שתיקת המנהיגים החרדים אחרי אסון מירון קובי נחשוני
(צילום: משי בן עמי)
במפלגות החרדיות ממתינים בדריכות למה שמסתמן כדו-קרב עתידי בין המשטרה לבין הנציגים החרדיים בשאלת-השאלות: מי אשם. הפוליטיקאים החרדים התרגלו לכך שמצביעיהם לא באים איתם חשבון - לא אחרי הקורונה ולא אחרי אירועים אחרים שפגעו בבוחריהם. אל מול שתיקת המנהיגות החרדית בימים אלה – ניצב הציבור שלהם שאינו חובב ועדות חקירה, מתוך אמונה שאין טעם לחפש אשמים. שיהודים מאמינים מקבלים עליהם, בדרך כלל, את הדין בהכנעה ובהשלמה.
כך הפכו עצמן המפלגות החרדיות בשנים האחרונות לאבא שמחלק סוכריות ומסכים לילד שלו בלי חשבון, מתוך רצון שהילד יהיה שמח. אבל נקודת הזמן הנוכחית עלולה להתגלות כגיל ההתבגרות. המצביעים החרדיים מתחילים להבין שהריצוי הבלתי פוסק מצד הפוליטיקאים שלהם, היה בסופו של דבר מזיק.
כעת לצד האבל עולות דרישות לחשבון נפש פנימי, ורבים המכנים אותו כבר "מחדל מירון". האצבעות מופנות לכל עבר: הרשויות שאישרו, המשטרה שחסמה וגם העסקנים החרדים והפוליטיקאים. "יש כמויות של ביקורת. אבל גם יאוש מכך שמשהו השתנה", אומר יעקב (הפרטים המלאים שמורים במערכת).
3 דקות של אימה: התיעוד הדרמטי של צלם ynet משה מזרחי מהר מירון
(צילום: משה מזרחי, משי בן עמי)
את הלילה הקודם העביר בבית ההלוויות, שם ליווה למנוחות, בין היתר, את אחד המורים של בנו. "אני מאמין שבסופו של דבר, ייערפו ראשים במשטרה ואולי בכבאות", הוא אומר. "ייתכן שברמה הפוליטית חברי כנסת ושרים ישלמו מחיר. אבל בסופו של דבר, זה לא מתחיל אצלם, זה מתחיל אצלנו. בעסקנים שלנו, בעמותות. זה מתחיל במוקדי הכוח של החצרות, ושמה לא תהיה חקירה וגם לא עריפת ראשים. שם לא יהיה כלום".
"אז מה תהיה הפקת הלקחים החרדית?" הוא שואל בכעס, ומוסיף: "סליחה על ההומור השחור, אבל הפקת הלקחים תהיה שבשנה הבאה יהיה צוות כוננות כפול במכון לרפואה משפטית באבו כביר, כדי שלא יקרה שוב מצב שמגיעים עד שבת בלי זיהוי. תמיד אצלנו, הטיפול יהיה בבית החולים שמתחת לגשר".
יעקב: "בסופו של דבר, זה מתחיל אצלנו. בעסקנים שלנו, בעמותות. זה מתחיל במוקדי הכוח של החצרות, ושמה לא תהיה חקירה וגם לא עריפת ראשים. שם לא יהיה כלום"
יעקב מזועזע מהמוות הכה מיותר של הרב אליעזר גפנר: "הוא היה אישיות. זו פוסט-טראומה קהילתית. אי אפשר לחשוב על שום דבר אחר. עברנו הרבה דברים, פיגועים, אסונות, אבל לא ברמה הזאת שאנשים שפשוט בהלם. 45 זה לא נתפס. אנחנו פשוט בהלם קרב.
