נויה מנדל, מהסטנדאפיסטיות הוותיקות בארץ, גדלה ביישוב גנות כבת לאבא דתי ולאמא חילונית. היא למדה ברמת גן במסגרות דתיות, ולא גילתה לאף אחד את העובדה שהבית שלה מעורב. "בפעם הראשונה אני חושפת שהייתי בבית דתילוני", היא אומרת, "אבל אמא שלי עד היום לומדת תורה, ואין סתירה בין הדברים מבחינתה".
היא מסבירה כי "בבית הייתה אווירה שהכול נשאר במשפחה. לא ידעתי מה קורה אצל השכנים. זה היה מבלבל מאוד בשבילי, כי חיינו עם מסרים כפולים ולא הסבירו לי שיש גם וגם". כיום יש לה שני אחים חילונים, אחות דתייה ועוד אח דתי שגר כיום בברזיל.
"הבית שלנו שמר שבת, אז גדלתי באנרגיה דתית", היא מספרת. "לימים, כשדיברתי עם החברות מהילדות, גיליתי שהרבה חברות גדלו ככה, אבל כולן שמרו בסוד שמדליקים אצלן אורות בשבת ו'גונבים' קצת טלוויזיה. אני לא עשיתי את זה, כי הייתי ילדה טובה ושמרנית. לפעמים אפילו הוכחתי את ההורים, בעוונותיי, וזה קצת עיצבן אותם".
העובדה שהיא גם אישה וגם דתייה גורמת לה לבלוט ולהתייחד בנוף הקומדיה הישראלית. אנחנו מדברות לפני הופעה, וכשנויה עולה על הבמה מול קהל של 400 איש אפשר לחוות את מה שהיא מספרת עליו בזמן אמת. היא חושפת בפעם הראשונה לעיני הקהל חוויות אישיות, ואינה חוסכת בפרטים מביכים, תוך שהיא מבקשת שלא יגלו כי "המשפחה תהרוג אותה". בימים אלו היא יוצאת במופע חדש לכל סוגי המגזרים, ומצליחה להפוך להומור את חוויות חיים המוכרות לכולם.
השמלה הגיעה בלי הדוגמנית
על אף שהיא מעידה על עצמה שבחיים עצמם היא לא מצחיקה כרונית, לפעמים, כדי לחקור את סודות ההומור, היא עורכת ניסויים בבני אדם ורושמת את התוצאות כדי שיהיה לה חומר נוסף להופעות.
"לימים גיליתי שהרבה חברות גדלו ככה, אבל כולן שמרו בסוד שמדליקים אצלן אורות בשבת ו'גונבים' קצת טלוויזיה. אני לא עשיתי את זה, כי הייתי ילדה טובה ושמרנית. לפעמים אפילו הוכחתי את ההורים, בעוונותיי, וזה קצת עיצבן אותם"
"כשבאים עם המשלוח מהסופּר אני אומרת בארשת רצינית ואבסורדית: 'לא הבנתי. אתם לא שמים במקרר? אז מי אמור לעשות את זה?' יש רגע של שקט, ואז אני רואה אם אנשים פנויים לצחוק או להרביץ לי", היא מחייכת. "לפעמים אני שואלת את הקופאית בסופר בסוף החשבון 'כמה יצא?' והיא אומרת: '867', ואני עונה ברצינות: 'כמה? זה מלא... אתמול יצא לי פחות' – ואז אני רואה אם יש לה הומור או שהיא פשוט בשוק. התגובות משתנות בהתאם לאדם. לפעמים באמצע המופע יוצאת לי הברקה ואני מקליטה על הבמה מול הקהל, כדי שלא אשכח".
היא לא נוהגת להכין מראש את המופעים שלה. היא מגיעה למקום, מסתכלת על הקהל, ויודעת איזה כפתור להפעיל כדי להצחיק אותו. "החיים שלי נשפכים ממני. עכשיו בכלל כשנהייתי סבתא, סוף כל סוף, יש לי גם סיפורי סבתא. אני בונה על הדינמיקה מול הקהל. יש לי את החבילות שלי – על בני הנוער יש לי בלי סוף חומרים, גם על קניות באינטרנט למשל. כשהזמנתי בפעם הראשונה מ'שיין' הייתה לי טעות של מתחילים, כי השמלה הגיעה אליי בלי הדוגמנית".
