צופה יוצאת בהפגנתיות באמצע הצגת תיאטרון. היא חולפת במהירות על פני היושבים בשורה, שולחת מבט אחרון ומלא בוז בקהל שנותר ישוב בכיסאות ויוצאת החוצה. קורה שאנשים מחליטים לעזוב במהלך הצגה, אך הצופה הספציפית הזו, אינה מסתפקת בנטישה הדרמטית: היא טורחת וכותבת מאמר משתלח נגד ההצגה. מאמר שאינו מתיימר להיות ביקורת אמנותית, אלא דומה יותר באופיו לאותם פשקווילים התלויים בשכונת מאה שערים, שנועדו להזהיר את הציבור מסכנות חילול הקודש.
ב"פשקוויל" הזה היא מזהירה את הציבור מפני ההצגה, מביעה זעזוע עמוק מתכניה ומפרטת בלהט את תחלואיו המוסריים והאמנותיים של המחזה. על אף שהייתה כנראה הצופה היחידה שבחרה לעזוב את האולם במהלך ההצגה, היא לא כותבת רק בשם עצמה – היא נעלבת בשם העם, התרבות, היהדות והמוסר האנושי.
כמחזאי ההצגה המדוברת, אני מודה שגם אני לרגע נעלבתי. מהשפה המשתלחת של המאמר, מהפרשנות המעוותת והמקוממת של המחזה ומכוונות הזדון והשנאה שהכותבת משייכת לי. אבל אז נזכרתי באלפי המבקרים שכבר ביקרו בהצגה (ביניהם גם לא מעט חובשי כיפה), שהתרגשו עד עמקי נשמתם וקמו על רגליהם כדי להריע לשחקנים וליצירה. אז למה שאתן למצקצקת אחת לגרום לי למפח נפש?
3 צפייה בגלריה
מתוך ההצגה "פיקוח נפש". אב שמקריב את בנו בשם האמונה? התנ"ך כבר גולל עלילה דומה
(צילום: כפיר בולוטין)
ובכל זאת, המשיכה לנקר בי השאלה, מה גרם לצופה הזו לזעזוע כה עמוק – שהביא אותה לעזוב את ענייניה, לשלוח מאמר לאתר ולפרסם פוסטים ואינספור תגובות ברשתות, בניסיון לשכנע את הציבור שההצגה אינה ראויה?
בטקסט שכתבה, מופיעה לכאורה התשובה: היא מונה רשימה ארוכה של סיבות שגרמו לה להתחלחל – בראשן אחד מקווי העלילה בהצגה, שבו אב מקריב את בנו בשם האמונה (כנראה ברוב סערתה, שכחה הכותבת שיצירה מוקדמת יותר, התנ"ך, כבר גוללה עלילה דומה).
3 צפייה בגלריה
דוד שאול בתפקיד עזריאל, גיבור ההצגה. "הצגה אישית מאוד וסובייקטיבית מאוד"
(צילום: כפיר בולוטין)
להזדעזע זה לגיטימי, אבל אני חושב ששורש החוויה השלילית שלה לא נעוץ בפרטים. הוא נובע מתפיסה שגויה מיסודה של תפקיד האמנות בחיינו. תפקידה של יצירה אינו לשקף נאמנה את החיים באופן אובייקטיבי, הוגן ומאוזן. מחזה הוא לא כתבה חדשותית. תפקידה של יצירה הוא להאיר את החלקים בחברה ובנפש האדם הזקוקים לתיקון.
"לשמחתי, רוב הצופים מבינים שהצגות לא נוצרות כדי ללטף להם את האגו. לאחר חודשיים שבהם ההצגה רצה, נוכחתי שהקהל, רובו ככולו, יוצא מהאולם בהתרוממות נפש ובמחשבות מרתקות על היחסים המורכבים שבין אמנות לאמונה"
לא לשווא נמשכת נפשם של היוצרים והקהל אחר דמויות פגומות וקונפליקטים סוערים. זהו ביטוי של הכמיהה האנושית לריפוי. לכך נועדה האמנות, לכך נועד התיאטרון, וזוהי הכוונה האמיתית שעמדה לנגד עיניי כשכתבתי את "פיקוח נפש". הצגה אישית מאוד וסובייקטיבית מאוד, השואבת (בחלקה) השראה מחוויות חיי, בתקופה מסוכסכת וסוערת של גיל ההתבגרות.
3 צפייה בגלריה
"המבקרת חושבת שתפקידה של הצגת תיאטרון הוא לספק לה מראה מחמיאה ומחניפה". מתוך "פיקוח נפש"
(צילום: כפיר בולוטין)
לצערי, המבקרת הנסערת רואה את הדברים אחרת. היא חושבת שתפקידה של הצגת תיאטרון הוא לספק לה מראה מחמיאה ומחניפה, התואמת את השקפותיה ומציגה עולם אידילי, שבו קנאות דתית וחופש אמנותי חיים יחד בהרמוניה. אם זו הציפייה שלה מהצגת תיאטרון, אני שמח לומר שאכן נכשלתי במשימה.
תומר רוזנמןלשמחתי, רוב הצופים מבינים שהצגות לא נוצרות כדי ללטף להם את האגו. לאחר חודשיים שבהם ההצגה רצה על במת הקאמרי ובערים נוספות, נוכחתי שהקהל, רובו ככולו, יוצא מהאולם בהתרוממות נפש ובמחשבות מרתקות על אודות היחסים המורכבים שבין אמנות לאמונה.
אלה הבוחרים להזדעזע מן הבבואה המשתקפת אליהם מהמראה, מוזמנים באהבה לערוך חשבון נפש.
- הכותב הוא מחזאי ותסריטאי. בין השאר כתב את המחזה "פיקוח נפש" המועלה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי
