מירב הלינגר - זה לא הכול או כלום
(צילום: אורית לוינגר | עריכה: מירב הלינגר ואורית לוינגר)
כמה חודשים לפני שהתחילה ללמוד ב"רימון", הגיעה מירב הלינגר לצפות במופע סיום שנה של בית הספר היוקרתי למוזיקה. צעירה דתייה, בוגרת אולפנה ושירות לאומי, שלמדה עד לא מכבר בבית המדרש לבנות מגדל עֹז, 14 שעות של לימוד תורה ביממה - והנה היא מוצאת את עצמה בקפה ביאליק, מעוז של חילוניות תל-אביבית, מנסה להבין לקראת מה היא הולכת. "ושם", מספרת הלינגר, "חטפתי כאפה רצינית. עמדתי בצד, שלא יראו וישמעו אותי, ופתאום אני קולטת שהמרצה מתחבק עם תלמידות. מי שמסיימת לשיר יורדת מהבמה והוא נותן לה חיבוק ונשיקה. בקטע חברי כמובן, לא מיני.
"מצד אחד, זה היה בשבילי שוק תרבותי. אני דוסית, הגעתי מעולם שבו את נעמדת בכל פעם שמורה או רב נכנס לכיתה, שקוראים לרבנית 'הרבנית' ולא בשמה הפרטי. מצד שני, הייתי נערה בת 20 שהעולם הזה מאוד סקרן אותה, ופתאום זה נראה לי טבעי: הוא מוזיקאי, את מוזיקאית, אין מסכות".
עוד תרבות בערוץ היהדות:
- מוזיקה: כשעידן רייכל התרגש משיר חסידי
למרות ההלם התרבותי, הלינגר (32) החלה וגם סיימה את לימודיה ב"רימון", תלמידה דתייה יחידה בין חילונים. "ההורים שלי פחדו. אם אני הולכת לרימון, איך זה ישפיע על האמונה שלי?" היא מספרת בריאיון ל-ynet, עם יציאתו של סינגל וקליפ חדש, "זה לא הכול או כלום", ולקראת הופעתה בפסטיבל הפסנתר במוזיאון תל-אביב ביום חמישי הבא (28/10), שם תארח על הבמה את איה כורם, אחת הבוגרות המפורסמות והמצליחות של "רימון".
מירב הלינגר עם אביה
(צילום, בימוי ועריכה: אורית לוינגר)
החשש של הוריה היה מובן, אבל הם לא ניסו לעצור בעדה. בדיעבד, החשש הזה התבדה. הלינגר נותרה אישה מאמינה ושומרת מצוות, הגם שהיא איננה עונה על הסטריאוטיפ של אישה דתייה – לא בלבושה ולא בחייה האישיים. היא נמשכת לגברים ולנשים כאחד, וחיה כבר ארבע שנים בזוגיות עם אורית, שותפתה לחיים ולעשייה האמנותית.
גם הבחירה שלה להופיע בפני קהל מעורב של גברים ונשים אינה מובנת מאליה במגזר שממנו היא מגיעה. כי זה המוטו בחיים שלה, כפי שאפשר ללמוד משמו של השיר החדש: "זה לא הכול או כלום". אפשר גם וגם. או כמו שאמר לה אביה, משה הלינגר, פרופ' באוניברסיטת בר-אילן, כשהתחבטה בשאלה אם אפשר לשלב בין אמנות לאמונה: "החיים הם לא שחור ולבן. אפשר להיות דתייה וגם זמרת".
כשבת האולפנה פוגשת את דודו טסה
והיו מכשולים. והיו פיתויים. והיו לבטים. אפילו בדברים הקטנים, לכאורה. "אחרי הופעות בתל אביב היינו יוצאים, החבר'ה מרימון, ומחפשים מקום לאכול. באותה תקופה כמעט לא היו בעיר מסעדות כשרות, ולא רציתי לטרטר אותם ולחפש איזה פלאפל כשר. אז היינו יושבים במסעדה לא כשרה ואני לא הייתי אוכלת כלום. הייתי אומרת לעצמי בלב: לא נורא. היום לא תאכלי. לא רציתי שאחרים ישתנו בשבילי. אמונה והלכה דתית זה דבר שחשוב לי, אבל לא לכפות על אחרים".