להביא הומור לכולם
במשך שנים היא נחשבה למותג מוכר בקרב המגזר הדתי – וכעת היא מזהה שגם הקהל החילוני מגיע להופעות, ולומד לא מעט דברים מפתיעים. "זה משמח אותי מאוד, כי השליחות שלי להביא הומור היא לכולם, ואני מרגישה שיש היום הרבה יותר פתיחות וצמא מצד חילונים לסוג כזה של הומור", היא מסבירה. "במופע החדש אני נוגעת הרבה בקשר שבין דתיים לחילונים. במהלך המופע אני הולכת על הבמה עם אביזרים שונים, והקהל צריך לנחש מה אני עושה. למשל, זהו את הסיטואציה: הליכה עם נר נשמה וכוס – מעבירה אש מהשכנה בראש השנה".
איך צוחקים על הדת בלי לחשוש מ"חילול השם"?
"הרגישות על הבמה חשובה מאוד, ובכלל לנו הדתיים יש חושים חדים כי אנחנו פוחדים לעבור את הגבול. גדלתי עם אמא שהייתה אומרת: 'זה לא מצחיק, על זה לא צוחקים'. במופעים שלי לא זזים בחוסר נינוחות על הכיסא, ועל דברים מהותיים אני לא אצחק, כמו על תפילה או מצוות".
כאישה דתייה, את מרגישה מוגבלת בחומרים שלך?
"השאלה נובעת מהקונספט של הסטנד-אפ שאנחנו מכירים, שיורד על הקהל ומשתמש בדימויים בוטים ובמילים גסות, לצערי. הסגנון שלי ייחודי, כי אני מביאה את עצמי ואת החיים שלי – ובחיים שלי אין קללות. זה כמו שאני אגיד: 'איזה באסה שאני לא יכולה להיות כמותן ולטייל בשבת בנחל תנינים'. אני לא מרגישה חוסר, בעייתיות, הגבלה או מכשול".
"לא הייתה סיבה לעשות שלום בית, אצלי הבעל היה צריך להגיד שלום לבית. אני גרושה עשר שנים, ומהטראומה לא יצאתי מאז עם אף אחד. אפילו לא מציעים לי, למרות שלאחרונה נפתחתי לזה. אף אחד לא רוצה להתגרש, אבל גם אי אפשר לחיות בסבל"
מה התגובות מהקהל החילוני?
"אומרים לי דברים כמו 'צחקתי עד דמעות וזה היה נקי, נעים ומצחיק מאוד', וגם 'חידשת לי, כי זו הפעם הראשונה שראיתי סטנד-אפ כזה'".
"17 שנה חייתי בסיוט"
היא מעיזה לדבר בגילוי לב גם על נושא שפחות נהוג לחשוף אותו במגזר הדתי – הגירושים שלה, ומספרת על מקרים מביכים שבהם פתחה את הנושא על הבמה, אבל היושבים בקהל ממש לא חשבו שזה מצחיק.
אז מה, אי אפשר היה לעשות שלום בית? אני שואלת אותה בקריצה. "לא היה צורך ולא הייתה סיבה לעשות שלום בית, אצלי הבעל היה צריך להגיד שלום לבית", היא עונה. "אני גרושה עשר שנים, ומהטראומה לא יצאתי מאז עם אף אחד. אפילו לא מציעים לי, למרות שלאחרונה נפתחתי לזה. שאלות כמו ששאלת אותי שואלים רק נשואים. גרושים לא ישאלו אותך 'איך עשית איתו ארבעה ילדים'. אף אחד לא רוצה להתגרש, אבל גם אי אפשר לחיות בסבל".
איך הילדים קיבלו את זה?
"הם היו קטנים ובתכלס הוא לא היה הרבה בבית, אז כשהוא עזב לא היה הבדל משמעותי. ברמה הרגשית עטפתי אותם מאוד. הכי חשוב זה לא ללכלך על אבא ליד הילדים, כדי שיישאר להם אבא שהם יכולים לקיים איתו קשר. זה קריטי כמובן גם לזוגיות העתידית שלהם. יש נשים וגברים שנופלים בזה חזק ולא מבינים שהם פוגעים בילדים, וזה בומרנג כי אז את בעצם פוגעת בעצמך. תודה לאל שהייתה לי את התובנה הזאת".
בתקופת הקורונה, שלושה ילדים של מנדל התחתנו בזה אחר זה. בשלב זה היא נשברת, וכמו שהיא צוחקת בקלות, היא גם בוכה. "חטפתי בגדול ובמשך 17 שנה חייתי בסיוט. פחדתי נורא שהכול יחזור על עצמו עם הזוגיות של הילדים, אבל קיבלתי שני חתנים שהם מלאכים לא מהעולם הזה, והכלה שלי? אמאל'ה, איזו בחורה מושלמת. זה שקט לנפש, לדעת שהם מסודרים על הצד הטוב ביותר, וזה נותן לי הרבה שלווה".
