דן אילוז חוגג מימונה
"השולחן ערוך מפה לבנה, מקושט ירק שיבולים, ועליו קערות וצלחות ובקבוקי משקה מסודרים בטוב-טעם. הרי כד חלב חמוץ והרי קערה גדולה מלאה קמח, שתקועים בו נרתיקי פול ירוק, והנה צלחת עמוקה עם דגים טריים... ועוד צלחות עם מיני מתיקה ודבש ופירות ממינים שונים: תמרים,שקדים,אגוזים... לא חסרים גם בקבוקי יין ובירה" (פרופ' ח.ז. הירשברג מתאר מסיבת מימונה בעיר פאס שבמרוקו, אליה נקלע בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת).
תיאורו של הירשברג, שנכתב בשנת 1957, חושף שמחה משפחתית וקהילתית שכמעט שלא הייתה ידועה בחברה הישראלית. 63 שנים לאחר פרסום ספרו, אירועי המימונה, שמקורם ביהודי מרוקו ותפוצתם בקהילות צפון-אפריקה, הם חלק בלתי נפרד מלוח השנה הישראלי בכלל וחג הפסח בפרט. מה ידוע לנו עליהם?
יש המוצאים עדות לקיומה של חגיגה מיוחדת בדברי רבי ניסים שחי בקירואן שבטוניסיה במאה ה-11. הכינוי "מימונה" נזכר לראשונה, לדעת פרופ' א. בשן, במאה ה-18, ועדות כתובה על קיומה מצויה מאמצע המאה ה-19, דהיינו מלפני כ-150 שנה ויותר.
מסעודת פיוס ועד הגברת מימונה
דעות רבות של חוקרים, רבנים וסופרים הועלו לגבי מקור שמו של החג, שחל השנה במוצאי שבת איסרו-חג. לדעת החוקר יצחק איינהורן, מקורה של המימונה הוא בסעודת פיוס שהיו עורכים לכבודו של מימון, "מלך גדול ממלכי השדים". הירשברג מביא את דעתו של הרב יוסף בן נאים, שגרס כי מימונה - מקורה במאמינים. ובמה מאמינים? מאמינים כי כגאולה ראשונה כן גאולה אחרונה – "בניסן נגאלו בני ישראל ובניסן עתידין להיגאל". כיוון שסוף חודש ניסן מתקרב והגאולה טרם באה, חוגגים את המימונה, מתוך אמונה בגאולה הקרובה.
נימוק נוסף לשם הוא במסורת שבאיסרו חג של פסח, כ"ב בניסן, נפטר רבי מימון, אביו של הרמב"ם, והמימונה היא תחליף להילולה האסורה בניסן. הסבר אחר מוצא את המימונה נובעת מהמילה "ממון": בני ישראל יצאו ממצרים ולא הספיקו לספור את שללם, ולכן מברכים בברכת הצלחה – "תרבחו ותסעדו" (תרוויחו ותצליחו).
אם בכך לא די, הרי שהיו שמצאו בשם החג אזכור לגברת "מימונה" שקברה ליד פאס שימש מוקד לעלייה לרגל. ועוד הסבר: המקור הוא במשמעות המילה "מימון" בערבית. שמשמעה אושר, מזל טוב. למי שמצליח בעסקים קוראים "מול למימון" - בעל מזל.
עבור רבים מהישראלים עיקרה של המימונה הן המופלטות, אך במקור כל קהילה נהגה באופן שונה. היו שנהגו לאכול חמץ בליל המימונה, ויש שהקפידו שלא לאכול חמץ ולהמשיך במאכלי הפסח ודברי מתיקה ופירות, שהם סימן לשנה טובה
מקורות השם "מימונה" אינם מסבירים את ההילולה הגדולה שמשתתפים בה מאות-אלפים. במנהגי השמחה מצאו רבים את טעמה. כך, למשל, המשנה אומרת כי בארבעה פרקים נידון העולם, ובפסח הוא נידון על התבואה. מכאן המקור להבאת שיבולים.
הסבר אחר הוא בעובדה ששמחת חג הפסח איננה שלמה, שהרי "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (פרשנותו של רש"י לשירת הים שאמרו בני ישראל מול צערו של אלוהים על טביעת המצרים בים סוף). כדי להשלים את השמחה מקיימים את המימונה. היו שראו במסיבה זו זכר למסורת שנהגה במקדש - חג קורבן העומר, ועל כן הונח על השולחן כד קמח. ואולי הכול נובע מהעובדה שהמשיח לא בא, ואת האכזבה מבקשים להפיג באמצעות ההילולה.