4 צפייה בגלריה
"לא הכרתי אף אחת שכותבת שירים. התחלתי ללכת להופעות לבד". מירב הלינגר
(צילום: אורית לוינגר)
האוכל הוא כמובן אך דוגמה קטנה לאתגרים שבפניהם ניצבה הלינגר מאז היותה תלמידה באולפנת דרכי נעם בפתח תקווה, שגילתה את אהבתה למוזיקה. "בגיל 13 התחלתי ללמד את עצמי גיטרה, והייתי מנגנת שירים של יהודית רביץ וזמרות ישראליות אחרות", היא נזכרת, "אבל היה לי רצון מאוד חזק לביטוי יצירתי, ובסביבות גיל 15 התחלתי לכתוב שירים. אלה היו שירים של ילדה מתבגרת, קצת יותר בסגנון של רוק בועט, אבל גם דברים שקשורים לדת ולאלוהים".
היית שרה בטקסים באולפנה?
"בשלב זה עדיין לא. הייתי מאוד טום-בוי. שיחקתי כדורגל עם הבנים מהבניין".
"הבית שלי היה קצת חריג, אינטלקטואלי ופתוח. שני הוריי פמיניסטים, אבל באולפנה שבה התחנכתי 80% הפכו להיות עובדות סוציאליות, מורות ואחיות. פה ושם עורכת דין, אבל לא מוזיקאיות"
אז גם החלה ללמוד פסנתר. "לסבתא שלי היה פסנתר בבית ואהבתי מאוד את הכלי הזה, אבל לא יצא לי לנגן בו. הלכתי למורה לפסנתר, אמרתי לו: אני כותבת שירים ואני רוצה ללמוד לנגן, ובעשר השנים הבאות התאמנתי מידי יום ביומו, שעתיים ביום. במקביל המשכתי לכתוב שירים ולהלחין, ובגיל 18 אמרתי לאמא שאני רוצה כמתנה ליום ההולדת להקליט שירים שכתבתי.
"ההורים לא חשבו שאלך כל כך רחוק עם המוזיקה, אז הם לקחו אותי לאולפן בראש העין. את השיר ליווה נגן גיטרה צעיר שלימים יהפוך לאחד המוזיקאים המצליחים בישראל – דודו טסה שמו. הוא מאוד פרגן והחמיא. השירים הוקלטו על דיסק ולצערי כבר אין לי אותו. הוא אבד מתישהו. זה ממש מבאס".
לעשות מוזיקה או לחדול
העיסוק במוזיקה היה עניין חריג באולפנה. "באמצע השיעור הייתי כותבת טקסטים ואנשים לא הבינו למה. לא שפטו אותי לרעה, אבל גם לא עודדו אותי. זה היה מוזר וחריג. לא הכרתי אף אחת שכותבת שירים. התחלתי ללכת להופעות לבד. הסתובבתי בתחושה שאני מאוד אוהבת מוזיקה ולא יודעת מה אעשה עם זה".
4 צפייה בגלריה
"זו לא בחירה קלה להפוך לאמן גם בשביל אדם חילוני, קל וחומר בשביל נערה דתייה". מירב הלינגר
(צילום: אורית לוינגר)
לאחר סיום האולפנה עשתה הלינגר שירות לאומי בבית ספר בטירת הכרמל ("הייתי משחקת כדורגל עם הילדים בהפסקות") ולאחר מכן החלה ללמוד במדרשת מגדל עֹז. "ערב אחד ישבתי בחדר עם שתי חברות ואמרתי להן – אני חייבת להשמיע לכן משהו, אבל אני קצת נבוכה. והשמעתי להן את הדיסק עם שני השירים שהקלטתי עם דודו טסה. ואז הן אמרו: 'אומייגאד, מירב, את חייבת לעשות עם זה משהו. את צריכה להיות מוזיקאית'. זו הפעם הראשונה שמישהו בחברה הדתית, חוץ מסבתא שלי, עודד אותי לעשות מוזיקה.
"הבית שלי היה קצת חריג, אינטלקטואלי ופתוח. שני הוריי פמיניסטים, אבל באולפנה שבה התחנכתי 80% הפכו להיות עובדות סוציאליות, מורות ואחיות. פה ושם עורכת דין, אבל לא מוזיקאיות. במגדל עֹז שמו הרבה דגש על האמת הפנימית שלך ואיזה אדם את רוצה להיות, ובאותה תקופה רציתי בעיקר להבין מי אני. ולאט-לאט הבנתי שאני זה עולם של גם וגם, של מורכבות. זו לא בחירה קלה להפוך לאמן גם בשביל אדם חילוני, קל וחומר בשביל נערה דתייה. אבל בשנה שלי שם הבנתי שהמוזיקה ממש בוערת בי, ושאם לא אעשה את זה, אתחרט על זה כל חיי".