"אתמול עד אמצע הלילה הייתי בלוויות. אני ליטאי, אז קל לי לבוא ולבקר ולהגיד צריך לטפל. אבל אמר לי מישהו, אתה לא מבין חסידים. עבורם זה היום הכי קדוש בשנה, זו ראייה אחרת. בזרם הליטאי ברור שיש זעזוע. יש קריאה לחשבון נפש. זה יעזור משהו ברמת הפוליטיקאים והחצרות? אני וכולם סקפטים. כל מי ששאלתי אותו אמר שלא ישתנה כלום. זה סוג של ייאוש".
"המדינה צריכה לעמוד ולהגיד לא"
ארל'ה, המשתייך לחצר חסידית גדולה, לא מסתיר את הכעס: "בציבור שלנו זה מתנהל לצערי כמו מאפיה, אבל הכתובת הייתה על הקיר. כבר עשר שנים שאני לא מגיע למירון, מאז שנקעתי את הרגל בדחיפות שם. ואולי זה מה שהציל את חיי. בזכות זה למדתי שהמקום פשוט לא בטיחותי. מסוכן. אני שואל את עצמי, ואני שומע את השאלה הזאת הרבה מאז האסון, איך זה שמדי שבוע יש באיצטדיון טדי משחק כדורגל של 25 אלף איש, ומעולם לא שמענו שאדם שבר שם רגל, שלא להזכיר דוחק עד מוות. יש 20-15 כניסות והכול נעשה באופן מסודר. אבל במירון זה שוק. מכניסים אנשים בלי הגבלה, ויש אולי שתי כניסות לכל המתחם האדיר הזה.
"אתה רואה את התמונות של מסדרון המוות, וזה נראה כמו שוק במדינת עולם שלישי. זה נראה כמו שביל שמוביל בהמות לבית מטבחיים. זה נראה בדיוק כמו הובלת פרות לשחיטה: ברזלים, פחונים, מה זה הדבר הזה? זה פשוט עצוב. אתה רואה את הפחונים האלה ולא מבין, הרי המדינה שמה פה המון כסף, זה לא שתגידי שהמדינה מתעלמת. המקום הזה לא מנוהל רק מתרומות של נדבנים. שופכים פה המון-המון כסף, אז לאיפה הוא הולך? הרי דבר ראשון היו צריכים לדאוג לתשתיות, זה אלף-בית של בטיחות".
ארל'ה: "אתה רואה את התמונות של מסדרון המוות, וזה נראה כמו שוק במדינת עולם שלישי. זה נראה כמו שביל שמוביל בהמות לבית מטבחיים. זה נראה בדיוק כמו הובלת פרות לשחיטה: ברזלים, פחונים, מה זה הדבר הזה?"
ארל'ה מחזיק בטן מלאה: "בן אדם שרוצה לפתוח בית ספר צריך לעמוד בתקן: איפה החצר, איפה השער, כמה כניסות, כל מוסד זה ככה. יש תקנים. ודווקא במקום שיש בו הכי הרבה אנשים יחד במדינת ישראל ביום אחד - שמה אין שום דבר? הגוף שמדינת ישראל משלמת לו כסף לתכלל את האירוע הזה, כשל".
ומה עם עסקנים שבאים בדרישות להכניס עוד ועוד אנשים?
"בשביל זה יש פה מדינה, לא? היא צריכה לעמוד ולהגיד עד כאן. פה זו לא החצר של החסידות שלכם, אלא מקום שמגיעים אליו מאות-אלפים. בשביל זה יש מדינה עם כוח וסמכות לאכוף סדר, ולצערנו זה לא קרה. עכשיו פתאום כל ההקדשים התקפלו, כי הם מבינים שאין ברירה".
3 צפייה בגלריה
"כל זמן שהעסק עבד, סמכו על הנס והכול היה בסדר. אז אנשים נדחפו, קצת דוחס, לא נורא"
(צילום: משה מזרחי)
אתה חושב שלמדינה אכפת?
