שכח מה זה להיות יהודי?
לרגע אני מהרהרת באפשרות שהנביא מיכה יגיח לממלכת החיים, יעמוד תחת החלון ברחוב בלפור ויקרא לאורך השבת כולה, שוב ושוב, את פסוק הסיום של ההפטרה (מיכה ו', ח'): "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". האם היושב במרומי בלפור ישתכנע מדבריו הפשוטים והישירים של מיכה? האם יבין כמה הרחיק לכת וכמה התעוותה דרכו?
הוא לא יבין. ככל הנראה הוא לא יוציא את ראשו מהמרפסת, ובוודאי שלא יצא לפגוש את המפגין הנחוש. במקסימום יגיחו כמה שוטרים, יאזקו את הנביא מיכה שיזכה בשל כך לכותרות בעיתונים - ולרגעים ספורים של אמונה נאיבית שהנה הגיעה השעה והעם יצטרף אליו בהבאת המהפכה הרוחנית.
אל הקריאות הקצובות של המפגינים - "שוחד, מרמה, הפרת אמונים" - יצטרף השילוש הרוחני של הנביא: "משפט, חסד וצניעות". אבל המנהיג כמנהגו ינהג; את דבריו של הנביא מיכה הוא יפטור בתנועת יד מבטלת, ואולי גם יסנן "סמולני שמנסה לבטל את ההחלטה הדמוקרטית של העם".
לא. ביבי לא שכח מה זה להיות יהודי. זה לא העניין. ביבי שכח מה זה להיות אדם. בן אנוש. בנם של חוה ואדם. זה שבעיצבון וזיעה מוציא לחם מן הארץ. זה לא קרה בגלל שהוא חלילה אדם רע או בעל זיכרון קצר, זה קרה בגלל שאנחנו הענקנו לו יותר מדי כוח.
הזמנו אותו לשעבד אותנו
לא נולדנו "רעות" או "טובות" ולמציאות יש חלק עצום בעיצוב הבחירות המוסריות שלנו. אפשר להמר כי כל מי שתקבל שנות שלטון ארוכות ובלתי ניתנות לערעור, ותהיה מוקפת בנדבניות ונדבנים שיחלקו עמה את הונם (תמורת מנעמי הכוח, כמובן), לא תצליח לדבוק ולו בשמץ מדרישותיו היפות של הנביא מיכה - עשיית משפט, אהבת חסד וצניעות. זה לא ביבי, זה אנחנו.
המלכנו על עצמנו מלך, שמתנהג בדיוק כפי שחזה שמואל הנביא (שמואל א', ח'): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא". עם שרוצה מלך - מקבל מלך, ועכשיו אפילו אלוהים לא מוכנה לשמוע את היללות שלנו. את המלך הזה, שנעשה שיכור כוח, עלינו להוליך הביתה בעצמנו, וזה לא קל.
מה שאנו חייבות ללמוד הוא שלא עוד מלכים. לא עוד כוח בלתי מוגבל. עלינו לבנות מערכות שמירה ובקרה חזקות ולהגביל את שנות מלכותן של השליטות הבאות.
אני לא יודעת מהי צניעות
הדרישה היפה "הצנע לכת עם אלוהיך" מעורפלת, שכן השורש צ.נ.ע מופיע במקרא רק פעמיים, ובשתיהן מובן שהוא תכונה חיובית אך אין לו פרשנות מדויקת. לצורך הדיון שלנו ולמען השליטות הבאות אציין את פרשנותו של האבן עזרא: "צנועים הם המתביישים מעשות זדון".
האם יש פס יצור לקהילה מוסרית?
לפני שמיכה מציע את הרשימה הקצרה והתובענית של המידות המוסריות, הוא מתנגח עם תפיסת עולם דתית מקובלת שבמרכזה פולחן הקורבנות: "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן?!" שואל מיכה בביקורת. "כן", ישיבו לו הכהנים ואנשי סיעתם. "כן", ישיבו לו גם חלקים ניכרים מהתורה שבכתב.
במוקד החגים המקראיים, במוקד הכפרה המקראית ובמוקד עבודת האל היומיומית במקרא - נמצאים הקורבנות. מיכה, כנביאים אחרים, רואה את השחיתות המוסרית שמתרחשת בחסות הקורבנות; את בני עלי הכהנים ואחיהם במהלך הדורות שעושקים את העם ואונסים את הנשים "הצובאות פתח אוהל מועד". הנביא מיכה וחבריו רואים נשים וגברים פושעים זה בזה ורצים לנקות את מצפונם בדם קורבנות. והם גם רואים את שפלותה של תרבות הקורבנות, כשהיא מתדרדרת לקורבנות אדם (גם מיכה ביקר בשבוע שעבר בבית הכנסת ושמע את קריאת ההפטרה העוסקת בהקרבת בת יפתח).
בראשית דרכה של כל דת יש ניסיון לתקן את עוולות הדת הקודמת שהתנוונה והסתאבה, ולבנות דת שחוקיה יהיו ערובה לאנושות טובה יותר. אלא שהדתות שמצליחות מתמסדות, צוברות רכוש ומשיגות עמדות שררה ואז פרנסיה נראים כבני עלי. הדת המקראית כשלה במבחן המוסרי. הנביאים עמדו על כך, אך תביעותיהם היפות והמרגשות נפלו על אוזניים ערלות.