"הייתה קבלה והיה שבר"
ואז החלה הלינגר ללמוד ב"רימון". זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שבה למדה במסגרת מעורבת – בנות ובנים, ובשלב זה של חייה גילתה הלינגר שגם בעניינים הנוגעים ללב זה לא הכול או כלום - אלא גם וגם.
4 צפייה בגלריה
"הייתה לי תחושה שאם לא אבדוק את זה, אני אתחרט בהמשך. אחרי חודש איילת ואני הכרנו, וזה עבד". מירב הלינגר
(צילום: אורית לוינגר)
"ברימון היה לי חבר וההורים לא כל כך אהבו את זה, כי הוא היה חילוני. זה היה לא קל, אבל רציתי לדייק את מי שאני. עם הזמן הבנתי שאני נמשכת גם לנשים. יהיה נכון יותר לומר – הבנתי שאני נמשכת לאנשים, ולא משנה אם אלה גברים או נשים. ואז התעורר חשש – מה זה אומר עליי בקטע הדתי? ולמה אני חייבת לשחק באש כל הזמן? כי לצאת עם אישה זה דבר מפחיד כשאת דתייה, וזה מאוד חריג, גם אם אין איסור הלכתי כמו שיש לגבי זוג בנים. לצאת עם נשים זה ההיפך מ'משפחה נורמטיבית' במרכאות כפולות ומכופלות.
"אחרי קרוב לשנה נפרדתי מהחבר שלי, והבנתי שאני לא יכולה להתעלם מהמשיכה שלי לבנות. לא רציתי להיכנס למערכת יחסית מחייבת לכל החיים כל עוד לא בחנתי את זה, והחלטתי שבשלב זה אני יוצאת רק עם בנות. הייתה לי תחושה שאם לא אבדוק את זה, אני אתחרט בהמשך. אחרי חודש איילת ואני הכרנו, וזה עבד".
מתי סיפרת להורים שאת יוצאת עם אישה?
"ברגע שזה היה יותר רציני. לא שיתפתי אותם בהתלבטויות שלי. רק בגיל 25, אחרי שנכנסתי לקשר עם איילת, סיפרתי להם, וזה היה קצת מאתגר".
כלומר?
"קודם כל, חשוב לי לציין שהם הורים מדהימים. הם הגיבו בשני טונים. מצד אחד הם הבהירו לי: אלה החיים שלך, תעשי את הבחירות שלך ואנחנו נאהב אותך תמיד, ללא תנאים. מצד שני, הייתה איזו תחושה של שבר, גם אם היא לא נאמרה בקול רם. איך זה שתמיד העניינים מסתבכים איתך?"
"הבנתי שאני נמשכת לאנשים, ולא משנה אם אלה גברים או נשים. ואז התעורר חשש – מה זה אומר עליי בקטע הדתי? ולמה אני חייבת לשחק באש כל הזמן? כי לצאת עם אישה זה דבר מפחיד כשאת דתייה, וזה מאוד חריג"
במיני-סדרת הרשת שלך, "מאחורי שרשרת פרידות", יש פרק שבו את משוחחת עם אביך על היצירה שלך. הוא מביע אהדה לרצון שלך להופיע על במות ולכתוב על חייך האישיים, אבל בשלב מסויים הוא אומר: 'יהיה לי יותר קשה אם את יוצאת החוצה עם התשוקות שלך, עם החוויות הרגשיות, מיניות שלך". ואת לא עונה לו. מה הרגשת כשהוא אמר את זה?
"בסרטון באמת רואים שיש לי פרצוף חושב כזה, כי אני מבינה את שני הצדדים. אני כמובן מדברת רק בשם עצמי ולא בשם הוריי. כואב לי שמשהו בי, בדרך שלי, יוצר איזשהו כאב אצלם. אני מחפשת ומוצאת את הדרך לא לצנזר את התחושות שלי, כי זה חלק מהאמן שבי, אבל אני יודעת שזה עלול להכאיב לאנשים שיקרים לי. זה מעורב בהמון רגשות, לפעמים דמעות. אבל אף פעם זה לא היה כדי להתריס כלפי ההורים שלי. המצפן שלי תמיד אמר: אם זה מרגיש אותנטי, אז זה בסדר.