"אני בטוח שלמדינה אכפת. רק שלצערנו הפוליטיקאים החרדים חזקים, ולמדינה אין כוח להתמודד איתם. את הפוליטיקאים החרדים לא מעניין בטיחות או זהירות. כל זמן שהעסק עבד, סמכו על הנס והכול היה בסדר. אז אנשים נדחפו, קצת דוחס, לא נורא. במגזר שלנו אנשים רגילים לזה, ומי שלא אוהב לא מגיע למירון. זו הייתה תמיד הדעה הרווחת. אבל כל אדם שהיה במירון בשנים האחרונות יודע שהמקום הזה לא יכול לאכלס כל כך הרבה אנשים, רק לא נעשה כלום".
"יש פה ילד, תפסיקו לדחוף"
במשפחות חללי האסון יש כבר מי שמבקש לשמוע תשובות. העיתונאית החרדית, ציפי ירום-דיסקינד, בת דודתו של שמחה דיסקינד שנהרג במירון, זועמת: "בוא נאמר שברמה הבסיסית יש לנו תמונה די ברורה מה קרה", היא אומרת בריאיון לאולפן ynet. "השאלה היא אם למדינת ישראל יש תמונה ברורה איך הגענו לשם".
ריאיון עם ציפי ירום-דיסקינד, עיתונאית חרדית ובת דודו של שמחה דיסקינד ז"ל: לפני שבועיים הזהירו שהמקום
(צילום: משי בן עמי)
ירום-דיסקינד מספרת כי בן דודה עמד ושר בהתלהבות. "בן דוד אחד שלו, שעמד לידו עשר דקות לפני כן, החליט לצאת מוקדם יותר וניצל. אז אנחנו יודעים שהוא היה בתוך ההתלהבות עד לרגע האחרון. הוא היה במקום הלא נכון, או הכן נכון כי ככה ציוו משמיים. אותו בן דוד שניצל, עמד והתפלל בשביל כל הפצועים - ובעצם ראה את הבן דוד שלו מועבר על אלונקה כשהוא כבר לא בין החיים, אז אנחנו יודעים שהוא היה מבין הראשונים יחסית שהוצאו החוצה, ואולי זה מסביר למה היה קל לזהות אותו. אבל מעבר לזה, אנחנו באמת שואלים למה קרה מה שקרה מבחינת אופן ההתארגנות במקום".
ציפי ירום-דיסקינד: "דברים שקרו כאן לא היו צריכים לקרות. לא היה צריך לרוץ החוצה בצורה כזאת. סיפר לי אחד הפצועים שהם החליקו, אבל עד שהגעתם לנקודה הזאת שהחלקתם, אפשר היה לצאת בנחת"
התחושה היא בקרב הרבה מאוד אנשים שמתעסקים עם האירוע הקשה הזה, שהיה שם ברדק. מדברים על נס בשנים קודמות.
"אני אגיד לך, ובלי לנקוב בשמות, שהיה מי שהזהיר בדיוק לפני שבועיים ביום ראשון שהנושא לא מכוסה מספיק טוב. בוא, בהיגיון פשוט, אני גרה בירושלים הרבה מאוד שנים, ואני יודעת שכאשר יש אירוע המוני מרימים מסוק לאוויר. במירון אולי מסוק לא יעזור, אבל רחפנים? אתה צריך לנהל אירוע כזה עם עיניים על כל האירוע".