ההלכה כניסיון לייצר יהודי חדש
במשך מאות בשנים עמלו חכמי המשנה והתלמוד לבנות דת יהודית ללא מקדש, כהנים ומרכז טריטוריאלי. יתר על כן, הם גם עמלו להוציא מליבו של העם היהודי את השאיפות להתערבות מעשית בהיסטוריה לצורך הקמה מחודשת של המקדש. הם הבינו כמה מרה אחריתן של מרידות היהודים. חז"ל לא רצו את הדת הכוהנית, אבל גם הבינו היטב שרעיונות המוסר של הנביאים לא החזיקו וגם לא יחזיקו את הקהילה. הם הבינו שנדרשת תוכנית עבודה מפורטת, וזו לא יכולה להיות התוכנית הכוהנית.
תוכנית העבודה מוצגת, בין היתר, במשנה החותמת את מסכת מכות: "רצה הקדוש ברוך-הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". ומהן התורה והמצוות? את זה החכמים יפרטו, יפרקו, יבנו - וירכיבו לכדי מערכת מפורטת, מסועפת, שדורשת ידע רב. במרכזה של המערכת החדשה יעמוד הלמדן, הרב, וסביבו תתקבץ קהילה שקיבלה על עצמה תרבות חדשה החובקת כל רגע משעות היום והלילה. מערכת זו תבטיח את הישרדות העם היהודי גם בתפוצות קטנות ורבות, ותציע צורת חיים שבמוקדה שלושה עיקרים: עבודת אלוהים, הקמת משפחה ודאגה לזולת.
הניתוח הצליח וההישרדות היהודית הושגה. אבל מצבו של החולה? מידת הבריאות הרוחנית-מוסרית שלנו יודעת עליות ומורדות.
הלכה או רוח נביאי ישראל
בחתרנות תלמודית אופיינית (ותמיד מרגשת) עורך הסוגיה התלמודית הצמיד למשנה המדברת בשבח ריבוי המצוות, דברי נביאים שלטענתו עשו רדוקציה לעולם המצוות וצמצמו אותן למינימום מוסרי. מינימום שהוא מקסימום כמובן, כיוון שהנביאים המצמצמים הסירו את כל העודפים המיותרים לדעתם מהדת היהודית, והשאירו אותנו עם יסודות בודדים שהם בבחינת "כל התורה על רגל אחת".
בדיון מובאים דברי הנביא מיכה שהשאיר כאמור, את היהדות על שלוש מצוות: עשות משפט, אהבת חסד, הצנע לכת. בהמשך הדיון מובא ישעיהו הנביא שמצמצם את דברי התורה לשני עקרונות: "שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה". ולסיום מובא הנביא חבקוק, שבאמת העמיד את התורה על רגל אחת: "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". מול כל ההצעות האלו ניצבת האנטיתזה – ההלכה.
אין פס ייצור
קל להתאהב בחזונם של נביאי ישראל. בראשית דרכה ניסתה מדינת ישראל להשתמש בהם כמגדלור מוסרי. "מדינת ישראל... תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". עינינו הרואות – זה לא עובד. מאוד לא עובד. כך גם ההלכה וכך גם התרבות הכוהנית. וכל זה כיוון שאין דרך לייצר קהילה מוסרית.
הדרך הבטוחה לשמור על חיים מוסריים בחבורה גדולה שחיה יחד, היא להגדיר מינימום נדרש ולהקטין ככל האפשר את הניסיונות. שנות מנהיגות ארוכות מדי וכיבוש מתמשך הן שתי דוגמאות לאתגרים מוסריים גדולים מדי עבור המנהיגות ועבור הקהילה, שאין דרך לעמוד בהם בכבוד.
השבוע ראינו איך מנהיג ששנות מנהיגותו ארוכות מדי ומסואבות משתמש באתגר השני, אתגר הכיבוש, על מנת להסיח את דעתנו מהסיאוב שלו. הגענו לידי ניסיון וביזיון.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה לנו צילה מעפולה: "בת יפתח לא נעקדה אלא נשארה רווקה ערירית", והיא מצטטת לתמיכה את דברי בת יפתח: "ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתוליי".
יקרה, תודה על דברי התורה. הטענה שהעלית מובאת כבר בפרשנות המסורתית וכדוגמה אביא את דברי הרד"ק: "עשה לה בית והכניסה שם והייתה שם פרושה מבני אדם ומדרכי העולם". ועל כך אני רוצה לומר שני דברים: האחד, האפשרות הזו לא עולה בקנה אחד עם פשט הסיפור בו נאמר שבת יפתח חוזרת אל אביה, "ויעש לה את נדרו אשר נדר" - ונדרו הלא היה הקרבתה.
עם זאת, אני מבינה את ההסתייגות שלך ושל פרשנים מסורתיים מהאפשרות שיפתח ביצע את נדרו. אבל אני לא בטוחה שכליאתה בבית אביה למשך כל חייה מוציא את הסיפור הזה טוב יותר.
שבת שלום!
