בשיתוף נפש בנפש
כל עולה חדש מגלה מהר מאוד שמסע העלייה לישראל ממש לא נגמר ברגע שבו הוא יורד מהמטוס. עם הנחיתה ארצה, החלומות והכיסופים ארוכי השנים על ישראל נפגשים עם חיי היומיום, שכוללים התמודדויות ביורוקרטיות, הלם תרבותי וסביבת חיים חדשה ולא מוכרת.
בשנים האחרונות מתגבשות קהילות, רשתות תמיכה וקבוצות מחבקות בכל רחבי הארץ, שמבטיחות נחיתה רכה לתוך הישראליות. לרוב, מדובר בהתארגנויות עצמאיות של עולים ממדינות אנגלו סקסיות שהתמקמו, התאקלמו, וכעת חדורים תחושת שליחות למען העולים החדשים. "קהילה חזקה ותומכת היא המתנה הכי גדולה שאנו מאחלים לעולים שלנו, שכן היא המפתח לתחילת הפרק החדש בחייהם כאזרחים ישראלים", אומר זאב גרשינסקי, סמנכ"ל ארגון העלייה "נפש בנפש". "בייחוד בתקופת הקורונה, שבה אתגרי העלייה רבים יותר, מחמם את הלב לראות את התגייסותם של עולים ותיקים לטובת עולים חדשים ואת האופן שבו הם מבצעים אדפטציה למגבלות הקיימות".
פגשנו כמה מהקהילות ומהקבוצות, שנותנות תקווה לעולים החדשים.
קהילת קייזר במודיעין: קידוש ונטוורקינג
דניאל קריגר (31) עלתה עם בעלה ושלושת ילדיהם רק לפני שנה וחצי מניו יורק בסיוע ארגון "נפש בנפש", ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF-USA, וכבר הספיקה להפוך לדמות בולטת בקהילה המגובשת של שכונת אבני חן במודיעין, המכונה בפי המקומיים "הקייזר" (על שם האדריכל המתכנן דני קייזר). "אנחנו כבר נחשבים לוותיקים", צוחקת דניאל. "מאז שאנחנו פה, הגיעו עוד 12 משפחות שזה הרבה".
הקייזר היא קהילה מעורבת ומגוונת, שכוללת צברים ילידי הארץ לצד עולים חדשים וותיקים מאמריקה, קנדה, דרום אפריקה וגם פורטוגל וברזיל. הקהילתיות החמה והתומכת בשכונה מעורבבת בקודש ובחול: בין מפגשים בבית הכנסת השכונתי ובטקסי הקידוש הקהילתיים השבועיים, לבין רשת של תמיכה רחבה שכוללת סיוע במציאת עבודה, דירה ובתי ספר לילדים.
בשנה האחרונה, תחושת הקהילתיות נסדקה בשל משבר הקורונה, אשר מקשה במיוחד על התאקלמותם של העולים החדשים בשכונה. כך למשל, במקרה של אביבה (35), שעלתה עם משפחתה לארץ בחודש מרץ שעבר. "היינו אחת הטיסות הראשונות מחו"ל שנכנסו לבידוד", מציינת אביבה ומספרת כי שבוע לפני הטיסה, היא פרסמה פוסט בקבוצה של השכונה בבקשה לסיוע, ודניאל מיד נחלצה לעזרתה.
"המעבר היה קשה ומסובך, אבל עשינו את הבחירה הנכונה. יש פה קהילה חמה, עד היום אנשים זרים עוזרים לנו, ועושים עבורנו מעל ומעבר. אנחנו אסירי תודה ושמחים שיש פה קהילה כל כך חזקה, בייחוד כשכל המשפחה המורחבת שלנו רחוקה מאיתנו".
המשפחות המאמצות של קהילת תל מונד
קהילת תל מונד היא מהוותיקות והמוכרות בקרב העולים החדשים מהמדינות האנגלו סקסיות. דרן פלצקי (54), שעלה לארץ מדרום אפריקה עם אשתו ב-1993 והיה ממקימי הקהילה בסוף שנות ה-90, מספר כי למרות שלא חווה קשיי התאקלמות בארץ, חש שמשהו חסר.
"גדלנו ביוהנסבורג בבתים דתיים פלורליסטיים, והיה חשוב לי לגדל את הילדים שלי במקום מעורב. שיידעו שלא כולם חיים וחושבים כמונו", הוא מסביר. הוא ואשתו חברו לעוד 23 משפחות של ישראלים ועולים חדשים, שחיפשו מקום לתקוע בו יתד קהילתי, ומצאו אותו בתל מונד שבשרון.
הקהילה הקטנה גדלה והתפתחה, ועד מהרה צברה מוניטין בכל העולם בקרב עולים, שמחפשים קהילה חמה ותומכת לחיות בה בישראל. כיום מונה הקהילה 175 משפחות, והיא מקבלת בזרועות פתוחות ותומכות כל מי שמעוניין להשתקע בה.
הם חוגגים שמחות, חגים, ימי שישי, מסייעים ליולדות וגם במקרים של פטירה ואבל. במהלך השנים הם בנו במו ידיהם בית כנסת ומרכז קהילתי, ובית הספר נחשב לאחד הטובים באזור.
הסיוע לעולים החדשים, מספר דרן, מתחיל עוד לפני עלייתם לארץ. "יש לנו משפחות מאמצות שאחראיות על הקליטה. לכל משפחה שעולה מגיע נציג, שיושב איתה ומלמד אותה מה קורה בקהילה. עושים להם סיורים ונותנים להם מפה של היישוב".
גם במקרה של קהילת תל מונד, נגיף הקורונה טרף את הקלפים, ואילץ את חבריה לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע לקליטת תושבים ועולים חדשים. "מתחילת הקורונה הגיעו אלינו שש משפחות של עולים חדשים", מספרת אפי מנסדורף (45), שעלתה עם משפחה לפני עשור מארצות הברית עם "נפש בנפש", ואחראית על קליטת משפחות העולים החדשות.
"הקורונה הוא אתגר לעולים החדשים, כי הם צריכים לנחות מהמטוס ולהיכנס ישר לבידוד, בלי מכולה. אנחנו מביאים להם רהיטים זמניים, קונים להם אוכל, מספקים להם ארוחות למשך שבועיים, וכל הזמן מתקשרים ומוודאים שיש להם הכל. כשעולים לארץ ומגיעים לקהילה כזו חזקה ותומכת, מרגישים הרבה פחות חסרי אונים".
העולות הבודדות כבר לא לבד
מידי שנה עולים לישראל אלפי צעירים וצעירות בני 18 עד 21. רבים מהם עוברים את המסע לבד, בלי בני משפחה, וכחלק מההתאקלמות שלהם בחברה הישראלית, הם מבקשים לשרת בצבא או להתנדב לשירות לאומי - שלב מורכב ומאתגר בחייו של כל צעיר.
"הדבר שלי היה הכי קשה בעלייה לארץ היה התרבות", מספרת רחלי מטיס גולדשמיט (24), סטודנטית לסיעוד, שעלתה מארצות הברית לפני 4 שנים, אחרי שנה של מכינה קדם צבאית בישראל (מה שמכונה "gap year"). "הייתי שנה אחרי התיכון, ולא ידעתי כלום על החיים. הייתי צריכה ללמוד תרבות ושפה חדשים וגם ללמוד איך לחיות".
אחרי שסיימה את שנת המכינה ואת תהליך העלייה, רחלי החליטה להתנדב לשירות לאומי כבת שירות בודדת בארגון "והדרת" במסגרתו סייעה לקשישים. "רציתי לעשות משהו בשביל המדינה, וגם רציתי להסתגל, להיכנס לאט לתרבות של הישראלים".
לאחר שנת השירות, היא החלה את לימודיה האקדמיים ובמקביל החלה להתנדב בתוכנית "אורי" לבנות שירות בודדות, שמפעיל ארגון נפש בנפש. במסגרת התוכנית, שהושקה לפני שנה וחצי, תפקידה של רחלי הוא לשמור על קשר עם עשרות בנות שירות לאומי בודדות, שזקוקות לאוזן קשבת, תמיכה וסיוע.
הצורך ברשת ביטחון ותמיכה רגשית אצל בנות השירות הלאומי הבודדות, מתחדד ביתר שאת בתקופת הקורונה מלאת החששות ואי הוודאות. "בתקופה הזו של הסגרים וההגבלות אני בעיקר בודקת איתן שהכל בסדר. אני עוזרת להן אם יש להן שאלות כמו איך לקבוע תור לרופא. התפקיד שלי זה פשוט להיות שם, כמו אחות גדולה. גם אני הייתי בת שירות בודדת, והיה לי קשה. אני חושבת שיש היום לבנות השירות תמיכה הרבה יותר טובה ממה שהייתה לי".