החג שהצליח לפרוץ את הגבולות
עבור רבים מהישראלים עיקרה של המימונה הן המופלטות, אך במקור כל קהילה נהגה באופן שונה. היו שנהגו לאכול חמץ בליל המימונה, ויש שהקפידו שלא לאכול חמץ ולהמשיך במאכלי הפסח ודברי מתיקה ופירות, שהם סימן לשנה טובה. מנהג נוסף הוא שהמתארחים אינם מתעכבים בבית החוגגים, אלא שוהים זמן קצר, טועמים וממשיכים לבית משפחה נוסף.
בעשרים שנים האחרונות אנו עדים להפיכת המימונה לחג של כלל החברה הישראלית. נראה שהשתרשותו של החג בקרב קהלים גדולים, ביניהם רבים מיוצאי ארצות אשכנז, נעשתה מהר יותר מהתקבלותם של חגים כמו חנוכה ופורים שהיו לנחלת כלל העם רק מאות בשנים לאחר התרחשות האירועים שבעטיים נקבעו.
בטלטולי הדרך שעברו הגלויות השונות מארצות מוצאם אל מדינת ישראל, אבדו רבים מהמנהגים שאפיינו כל אחת מהן. התהליך הברוטלי של "מיזוג גלויות" כתש את ייחודן של המסורות הקהילתיות הייחודיות, והדור הצעיר שנולד או גדל בארץ לא המשיך את מורשת אבותיו. מעת שהשתנתה הסיסמה והחברה הישראלית עברה מ"מיזוג גלויות" ל"קיבוץ גלויות", ניתנה ההכרה למסורותיהן של העדות והקהילות, וניתן גם הסיוע לטיפוחה של מסורת המפארת את המורשת היהודית הייחודית.
עוד הרבה לפני הסכם השלום
המימונה היא חג שסיבותיו המדויקות אינן ידועות, אך בעצם קיומו – עם או בלי הפוליטיקאים – נמשכת ומתעצבת מסורת עשירה מגוונת וחשובה העוברת מדור לדור, מקהילה לקהילה, מסורת היוצרת את ייחודה של החברה הישראלית. ככל שנטפח מסורות עדתיות וקהילתיות המלוות את העם היהודי מאות בשנים, כך יהיו חיינו עשירים ובעלי תוכן רחב יותר.
"במימונה אנחנו מקיימים את מה שהכרזנו עליו ביום טוב ראשון של חג הפסח: 'כל דכפין ייתי וייכול'", אומר ד"ר יהודה מימרן, לשעבר מנכ"ל "כל ישראל חברים". "המימונה היא גם חג האמונה: על אף שחג הפסח חלף עבר לו, והמשיח שאמור להגיע בפסח טרם הופיע - אנחנו מאמינים בלב שלם שבו יבוא".
ד"ר מימרן אומר כי הכנסת האורחים והציפייה למשיח קשורות זו בזו. "לצד האמונה, ישנה הבנה עמוקה כי בני אדם זקוקים זה לזה. פתיחת הבית והלב היא ביטוי לאמונה באדם ולערך הנשגב של כבוד האדם. אורחים מוסלמים בבתים יהודיים במרוקו במימונה, היו עניין שכיח ורצוי. אין סתירה בין נאמנות ואהבה למדינה, לבין יחס מכבד ולא מפלה לכלל האזרחים שבה ולכל בני הדתות השונות".
לדעת ד"ר מימרן, אהבת הבריות היא ערך מרכזי בחגיגה, המשתקפת בהגותו של אחד מגדולי הרבנים במאה ה-20, הרב יוסף משאש בספרו, "נחלת אבות". "להכניס בלבו ובלב כל שומעיו אהבת האדם לכל אדם, שכל אחד ישים על ליבו שהמאכל שאוכל כמה אלפי ידיים נתעסקו בו... וכל זה להודיע לבני האדם לאהוב כל המין האנושי בכלל, אחד ערבי ואחד נוצרי כי כולם צריכים זה לזה".
- ד"ר יואל רפל הוא מחבר האנציקלופדיה "מועדי ישראל"
פורסם לראשונה: 13:35, 16.12.20
