היום שאחרי החורבן – יבנה וחכמיה
(מכון מגלי"ם)
רבים מן העמים שנכבשו בעת העתיקה בידי אימפריות גדולות, איבדו את זהותם ונעלמו מעל במת ההיסטוריה. זה קרה לפלישתים, לעמונים, למואבים, לנבטים – וזה כמעט קרה לעם היהודי. חורבן בית שני בשנת 70 לספירה היה אסון שכמעט והוביל לחיסולו.
הרגע המכריע הגיע לקראת סוף המרד הגדול נגד הרומאים, כאשר אספסיאנוס צעד בראש צבא עצום לעבר ירושלים. אחרי שהכניע את הגליל והדף את הלוחמים היהודים, מפקד הצבא הרומי בא לסגור חשבון עם העיר שהציתה את המרד. תושבי ירושלים, שעד לאותו רגע היו שקועים במלחמת אחים עקובה מדם, נערכים בשארית כוחם לקרב שאסור להם להפסיד בו.
3 צפייה בגלריה
רבן יוחנן בן זכאי ראה איך האנשים בירושלים התחילו לרעוב ללחם, והזהיר שהניסיון להילחם ברומאים יסתיים באסון
(אנימציה: רוסלן סוקולובסקי, מתוך הסרטון של מכון מגלי"ם)
רבן יוחנן בן זכאי, מראשי הסנהדרין ומגדולי החכמים בדורו, מתבונן בדאגה על המצב העגום שאליו הגיעה העיר. במלחמת האחים שכונות חרבו, אמצעי לחימה ירדו לטמיון, וחמור מכך, מחסני המזון שהיו יכולים לכלכל את העיר בזמן מצור עלו באש. אנשים התחילו לרעוב ללחם. איך בני אדם שמבשלים קש ושותים את מימיו, יכולים לעמוד מול צבאותיו של אספסיאנוס?
רבי יוחנן מזהיר את העם שהניסיון להילחם ברומאים יסתיים באסון, אבל ראשי המורדים הקנאים אינם מקשיבים לו. הם נועלים את שערי העיר כדי שאיש לא יברח ומתכוננים למלחמה. רבי יוחנן מבין שאת ירושלים כבר אי אפשר להציל, אבל אם הוא רוצה להציל את העם היהודי, הוא חייב להימלט מהעיר ולהיפגש פנים אל פנים עם אספסיאנוס. הוא מתחזה למת ובעזרת שניים מתלמידיו מנסה לחמוק מהעיר.
התלמוד מספר שהמורדים בשער חשדו בהלוויה המבוימת של רבי יוחנן. הם קראו לדקור את הגופה. רק בזכות התערבות איש סודו, מפקד בשם בן בטיח, ויתרו המורדים על הבדיקה הקטלנית, וחייו ניצלו.
3 צפייה בגלריה
רבי יוחנן התייצב מול מפקד הצבא הרומי, אספסיאנוס. פנה אליו בתואר הכבוד "מלך", השמור לקיסרים
(אנימציה: רוסלן סוקולובסקי, מתוך הסרטון של מכון מגלי"ם)
האתגר הגדול עוד נשאר לפניו: הוא היה חייב לשכנע את אספסיאנוס לאפשר לו להקים מרכז רוחני שימלא את מקומה של ירושלים. מרכז שילכד את העם – וישמר את המסורת היהודית. כך, יש סיכוי שהעם היהודי ישמור על זהותו וישרוד.
רבן יוחנן בן זכאי מתייצב דרוך ומתוח במפקדה הרומית. הוא פונה לאספסיאנוס, מפקד הצבא, בתואר הכבוד "מלך", השמור לקיסרים. בקשה עיקרית אחת בפיו: לתת לו את העיר יבנה וחכמיה. הגישה הפייסנית שמביא איתו רבי יוחנן מוצאת חן בעיני אספסיאנוס, והוא נותן את הסכמתו.
ביבנה חי רבן יוחנן בן זכאי במהלך החודשים האחרונים של המלחמה. בה הוא קיבל את הבשורה המרה על נפילת ירושלים וחורבן המקדש. ההלם בקרב היהודים היה מוחלט. איש לא האמין שהמקדש שבמשך שנים רבות סימל את הקשר החי בן העם לאלוהיו כבר לא קיים יותר. רבים שקעו באבל ובייאוש, וחלק אף איבדו את הרצון לחיות. העם היהודי היה צריך בדחיפות נתיב חדש לפנות דרכו לאל.
3 צפייה בגלריה
רבי יוחנן תיקן תקנות שיסדירו את שגרת החיים בלי מקדש
(אנימציה: רוסלן סוקולובסקי, מתוך הסרטון של מכון מגלי"ם)
אחד הפתרונות היה לקיים את הפולחן בבתי כנסת הפזורים ברחבי הארץ. במקום עבודת הקורבנות שהקריבו הכוהנים במקדש, התכנסו בני הקהילה בעריהם לתפילה בצוותא. נוסח התפילה שתוקן ביבנה דומה מאוד לנוסח המופיע בסידור התפילה שבו משתמשים כיום.
מאותה נקודה, בכל מקום שגרים בו יהודים יהיה אפשר לעבוד את האל – בתפילה, בלימוד תורה ובמעשי חסד בין אדם לחברו. אבל חורבן ירושלים יצר בעיה שחרגה מעבר לגבולות ארץ ישראל: הרי מיליוני יהודים ברחבי העולם חגגו את החגים על פי מולד הירח שהוכרז בבית הדין בירושלים, בית דין שאיננו עוד. החזרה לקביעת לוח השנה בבית הדין ביבנה הבטיחה שקהילות יהודיות בכל רחבי העולם יחגגו באותם ימים את מועדי ישראל.
במרכז החדש ביבנה נמשכו פעולות השיקום במרץ. רבן יוחנן בן זכאי עורר בעם את תקווה שבמהרה ייבנה המקדש, ובמקביל, תיקן תקנות שיסדירו את שגרת החיים בלי מקדש. יחד עם חכמים נוספים שהתקבצו ביבנה הוא הקים מחדש את הסנהדרין. למרות החורבן, צביונו של העם היהודי נשמר והוא המשיך להתקיים ללא המקדש.
וכדי להבטיח שירושלים לא תישכח מהלבבות, תוקנו ביבנה מנהגי זיכרון לירושלים ולמקדש. מנהגים לימי אבל וצום, לחגים ולשמחות. שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". המנהגים הייחודיים הללו נטעו בליבו של כל יהודי את התקווה שירושלים תקום שנית, תקווה שמלווה את העם היהודי כבר כמעט 2,000 שנה.