3 צפייה בגלריה
"אני גרה בירושלים הרבה שנים, ואני יודעת שכאשר יש אירוע המוני מרימים מסוק לאוויר. אתה צריך לנהל אירוע כזה עם עיניים על כל האירוע". ציפי ירום-דיסקינד (מימין) ובן דודה, הרב שמחה משה בונים דיסקינד ז"ל שנספה באסון מירון
ירום דיסקינד מדברת על ביקורת פנימית בתוך החברה החרדית. על הדחיפות הבלתי נסבלות. "אני יודעת שאנשים נדחפו, בין השאר, כי גם מלמעלה היו שוטרים שהכווינו אותם קדימה, אבל דברים שקרו כאן לא היו צריכים לקרות. לא היה צריך לרוץ החוצה בצורה כזאת. סיפר לי אחד הפצועים שהם החליקו, אבל עד שהגעתם לנקודה הזאת שהחלקתם, אפשר היה לצאת בנחת. אני יודעת ממישהו שהיה שם לפני ארבע שנים עם הבן שלו, שהוא עמד ליד רגליו וכמעט נמחץ. הוא הרים אותו וצעק בכל הכוח – הלו, יש פה ילד תפסיקו לדחוף. והוא ראה אנשים שלא בדיוק הבינו מה הוא רוצה מהחיים שלהם. יש אנשים שאין לי אלא להסיק שהם נהנים מהצפיפות הזאת".
"אף אחד לא לוקח אחריות"
אלי אדלר, חרדי ומרצה לענייני החברה החרדית, קובל על כך שבקבוצות הווטסאפ החרדיות היו מי שמיהרו לשלוח אצבע מאשימה כלפי המשטרה. "להאשים את המשטרה זה מאוד נוח כי המשטרה זה לא אנחנו, אלא הם", הוא אומר. "על רקע הקורונה וכל המטען השלילי שנלווה כלפי המשטרה, זה מתפרש כמו סוג של נקמה. אבל יש עשרות סרטונים שרואים בהם שוטרים המנסים לחלץ או את הגופות שלמטה או את מי שתקועים למעלה.
3 צפייה בגלריה
"כל שנה לפני האירוע מצטלמים כל מיני 'בולדוזרים' חרדים שכאילו דואגים לכל פרט, אך בכל פעם שהייתה קריסה כלשהי, הם לא לקחו אחריות". אלי אדלר
"ההר הזה כולו בנוי מחזקות, והקדשות ועמותות שכל אחד שם עושה מה שהוא רוצה לאורך השנים. כשהמדינה ניסתה ליטול את זה לידיה, הקנאים הירושלמים - שרואים במירון את הבית השני שלהם - התקוממו שהמדינה הולכת להפוך את זה לאתר תיירות עם נוצרים ונשים חשופות, והפוליטיקאים החרדים, כדרכם, כופפו את הראש מולם. המדינה לא רצתה להתמודד איתם ובג"ץ תמך בהסדרה איתם".
אלי אדלר: "כשהמדינה ניסתה ליטול את זה לידיה, הקנאים הירושלמים - שרואים במירון את הבית השני שלהם - התקוממו שהמדינה הולכת להפוך את זה לאתר תיירות עם נוצרים ונשים חשופות, והפוליטיקאים החרדים, כדרכם, כופפו את הראש"
אדלר מוסיף כי "אי אפשר לנהל את הדבר הזה משום שאין אף אחד שאחראי על הכול. כל שנה לפני האירוע מצטלמים כל מיני 'בולדוזרים' חרדים שכאילו דואגים לכל פרט, אך בכל פעם שהייתה קריסה כלשהי – פעם בתחבורה ופעם באספקת מים - הם לא לקחו אחריות. 'לזה אנחנו לא אחראים'. זה המשפט הקבוע. הפעם הם נעלמו לגמרי. התאיידו לחלוטין. היחיד שאמר משהו זה הניצב".
אז איפה באמת העסקנים?
"התאיידו. לא רואים ולא שומעים אותם. מעטים ברחוב החרדי מעיזים לשאול איפה הם ומה קורה עם הפוליטיקאים. יותר קל להטיל את האשמה על המשטרה, ולהגיד 'כל השנים זה עבד, אז למה לא? כי המשטרה חסמה'. לי גם ברור שהעיתונאים החרדים משרתים את האג'נדה של הפוליטיקאים החרדים ושל האחראים החרדים על האתר והאירוע. הם ממשיכים לפמפם שמי שאשם זה רק המשטרה".
