למרות שהיא סוגרת כבר עשור ברעננה, אאוהניה פרין לוי (72) מחזיקה עדיין בתואר "נשיאת הקהילה היהודית בסנטיאגו דה קובה", אחד ממעוזיו האחרונים של הקומוניזם בעולם. פרין לוי עבדה בעברה ככלכלנית במשרד התרבות הקובני בסנטיאגו, והיא עדיין פעילה וולנטרית למען הקהילה היהודית, גם אם בשלט רחוק ובגיחות, מידי פעם, למולדת שבה גם ילדה את שתי בנותיה.
20 יהודים בלבד נותרו בסנטיאגו דה קובה, והם פוקדים (בשבתות ובחגים, בעיקר) את בית הכנסת היחיד בעיר, "התקווה", הממוקם – למרבה האירוניה - ברחוב קורונה 273. הבניין הזה הוא הראשון בקובה שיועד להקמת בית כנסת. בין השנים 1939-1924 התפללה הקהילה במבנה שכור, כשבשנת 1925 הוקם בית העלמין היהודי הישן על אדמה שרכשה הקהילה.
לימים הועבר בית הכנסת למקומו הנוכחי, מרחק רחובות בודדים מזה הישן. "ועדיין, יש הרבה כבוד לישן", מדגישה פרין לוי. "כל שבוע מגיע חבר מהקהילה בכדי למלא את השמן ולהדליק את נר התמיד שבבית הכנסת הישן. כל עוד נשאר יהודי אחד בסנטיאגו דה קובה – הנר הזה יהיה דלוק. הוא יכבה רק כשלא יהיו פה יותר יהודים".
ללא אנטישמיות, בשכנות טובה
פרין לוי כתבה כבר ארבעה ספרים על ההיסטוריה של יהודי קובה, בדגש על סנטיאגו, עיר הולדתה, ובקרוב ייצא הספר החמישי. "אני מנסה לשמר ולהנציח כל מה שאפשר על הקהילה הקטנה שלנו", היא אומרת בקול נלהב. "נכון שהם שם ואני פה, אבל אני בקשר הדוק עם האנשים, אנחנו משוחחים הרבה, כמעט מדי יום, ואני מנסה לעשות הכול בכדי לדאוג לצורכיהם ולסייע במה שנדרש".
קהילת סנטיאגו דה קובה: נוסדה בראשית המאה ה-20 | כמעט והתחסלה כליל עם עליית קסטרו לשלטון, בשנת 1959 | 94% מהיהודים עזבו, ה-6% שנותרו חיו כאנוסים | כיום נותרו רק 20 יהודים, ואין להם ברירה אלא להינשא בנישואי תערובת
ההיסטוריה של יהודי קובה מתחילה בשנת 1492, כשברקע גירוש ספרד, עם הגעתו של כריסטופר קולומבוס לחוף הצפון-מזרחי של האכיפלג הקובני, ולצידו יהודי ספרדי בשם לואיס דה טורס ויהודים נוספים, שמעללי האינקוויזיציה דחפו אותם לתור אחר מקום שבו יוכלו לחיות בשקט ובבטחה. החל מראשית המאה ה-16 הגיעו לקובה גם יהודים אנוסים מהולנד ומפורטוגל. בחלוף כ-500 שנה ייאלצו צאצאיהם לחיות שוב כאנוסים, הפעם תחת הקומוניזם.
פרין לוי מספרת כי הקהילה היהודית בסנטיאגו דה קובה נוסדה כמה מאות אחר כך, עם הגעתו של היהודי הראשון בשנת 1908 מהאי קורסאו. אחריו הגיעו יהודים ספרדים נוספים, מתורכיה. בהמשך, בשנת 1920, הצטרפו גם האשכנזים שהגיעו מרוסיה, פולין, רומניה והונגריה עקב הרדיפות.
לדבריה, אם הייתה אנטישמיות - הם מעולם לא חוו אותה. "כולנו, יהודים וגם יתר הקובנים במדינה, חווינו את האיסור לחופש דת שכוון כלפי כולם. היחסים בינינו היו טובים לאורך השנים. גרנו בסמוך לבית הכנסת, וחיינו את חיינו בשקט. בתקופות שחל בהן איסור על חופש דת, פעלנו במסתור והמשכנו ביהדותנו בתוך הבתים. אז עסקו בני הקהילה בעיקר במסחר".
