פרופ' יהודה באואר, מבכירי חוקרי השואה בעולם, הלך היום (ו') לעולמו בגיל 98. בשנת 1998 הוא זכה בפרס ישראל להיסטוריה של עם ישראל. הלווייתו תתקיים ביום ראשון בשעה 16:00 בקיבוץ שובל.
פרופ' באואר נולד בפראג בשנת 1926 למשפחה ציונית. ב-1939 עזבה משפחתו את ביתה ונמלטה לארץ ישראל דרך פולין ורומניה. באואר סיים את לימודיו התיכוניים בחיפה ולאחר מכן למד באוניברסיטת קרדיף שבוויילס. עם שובו לישראל הצטרף לקיבוץ שובל והחל בלימודיו לתואר באוניברסיטה העברית. הוא קיבל תואר דוקטור בשנת 1960.
לאחר שנה החל בקריירה אקדמית במכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן באוניברסיטה העברית, שם היה פרופסור אמריטוס להיסטוריה וללימודי השואה במשך שנים רבות. במקביל, ייסד ועמד בראש המרכז הבין-לאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית.
פרופ' באואר כתב מאמרים וספרים רבים בנושא השואה ורצח עם. הוא היה המייסד והעורך של כתב העת "לימודי שואה ורצח עם" של אוניברסיטת אוקספורד וכן שימש כפרופסור אורח באוניברסיטאות ובמוסדות אקדמיים בכירים. בנוסף שימש עד יומו האחרון כיועץ ל-IHRA – הברית הבין-לאומית לזכר השואה.
בין השנים 1995-1986 היה העורך של ה-Journal of Holocaust and Genocide Studies ובין 1995-1980 היה יו"ר חוג הבית בבית נשיא המדינה. נושא החוג היה "יהודים בגולה ובארץ ישראל". פרופ' יהודה באואר היה פרופסור חבר באוניברסיטת ברנדייס ובסמינר התיאולוגי היהודי JTS בניו יורק, פרופ' אורח באוניברסיטאות ייל והונולולו, פרופ' בקתדרה ע"ש קינג בסטוקטון קולג' ניו ג'רזי ובאוניברסיטת UCLA בקליפורניה.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1998 נאם פרופ' באואר בפני חברי הבונדסטאג. באותה השנה הוא זכה בפרס ישראל בתחום חקר ההיסטוריה של עם ישראל.
בשנת 2000 נאם פרופ' באואר בפני הוועדה הבין-לאומית בשטוקהולם על תקופת השואה. באותה שנה הוא נבחר להיות חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. פרופ' באואר היה ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם בין השנים 2000-1996, ומאז שימש יועץ אקדמי של יד ושם וחבר במועצת יד ושם. באואר היה גם יועץ אקדמי בכוח המשימה הבין-לאומי לחינוך, זיכרון וחקר השואה (IHRA). במהלך הקריירה הארוכה שלו, פרופ' באואר פרסם יותר מ־40 ספרים על שואה ואנטישמיות.
"פרופ' יהודה באואר העשיר לא רק את ידיעותינו על השואה, אלא גם את הבנתנו את המאורע חסר התקדים בהיסטוריה היהודית והאנושית", אמר יו"ר יד ושם דני דיין. "באואר מעולם לא נשאר ספון בדלת אמותיו של מגדל השן האקדמי אלא תמיד היה 'אינטלקטואל מעורב'. את עמדותיו הביע בנחרצות אך תמיד תוך כיבוד של החולקים עליו. במשך עשרות שנים ועד ימיו האחרונים זכה יד ושם והעולם כולו ליהנות מידיעותיו, מתובנותיו וממחקריו במסגרת תפקידיו במכון הבין-לאומי לחקר השואה של יד ושם ובתפקידיו בארגונים בין-לאומיים. עם לכתו של באואר איבדנו את בכיר חוקרי השואה בימינו".
בכוח המשימה הבין-לאומי לחינוך, זיכרון וחקר השואה ספדו גם כן לפרופ' באואר: "הוא הותיר חותם בל יימחה, הן על ה-IHRA והן על תחום לימודי השואה וההדרכה המוסרית. התובנה והידידות שלו יחסרו מאוד".
ביום השואה לפני כשנתיים כתב פרופ' באואר טור שהתפרסם ב-ynet, ובו כתב בין השאר: "האנטישמיות, כפי שאפשר להיווכח כל יום, מסכנת את החברות הלא-יהודיות שבהן היא מתפתחת, ומי שרוצה לעסוק בשואה ולא בבעיות פוליטיות המשתנות מיום ליום, חייב לראות בה סכנה לחברה האנושית בכלל. השואה הייתה ספציפית, היא פגעה ביהודים, והיא הייתה אוניברסלית, כי היהודים הם חלק מהעולם האנושי. האידיאולוגיה הנאצית ביקשה לנתק את הקשר הזה, והשואה הייתה התוצאה".
בטור נוסף, שכתב במסגרת מדור "חוקרים פרטיים" ב-ynet, התייחס פרופ' באואר למחקר שלו על השואה: "האלמנט העיקרי בשואה שהוא חסר תקדים הוא לא מספר הנספים (יותר איכרים סיניים נספו כתוצאה מהמדיניות של המשטר של מאו טסה־דונג מאשר בשואה), לא אחוז הנספים מתוך כלל קבוצת הקורבן של השואה (אחוז הארמנים הנספים ברצח העם הארמני היה גדול יותר), ולא מידת האכזריות והסדיזם בשואה (האכזריות והסדיזם ברואנדה אינם נופלים בכלום ממה שאירע בשואה), אלא חוסר הפרגמטיות של הרצח.
"עד כמה שאני יודע, כל רציחות העם עד לשואה באו ממוטיבציות פרגמטיות – כלכליות, פוליטיות, צבאיות – גם כשהיה מעטה אידיאולגי, אבל מאחורי המסך האידיאולוגי עמדו יסודות אינטרסנטיים. לשואה לא היה רקע כלכלי, שכן הגרמנים יכלו לקחת את הרכוש היהודי, כפי שבאמת לקחו אותו, ולהשתמש ביהודים כעבדים. באופן חלקי הם אכן עשו זאת, אולם המוטיבציה העיקרית הייתה אידיאולוגית וכאשר זו עמדה בניגוד לאינטרס הכלכלי, האידיאולוגיה, המנותקת מהכלכלה תמיד ובכל מקרה, ניצחה. לזה אין תקדים, אבל זה עלול לחזור על עצמו, על ידי כל שלטון נגד כל קבוצה אנושית. ליהודים לא הייתה מדינה או צבא ולא השפעה פוליטית משמעותית, לכן מסקנה ברורה: המניע היה אידיאולוגי, אנטי-פרגמטי. השואה גם נהגתה, לכל המאוחר, לקראת סוף 1941, כמבצע שיש לבצע בכל העולם ולא רק באירופה. כלומר, היה לה פן אוניברסלי, לראשונה בהיסטוריה".
