה במזרח הונגריה בזמן חופשת הסמסטר. כצעירה מספרת אסתר שהייתה קומוניסטית נלהבת, וחשבה שסטאלין, "שמש העמים", יביס את הנאצים לפני שיגיעו לארצה.
(סיפורה של אסתר והקצין כפי שהומחש בסרט קצר)
ב-19 במרץ 1944 כבשה גרמניה הנאצית את הונגריה, ועד מהרה החלו ההגבלות על היהודים. "רציתי לנסוע להוריי", היא נזכרת. "דודה שלי, אחות אמי, אמרה שאסור לצאת – אבל אני רציתי בכל זאת. שוטר שביקש ממני להזדהות שאל אותי מה אני עושה, ואמרתי לו שאני רוצה לנסוע להורים. הוא הזכיר לי את החוק שמגביל את היהודים, ושלח אותי חזרה הביתה".
החוצפה בפני מפקד הכלא
באותו לילה, בחצות, דפקו בדלת אנשי אס-אס ושוטרים הונגרים. "באו לקחת אותי למעצר. כלאו אותי במרתף בנודוורוד, והרגשתי שנגמר העולם", סיפרה. מאחורי דלת מתכת כבדה, בתא חשוך, מוזנח ומלא בחרקים, פגשה עוד כמה יהודים שנעצרו. אסתר נלקחה לחקירה מספר פעמים, וגם כאשר הכו אותה, לא נשברה.
"בכל בוקר ראיתי דרך החלון איך מוציאים אנשים להורג, יהודים או מתנגדי משטר", כך אסתר. "פעם אחת מישהו דפק והודיע שאני צריכה לעלות מהמרתף, ואמרתי שאני לא אלך. הייתי בלי חגורה, בלי שרוכים ובלי כלום, ניסו לקחת את הביטחון העצמי שלי, אבל הייתה לי חוצפה".
"אמרתי לו, 'אדון קפטן, יש לי בקשה: אני רוצה לחזור לכאן, ולמצוא אותך פה'. האיש נעשה לבן כמו קיר, השתולל וצעק למי שהיו שם: 'קחו את היהודייה המלוכלכת מכאן'. לקחו אותי, אבל כבר לא הרביצו לי כמו קודם"
יום אחד, קצין המשטרה שפיקד על המקום זימן אותה לשיחה: "הברכיים שלי רעדו. פתאום הוא אמר לי: 'שבי, גברת לוינגר, בבקשה לשבת'. ישבתי. הוא אמר לי: 'אני רוצה לשלוח אותך לבודפשט, אבל לפני שאת הולכת מפה, אני רוצה לשאול אותך אם את מרוצה ממה שהיה, אם התנהגנו יפה, ואם יש לך איזושהי בקשה'. הוא נתן לי סיגריות ושוקולד. שמעתי את האיש הזה והתחלתי להאמין לו. 'אז מה הבקשה שלך?' הוא שאל.
"הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'אדון קפטן, יש לי בקשה: אני רוצה לחזור לכאן, ולמצוא אותך פה'. האיש נעשה לבן כמו קיר, השתולל וצעק למי שהיו שם: 'קחו את היהודייה המלוכלכת מכאן'. הייתי שקטה, כבר לא היה לי אכפת, אבל ראיתי שהוא רותח. לקחו אותי, אבל לא הרביצו לי כמו שנהגו לפני כן, ופתאום התחילו להתייחס אליי כמו לבן אדם. הוציאו אותנו לרכבת".
6 צפייה בגלריה
אייכמן לא ויתר, והטרנספורט האחרון שהעביר את יהודי הונגריה לאושוויץ נשלח בפעם השנייה
(צילום: AP)
היא הגיעה לבודפשט, ומשם הועברה למחנה המעצר קישטרצ'ה. "מפקד המחנה, אישטוון ושדניאי, התייחס אלינו נהדר", אומרת אסתר. "הוא היה אדם יקר מאין כמוהו, וחיפש כל מיני דרכים להקל עלינו ולא להקשות. חשבנו שנעבור שם את כל התקופה ונחכה עד לסוף המלחמה, ואולי נזכה להיות היהודים היחידים שנשארים בחיים. אבל אדולף אייכמן ידע שיש במחנה יהודים שעוד לא הושמדו".