"בנינו בעצמנו את התמיכה"
הפעם הראשונה שג'יי רוזן (39), יליד וושינגטון די.סי, ביקר בישראל הייתה בגיל 18 עם סיום לימודי התיכון. אבל רק אחרי שנכנס לפוליטיקה הסטודנטיאלית באוניברסיטת NYU בניו יורק, עם התמנותו ליו"ר נשיא הקבוצה הפרו ישראלית באוניברסיטה, אהבת הארץ ניצתה בו במלוא העוצמה.
הוא למד לתואר במזרחנות ודיפלומטיה, ואחרי הלימודים החל לעבוד בפרויקט "תגלית", שהיה אז בראשית דרכו. "במסגרת הפעילות שלי, הגעתי שוב לארץ, והכל פתאום התחבר לי. הבנתי שיש לי כאן יותר אופציות. הרגשתי כאן יותר בנוח, ושיש לי מה לתרום".
הוא עלה לארץ לבדו ב-2006, ואמנם חיכתה לו עבודה מסודרת, אבל זה לא אומר שלא היו קשיי התאקלמות. "הייתה לי עבודה והבנתי את השפה, אבל לא שוטף מספיק כדי להסתובב ולחיות את חיי היומיום כמו לשלם חשבונות". דווקא העניינים הביורוקרטים הקטנים האלו, מעיד ג'יי, יכולים לשבור את רוחו של העולה החדש.
אבל הוא לא נכנע לקשיים, ובנה את עצמו מאפס. כיום הוא חי בתל אביב - יזם בלתי נלאה, שמקים, מלווה ומתנדב במספר קבוצות ותוכניות למען עולים חדשים, לצד יוזמות יצירתיות לצמצום פערים תרבותיים, כמו למשל "חייאתי", מיזם של ייעוץ והכשרה בתקשורת בין תרבותית עבור יזמים ועמותות.
"קפה עולה", סדנת עברית לעולים חדשים, היא עוד מיזם מקורי שפיתח ג'יי. "אלו לא שיעורים פורמליים", הוא מדגיש, "אלא מפגשים שמתמקדים בעברית היומיומית, ובלימוד פעולות כמו לשלם חשבונות, להגיש תלונה, למצוא עבודה - דברים שלא בהכרח לומדים באולפן".
נוסף לכך, הוא מנהל את ה- Here & There Club, מועדון חברתי לעולים חדשים, שמשתפים חוויות, אתגרים, קשיים ודעות. וגם מתנדב במרכז LGBTQ Olim, ש"נותן לעולים בקהילה הגאה מקום פתוח ובטוח ללמוד את השפה עם כל הקשיים שכרוכים בלהיות להט"ב בארץ".
הקהילות והקבוצות הרבות שנוסדות בשנים האחרונות על ידי עולים חדשים וותיקים, מסביר ג'יי, באות לענות על הצורך הבוער בתמיכה שעולים כמוהו לא תמיד מקבלים. "את התמיכה בנינו בעצמנו. לא חיכינו לאף אחד שיבנה לנו את המסגרת התומכת. ישראלים עדיין שבויים בסטראוטיפ הזוי, חושבים שבשבילנו האמריקאיים זה לוקסוס לעלות לארץ - וזה פשוט לא נכון. גם אנחנו צריכים משאבים כדי להתאקלם כמו כולם".
זאב גרשינסקי, סמנכ"ל ארגון העלייה "נפש בנפש" מוסיף, שכיום בארגון יודעים לזהות ולמפות את ריכוזי קהילות העולים האנגלו-סקסיות ברחבי ישראל ולהעביר את המידע הזה לעולים שלנו עוד בשלבים הראשוניים של תהליך העלייה, דבר שמהווה גורם חשוב מאוד בבחירת עיר מגוריהם פה בארץ. "בחירתם יכולה לנבוע מהסטטוס המשפחתי בו הם נמצאים – זוגות צעירים, רווקים, משפחות עם ילדים, פנסיונרים וכדו', הרצון לשמור על הקיים והמוכר מעיר מוצאם, או לחילופין, לסגל לעצמם אורח חיים חדש".
"רשויות ומועצות מקומיות שיגדילו ויחכימו לזהות את הצרכים של קהילות העולים וידעו לתת להם מענה הולם, יזכו לראות קהילות משגשגות שיגדילו את מצבת התושבים בצורה משמעותית".
בשיתוף נפש בנפש
פורסם לראשונה: 14:33, 21.03.21