רק שישה אחוזים נותרו
הרב אליהו בירנבוים, חוקר קהילות, אומר כי סיפורה המופלא של הקהילה היהודית של קובה, הוא סיפור של שיבה לשורשים היהודיים לאחר ארבעה דורות אבודים. "יהודי קובה של היום הם אלה ששרדו ארבעים שנות בידוד. האתיאיזם והתעמולה המרקסיסטית והאנטי-ישראלית גרמו נזק משמעותי לקהילה, שבאה לידי ביטוי באיבוד הזהות היהודית, ובכמעט 100% נישואי תערובת. הקהילה הצטמצמה משמעותית, היה מחסור ברבנים, בחזנים ובמורים מומחים - והעוני המנוול של הקהילה ומוסדותיה דחפו להתבוללותה בתוך התרבות הקובנית, והגבלות על קיום הדת עד לשנת 1991".
הרב בירנבוים, מחבר הספר "יהודי עולמי – מסעות אל ההיסטוריה המופלאה והקהילות העלומות", מוסיף כי "הכלל הסוציולוגי, הקובע שהדור השלישי זוכר את מה שהדור השני מנסה לשכוח - פועל ככל הנראה בקובה". לדבריו, כשהחלה המהפכה של פידל קסטרו בשנת 1959 – ועימה חלומות על צדק חברתי, דמוקרטיה וחירות אישית - דווקא היהודים הקובנים הצביעו ברגליים ועזבו את המדינה.
94% מתוך 15 אלף יהודי קובה עזבו את המדינה בשנותיה הראשונות של המהפכה, והיגרו לישראל, ארצות הברית, ונצואלה, פנמה, קוסטה ריקה ועוד. "הגירה זו יצרה משבר דמוגרפי חמור בקהילה היהודית", אומר הרב, ראש מכון שטראוס עמיאל, מרשת אור תורה סטון. "ההיסטוריה של הקהילה בקובה של השנים האחרונות, היא ההיסטוריה של ששת האחוזים הנותרים מקהילה מצליחה וגאה. זוהי ההיסטוריה של אלה שנשארו ושל צאצאיהם. היהודים שנשארו היו אלה שהאמינו במהפכה, או אולי אלה שהיו מבוגרים מידי מכדי להתחיל בחיים חדשים".
"לא הצלחנו למצוא את ארון הקודש"
פרין לוי מתארת קהילה ספרדית אורתודוכסית, עד שבשנת 1978 נסגרו בחוק כל בתי הכנסת. "המדינה הייתה חילונית ואסרה על אמונה דתית", היא מספרת. "רק מעטים נותרו, בעיקר בבירה הוואנה – ופחות מכך בערים סנטיאגו דה קובה וקאמאגויי. בתי הכנסת היו סגורים עד לשנת 1995. בית הכנסת שלנו, למשל, הופקע מאיתנו משנת 1995-1928 לטובת תיאטרון שבו העלו פולקלור קובני.
6 צפייה בגלריה
הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת. "כל עוד יהיו פה יהודים, ידליקו את נר התמיד בבית הכנסת הישן"
"ב-1995 השתנתה החוקה והמדינה כבר לא הייתה חילונית, והיהודים יכלו לחזור לבתי הכנסת ולהתפלל. באותה השנה, אחרי מאבק עיקש מצד ראשי הקהילה שלנו מול מוסדות המדינה, קיבלנו את בית הכנסת הישן בחזרה. המראות היו קשים מאוד. זה היה עצוב. הכול השתנה. המבנה שופץ כך שלא הצלחנו לראות את ארון הקודש בכדי להכניס את ספרי התורה שחילצנו והעברנו לבית הכנסת בהוואנה, שבה הייתה קהילה יהודית גדולה וחזקה שלא נתנה למדינה לסגור את שערי בית הכנסת.
"לפי תמונות ישנות הצלחנו לאתר את מיקום ארון הקודש, ולהשיב לתוכו את הספרים שהוצאו ממנו במהירות שנים קודם. הקיר שמאחוריו היה הארון, פשוט קרס והארון התגלה אלינו. זה היה מאוד מרגש".
"אמא לא סיפרה, ואנחנו לא שאלנו"
ויקי דלגדו פרין, ביתה שעלתה איתה לישראל, מספרת כי שנים לא ידעה כלל שהיא יהודייה. "אמא הסתירה את זה מאתנו כי זה היה אסור. כך היה גם בהרבה משפחות של חברים וחברות שלי. אני כן זוכרת שבימי שישי ראינו את אמא מדליקה נרות. תמיד בשקט, בתוך הבית, מבלי ממש להסביר שאלה ימים מיוחדים או חגים יהודיים, ואנחנו גם לא ממש שאלנו".