הטרנספורט נשלח פעמיים. בפעם הראשונה, עוצר הונגריה מיקלוש הורטי הורה להחזיר את הרכבת מאמצע הדרך. "ידענו שמי שיישלח למחנה, לא יחזור בחיים. בכל יום הועברו 12 אלף יהודים מהונגריה ברכבת לאושוויץ, ואחרי שלושה ימים לא נשאר מהם זכר", אומרת מירון. "בשלב מסוים הרכבת שלנו פשוט נעצרה, וחזרנו. הגענו לבודפשט, ומשם לקישטרצ'ה. לא הבנו ולא ידענו מה קרה".
אנשי אס-אס ואיינזצקומנדו העלו באכזריות את היהודים למשאיות: "אחד היה בנעלי בית, אחד בכותונת לילה. אחד הוציאו מהשירותים. אי אפשר לתאר באיזה מצב זרקו אותנו למשאיות"
כשאייכמן שמע שהפרו את פקודתו, הוא שלח בערמומיות משאיות במטרה להוביל שוב את היהודים שנותרו לרכבת, שדהרה לגבול פולין ומשם לאושוויץ. אנשי אס-אס ואיינזצקומנדו העלו באכזריות את היהודים למשאיות: "אחד היה בנעלי בית, אחד בכותונת לילה. אחד הוציאו מהשירותים. אי אפשר לתאר באיזה מצב זרקו אותנו למשאיות", מספרת מירון.
הפרידה מאחותה הקטנה
היהודים נדחסו ברכבת בצפיפות מחרידה, והובלו בתנאים לא אנושיים. מתוך 1,500 איש שהיו במשלוח, ואחרי סלקציה באושוויץ, נותרו בחיים 126 אנשים. כל היתר הוכנסו במקום לתאי הגזים. "ביולי 1944, כשהגעתי לאושוויץ, היו בו יותר מ-30 אלף נשים יהודיות. בסוף אוקטובר 1944, נשארו רק כ-500 נשים ששרדו את הסלקציות של מנגלה", היא מעידה.
"באחד הבלוקים נותרנו בת דודתי אטה ואני. קודם לכן היינו שלוש, עם אחותי הקטנה אלווירה, אך ד"ר מנגלה הפריד בינינו בסלקציה הגדולה בערב ראש השנה, ושלח אותה ממני ומן העולם. שתינו – בת דודתי אטה ואני – חיכינו שישלחו אותנו למחנה עבודה. באופן מפתיע, לפני הטרנספורט למחנה העבודה העמידו אותנו, כל הבלוק, לסלקציה נוספת מול האצבע המחליטה".
6 צפייה בגלריה
"אני לא רוצה לזעזע, רק להזכיר שלא הכול מובן מאליו". שלט "העבודה משחררת" באושוויץ
(צילום: shutterstock)
"במקום נוצרה אנדרלמוסיה נוראה", היא מתארת בעדותה. "אנשים נכנסו להיסטריה מהקטסטרופה של שני הטורים המוכרים – החלשים והכשירים – מי לימין ומי לשמאל, מי לגז ומי לטרנספורט. את בת דודתי אטה ראיתי בטור השמאלי – טור החלשים. החלטתי שלא אתן לקחת אותה. בתוך אולי עשר שניות קפצתי אליה, תפסתי בבגד שלה ומשכתי אותה לאט-לאט אחורנית אל הטור הימני. העמדתי אותה במקומי, כדי שלא יראו מקום חסר. אני התגנבתי בפסיעות מדודות למקום האחרון בטור".
אסתר הצילה את חיי בת הדודה, והיא מספרת כי 17 פעמים עברה סלקציה – ונשארה בחיים. "נראיתי בריאה", היא אומרת. "בנובמבר 1944, מאחר שהייתי כשירה לעבודה, הועברתי למחנה העבודה מאוטהאוזן-לנצינג. שם עבדנו לתועלת מנגנון המלחמה הגרמני, במפעל לחלקי חילוף של טנקים".
"החלטתי שלא אתן לקחת אותה. בתוך שניות תפסתי בבגד שלה ומשכתי אותה לאט-לאט אחורנית, אל הטור הימני. העמדתי אותה במקומי, כדי שלא יראו מקום חסר, ואני התגנבתי בפסיעות מדודות למקום האחרון בטור"
נדמה היה כי שם הקיץ הקץ. אסתר חלתה בטיפוס, מה שהעמיד את חייה בסכנה. אלא שכעבור כמה חודשים שחררו הכוחות האמריקניים את המחנה, היא זכתה לטיפול רפואי והחלימה.