"לפעמים זה פוגש מקומות שמכאיבים או מאתגרים את הקשר שלנו, אבל אני יודעת שהמשפחה יותר חזקה מהכול, וכל עוד זה מבוסס על אמת - אז בעזרת ה' נתמודד עם זה. ההתמודדות הזו עדיין קורית, כי להיות בזוגיות עם אישה זו עדיין שבירת מוסכמות בחברה הדתית, זה עדיין לא מיינסטרים, אבל היום אנחנו במקום הרבה יותר טוב עם זה".
כשבת הזוג מסורתית
הלינגר מוסיפה כי "אף פעם לא הייתה תחושת ניכור. ביום שסיפרתי להם היה חיבוק ובמקביל גם שבר. אני ביסקסואלית שנמשכת לגברים ולנשים, והיו בסביבה הדתית כאלה שאמרו: אז תהיי עם בנים ולא עם בנות. אבל זה לא עובד ככה. כשאת מתאהבת את לא יכולה לשלוט בזה ולהגיד – עכשיו אני נמשכת לבנים. אני נמשכת לבנאדם. אם הוא גבר הוא גבר, ואם אישה - אז אישה. אני כבר ארבע שנים בזוגיות עם אורית וזה טבעי לגמרי".
4 צפייה בגלריה
"הכאב שלי בא מהמקום של הבת שרוצה להיות הכי טובה לאמא שלה, ולא תמיד מצליחה". מירב הלינגר
(צילום: אורית לוינגר)
בשיר "במה אנחנו דומות" את אומרת: "הייתי רוצה להיות דומה לך/ אבל אין בי את אותם הקולות/ אמא/ מלבד מנגינה או שתיים". ובהמשך את שרה: "כואב לי עלייך". "את מתרחקת/ אני לא עונה/ את מפחדת שאני משתנה". "לא רציתי להכאיב לך/ רציתי להיות טובה". יש בשיר הזה הרבה כאב. מה עומד מאחורי השיר ואיך זה מתחבר לתהליך שעברת?
"בשבילי זה שיר אהבה לאמא שלי. אמא שלי היא אחד האנשים הכי מדהימים בעולם. אנחנו שונות. אני חושבת שחלק מהכאב זה על הפערים בינינו, שלפעמים קשה לגשר עליהם. הכאב שלי בא מהמקום של הבת שרוצה להיות הכי טובה לאמא שלה, ולא תמיד מצליחה".
"אני ביסקסואלית שנמשכת לגברים ולנשים, והיו בסביבה הדתית כאלה שאמרו: אז תהיי עם בנים ולא עם בנות. אבל זה לא עובד ככה. כשאת מתאהבת את לא יכולה לשלוט בזה ולהגיד – עכשיו אני נמשכת לבנים. אני נמשכת לבנאדם"
אורית עצמה דתייה?
"היא יותר מסורתית. אנחנו שומרות שבת ביחד. בנינו איזה משהו ביחד – יש ליבה שזו שבת, שתינו מאמינות באלוהים, מצד שני, היא לא באה מהעולם שאני גדלתי עליו".
הזמרת נרקיס סיפרה בראיון ל-ynet שפנתה לרב וקיבלה ממנו אישור מיוחד לשיר בפני גברים. כשנשאלה "מה אם הוא היה אומר לך לא?" היא ענתה: "אז יכול להיות שלא היינו פה, מדברים". האם גם אם חשבת לבקש אישור כזה, או שאת לא צריכה אישור של אף אחד כדי לשיר בפני גברים?
"יצא לי לשאול רבנים שאלות לא מעט, בכל מיני סיטואציות. חשוב לי לקבל דעה. אני דתייה ליברלית ואני מתייעצת עם רבנים ליברלים. אני באמת חושבת שלהמון דתיים אין התנגדות לנשים ששרות בפני גברים. בסופו של דבר, המוזיקה היא מבחינתי אחת הדרכים לעבוד את ה'. היצירה היא המשך של מעשה הבריאה. לפני ההופעות אני מבקשת מאלוהים שיעזור לי להיות מדויקת, לגעת בלבבות - ולתת כוח לאנשים באמצעות המוזיקה".