נס גלוי
כבר בילדותה גילה בה אביה, יואל שוסטר ז"ל, את הכישרון לצחוק ולהצחיק, ובגיל 12 הוא לימד אותה מערכון שהציג כשהיה ילד. היא הציגה את המערכון בפני חברתה הטובה – ואחר כך בפני כל הכיתה כשהמורה לא הגיעה, וגם בפני חניכי תנועת הנוער בני עקיבא ובתחרות כישרונות צעירים ברמת גן, שבה זכתה בגיל 14 במקום הראשון.
"אבא שלי הרגיש שיש לי את זה ונתן לי את הכלים", היא מספרת. כילדה היא זוכרת שבכל מקום צעקו לה: "נויה לבמה". "כשיש לך שליחות וייעוד, כל מי שסביבך מכוון אותך לשם", היא חולקת ממשנתה. "לכן אנחנו ההורים צריכים להיות ערניים לכישרונות של ילדינו, לעודד ולחזק אותם".
לאחר שירותה הצבאי סיימה בהצלחה לימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. במהלך לימודיה פגשה את שותפתה להופעות נורית הדר (כיום הדר גלרון, ש"ר). שתיהן הפכו לצמד "נויה ונורית" והחלו להופיע יחד במופע "בידור כהלכה", שזכה להצלחה גדולה. "המופע נחשב אז לחדשני, והיינו הנשים הדתיות הראשונות שעולות על הבמה עם מערכונים", היא נזכרת. "בשנים האחרונות השתפר היחס לדתיים, בתחושה שלי, אבל אנחנו פרצנו בתקופה שפחות סימפטו אותנו. זה היה אחרי רצח רבין, ונוצרה שלילה תודעתית ותקשורתית של המגזר הדתי. בשנת 2005 התרחש פינוי גוש קטיף, וזה גרם לפערים".
אחרי שהשתיים נפרדו החלה מנדל להופיע על במת מועדון "דומינו גרוס", לצד סטנדאפיסטים כמו אדיר מילר, עדי אשכנזי, אסי כהן וגורי אלפי. מאז ובמשך 30 שנה היא הופיעה ברחבי הארץ והעולם עם מופעים כמו "החיים על פי נויה", "נויה בתופעה חיה", "נויה יוצאת מהכלים", "פרנויה", הצגת היחיד "אני בחופש, תסתדרו לבד" בבימויו של גלעד אלפסי ועוד. כיום במקביל למופעים על הבמות היא מעבירה קורס סטנד-אפ לנשים בבני ברק, כולל קבוצת חרדיות ודתיות-לאומיות, וגם מובילה מסעות לתאילנד.
"אחרי הרבה שנים שאני עובדת ומתפרנסת מזה עוד לא קלטתי שזאת העבודה שלי, כי בואי, זאת לא עבודה רצינית. החיים הובילו אותי לזה, והעובדה שאני מחזיקה מעמד 30 שנה באותה אנרגיה ובכיף היא נס גלוי בעיניי"
כשהיא נשאלת מדוע בסטנד-אפ בישראל יש פחות נשים מגברים, היא משיבה: "היכולת להצחיק נחשבת לתכונה גברית, ולכן בתת-מודע שלהם לא קל להם לראות אישה שמצחיקה. אין לי בעיה להופיע מול גברים וגם נמאס לי כבר משאלות כמו 'מותר לך? אסור לך?' – פשוט יש לי הרבה דברים שאני חייבת להגיד להם, בתקווה שהם באמת מקשיבים..."
אם לא היית סטנדאפיסטית, מה היית?
"ספרנית, כי שם שותקים", היא צוחקת. "זו באמת שאלה... אחרי הרבה שנים שאני עובדת ומתפרנסת מזה עוד לא קלטתי שזאת העבודה שלי, כי בואי, זאת לא עבודה רצינית. החיים הובילו אותי לזה, והעובדה שאני מחזיקה מעמד 30 שנה באותה אנרגיה ובכיף היא נס גלוי בעיניי. ביום שיש לי הופעה, אני בחגיגה. בפתיחה אני אומרת: 'איזה כיף לנו, אשכרה' – וכשההופעה מסתיימת אני אומרת לעצמי: 'יו, לא הספקתי הכול. תצטרכו לבוא שוב. נגמר לי מהר מדי'".