בשיאה מנתה הקהילה כאלף יהודים, 150 משפחות. "עם עלייתו של פידל קסטרו בשנת 1959, הפך המצב הכלכלי קשה מאוד והחיים נהיו בלתי נסבלים ליהודים", מספרת פרין לוי. "נכון שלא הייתה אנטישמיות בכלל, אבל הכול הולאם לטובת המדינה, ועל בעלי החנויות נאסר להמשיך בעסקים. זו הסיבה העיקרית לעזיבתם של היהודים. פשוט לקחו להם הכול". סיבה נוספת מונה הבת: "בשנת 1959 נאסר על פתיחתם של בתי הספר היהודיים, אז היהודים עזבו".
לפני מספר שנים התארחתי בקהילה היהודית, שאחוז ההתבוללות בה גבוה מאוד. חברי הקהילה הגיעו בערב שבת ובבוקר במיניבוס שהושכר על ידי הקהילה היהודית, שאסף אותם מביתם לבית הכנסת - ובתום הארוחה החזיר אותם לבתיהם. בערב שבת של חג הסוכות נידבתי לקהילה קופסאות שימורים כשרים, ולימדתי אותם את הפיוט "אשת חיל". אחר כך הכנו יחדיו את קישוטי הסוכה.
6 צפייה בגלריה
הכניסה לבית הכנסת בסנטיאגו דה קובה. למעט מגן דוד קטן ליד הדלת, אין כל סממן יהודי או שלט שמציין כי מדובר בבית כנסת
"אין בכלל נישואין שבהם שני הצדדים יהודים", מחזקת ויקי. "זה או להישאר רווקים, או להינשא למישהו לא יהודי ולהקים משפחה. הדילמה קשה, אבל המציאות מכריעה. ברור לי שאם אני הייתי נשארת שם, זה בדיוק מה שהיה קורה איתי ועם אחותי. הבעיה מועצמת נוכח העובדה שבקובה אין רבנים. היו שלושה גיורים קונסרבטיביים בקהילה על ידי רב שהגיע במיוחד ממקסיקו, אבל זה היה כמו לזכות במפעל הפיס. הזוכות - נישאו".
"מפקד אוכלוסין" דרך חלוקת מצות
עיקר המפגשים היו ונשארו בבית הכנסת, סביב המסורת. בערבי שבת עורכת הקהילה הזעירה קבלת שבת משותפת - וכך גם קידוש של שבת בבוקר. "היינו כמו משפחה. אוכלים יחד ונשארים ללימוד פרשת השבוע", אומרת פרין לוי. "בהוואנה הבירה יש מוסדות יהודיים שפועלים בעיקר בסוף השבוע ומיועדים לילדים. שם לומדים עברית, והיו חמישה בתי ספר יהודיים מגיל היסודי ועד לתיכון. אבל בסנטיאגו אין כלום".
"הרב הנודד", אליהו בירנבוים, מספר כי הדרך לדעת כמה יהודים יש בקובה, נסמכת על צריכת המצות והגפילטע פיש. "מידי שנה, מאז המהפכה, מקבלת הקהילה היהודית מוצרים כשרים לפסח מקהילות יהודיות מעבר לים, בעיקר מקנדה, פנמה, מקסיקו ועוד", הוא אומר. "לפי החלוקה יודעת הקהילה לציין את מספרם המדויק של היהודים במקום. זה מה שקושר בין היהודים לבין יהדותם, גם בקרב אלה שהעדיפו לשמור מרחק מסויים מהקהילה.
"אחד היהודים שפגשתי סיפר כי למעלה מארבעים שנה לא היה קשור לקהילה וליהדות, אך חזר לחיים היהודיים בזכות המצה והגפילטע פיש. לדבריו, אחרי מות אביו הוא התרחק מהקהילה ולא הכריז עצמו כיהודי, מחשש לאפליה מצד השלטון הקומוניסטי, אולם לבקשת אביו שהיה על ערש דווי, הוא הקפיד לאכול מצות בפסח. וכך, מידי שנה בהתקרב חג הפסח, הוא היה מגיע לקהילה לקבל את מנת החג המשפחתית שלו. זה החזיק את זהותו היהודית עד לשינוי הפוליטי שאפשר לו לחזור אליה בגלוי".