להזכיר לילדים מאיפה הם באו
עם סיום המלחמה שהתה אסתר במחנות העקורים בגרמניה. "ידעתי דבר אחד: שאני רוצה לחיות בין יהודים, במקום שבו יש משטרה יהודית, צבא יהודי, ממשלה יהודית ובית ספר יהודי". היא הגיעה לחיפה, גורשה לקפריסין ושהתה שם במשך שנה וחצי, עד שהתאפשר לה לעלות לישראל בשנת 1948 – כחודש לפני הכרזת העצמאות וקום המדינה.
אסתר מירון מציינת כי עבורה "החלום להגיע לארץ ישראל לא היה משהו אידיאולוגי; הוא היה בלב, בעורקים. זו הייתה שאיפה להגיע למקום שאי אפשר יותר לזרוק אותנו ממנו, כי הוא שלנו. קיבלתי חינוך דתי, אז בשבילי זו גם הייתה ארץ קדושה. ידעתי שמפה אני לא אלך, ולא משנה מה יקרה.
"בשבילי, כניצולת שואה, אדמת ארץ ישראל לא קשורה ללאומיות; זה מזון נפשי, זה רגש. אני רוצה שנשמור לא רק על האדמה, אלא שתהיה פה גם חברה הוגנת, סובלנית, כך שנוכל להגיד שלא לחינם נשארנו בחיים".
"בשבילי, כניצולת שואה, אדמת ארץ ישראל לא קשורה ללאומיות; זה מזון נפשי. אני רוצה שנשמור לא רק על האדמה, אלא שתהיה פה גם חברה הוגנת, סובלנית, שנוכל להגיד שלא לחינם נשארנו בחיים"
מירון סבורה שאת זיכרון השואה צריך לשמר גם במעשים: "צריך להעריך את המדינה, לשמור עליה, ולהמשיך את התרבות והערכים של מי שנשארו שם. להישאר בחיים זו לא רק זכות, יש בזה גם חובה מסוימת. חובתנו היא להזכיר לילדים מאיפה באו. צריך לזכור לא רק את הדברים הנוראים שקרו, אלא גם את המנהגים היפים של ההורים והסבים. לא רק את תאי הגזים והמשרפות, אלא גם את הדברים היפים שהיו לפני השואה. זה מה שאני אומרת לילדים, לנכדים ולנינים שלי".
כשהיא נשאלת מה היא מרגישה כלפי גרמניה של היום, עונה אסתר כי היא אמביוולנטית. "פעם נדרתי נדר שלעולם לא אדרוך על אדמת גרמניה, אבל כשהזמינו אותי להעיד במשפט גדול בפרנקפורט נגד נאצים, נסעתי לשם. אבא שלי דחק בי להתיר את הנדר", לדבריה. "הייתה פעם גרמניה הנאצית הרצחנית. יש פתח להאמין שיש דור אחר".
לאחר שעלתה ארצה למדה מירון היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, ובשנים 1990-1987 עבדה בארכיון הציוני המרכזי. במסגרת עבודתה כתבה 24 חוברות ובהן רשומות מעיזבונותיהם של מנהיגי התנועה הציונית, לתדרוך היסטוריונים ואנשי מחקר.
משנת 1996 תפקדה כיושבת ראש עמותת יוצאי הונגריה המורחבת בירושלים, והיום היא נשיאת העמותה. במסגרת תפקידה פעלה למיצוי זכויותיהם של ניצולי השואה, וטיפלה ביותר מאלף תביעות לקבלת פיצויים ופנסיה עבורם מממשלות הונגריה וגרמניה, בהתנדבות מלאה.
"לחיים שלי יש שני מסלולים: יש לי ילדים, נכדים ונינים, וכל מה שיכולתי לבקש; אבל מצד שני ראיתי את המשרפות ועברתי דברים נוראים. אם שני המסלולים נפגשים, אני לא ישנה ולא אוכלת"
אסתר נישאה ויש לה שתי בנות, נכדים ונינים. "לחיים שלי יש שני מסלולים: מסלול הזיכרון ומסלול המשפחה וחיי בהווה", היא מסכמת. "יש לי ברוך ה' ילדים, נכדים ונינים, וכל מה שיכולתי לבקש בעולם; אבל מצד שני, יש לי משרפות במרחק כמה עשרות מטרים ממני, ועברתי דברים נוראים. אם המסלולים האלה נפגשים, אני לא ישנה ולא אוכלת. אז אני משתדלת ששני המסלולים לא ייפגשו".
