ארה"ב סוערת בעקבות פסיקת בית המשפט העליון לבטל את ההיתר לביצוע הפלות, וגם העולם מגלה עניין רב בדרמה שקורעת את החברה האמריקנית. אבל הרבה לפני השאלה המשפטית – מדובר בראש ובראשונה בדילמה פילוסופית-מוסרית שדתות ותרבויות שונות מתחבטות בה במשך אלפי שנים. אז איך מתייחסת היהדות לנושא הרגיש והשנוי במחלוקת?
מבחינה הלכתית, הדיון בסוגיית הפסקת ההיריון מתמקד בעיקר בשאלה מהו מעמד העובר – והאם הוא נחשב כאדם חי. מכאן נגזרת הסיסמה המוכרת "הפלה זה רצח", המשמשת לעיתים לתעמולת המתנגדים, לאמור: זכות האישה על גופה איננה גוברת על חובותיה המוסריות כלפי הזולת ועל האיסור להרוג נפש, ואף שאין מדובר ברצח (גם לא בדין התורה) – אותה זכות נגמרת במקום שבו מתחילה הפגיעה באחר.
- "לכי מעטי עצמך": האגדה שהיא תקציר המאבק בין המינים/ פרופ' רוחמה וייס
התפיסה הקתולית רואה בעובר ישות עצמאית, בעלת מעמד זהה לכל אדם, וממילא הפלה אכן משתווה לרצח לכל דבר ועניין. מנגד, הגישה הרומית מתייחסת אליו כחלק מגופה של האם, באופן המתיר לה לפגוע בו. בניגוד לאלו, היהדות נוקטת גישת ביניים: העובר הוא ישות עצמאית, אך מעמדו נמוך יותר משל אדם שנולד, ולפיכך גם האיסור להורגו חלש יותר ואינו נחשב כרציחה ממש.
בהתאם לכך, למרות העיקרון שלפיו העובר הוא יצור חי, ההכרעה המעשית בעניין ההפלות מורכבת הרבה יותר, ובסופו של דבר, האיסור על הפסקת היריון איננו גורף ומוחלט. בדרך כלל, יביאו הפוסקים בחשבון הן את גיל העובר והן את עילת ההפלה, בבואם לקבוע את עמדת ההלכה בכל מקרה לגופו. ככל שההיריון "צעיר" יותר והעובר אינו מפותח מספיק, וככל שהעילה חזקה יותר – כך ניתן יהיה להתיר את הפסקת ההיריון ביתר קלות.
ההכרעה ברורה: לטובת האישה
מקרה קל יחסית להכרעה הוא כאשר המשך ההיריון מהווה סכנה ממשית לשלום האישה, ושם הכול יסכימו כי חייה קודמים. ראשית – משום שמעמדו של העובר, כאמור, נמוך משלה. שנית – שכן ההלכה מתירה להציל אדם באמצעות קטילת חברו הרודף אחריו להורגו.
"דין רודף", שעליו מבוססת הפסיקה הזו, מוכר לציבור הרחב בהקשר הפוליטי שלו, מאז שפעילי ימין קיצוני טענו כי ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין הוא בן מוות, משום שבהסכמי אוסלו שעליהם חתם וגרמו לפיגועי טרור, הוא כביכול נחשב כמי שרודף אחרי אזרחי ישראל להורגם. אבל זהו ההקשר הזניח יחסית והקיצוני מאוד, בעוד היישום ההלכתי השכיח של דין זה הוא בדילמות מעין אלו – של "החיים עצמם".
כאשר חיי האם וחיי העובר מוטלים זה מול זה על כף המאזניים – ההכרעה, כאמור, ברורה לטובת האישה, אך הגישה היהודית המורכבת והא-בינארית מאפשרת לפוסקי ההלכה מרחב תמרון גם בסיטואציות אחרות, פחות מובהקות, והם ישקלו את התנאים במטרה להגיע לאיזון הנכון. בין השאר, ייעזרו בכלים מדעיים ובאנשי מקצוע מתחומים שונים, ויבחנו את התחזיות הרפואיות לגבי היילוד העתידי, את מצבה הגופני והנפשי של האם, את השאלה כיצד וממי נכנסה להיריון ועוד.
פסיקות מקלות רבות
עם התפתחות הטכנולוגיה והמחקר הרפואי יש בידי הפוסקים כלים חשובים, המסייעים להם למתוח עוד את מנעד האפשרויות – בדרך כלל לקולא. כך, למשל, אם העובר אובחן כבר ברחם אמו כמי שסובל ממום חמור שבגללו לא יוכל לשרוד זמן רב אחרי הלידה, או שייגזרו עליו חיי סבל – במקרים רבים הם יצרפו לכך שיקולים נוספים, כמו מעמדו הנמוך ממילא או השלב ההתפתחותי המוקדם שלו, ויכריעו שניתן להפסיק את ההיריון.
עם השנים, וביתר שאת עם הגברת המודעות לנושאים רגישים שהודחקו בעבר, כמו בריאות הנפש ופגיעות מיניות, השתכללו עוד הפסיקות בתחום זה, ורבים מתירים כיום באופן פרטני הפלה יזומה במקרים שבהם ההיריון נגרם כתוצאה מגילוי עריות או מיחסי מין בכפייה, וכן אפילו אם יש חשש שהמשכו ישפיע לרעה על המצב הנפשי של האם או של בני המשפחה.
למרות המשמעות ההלכתית כבדת המשקל של ההפלות, העיסוק של החברה הדתית והחרדית בנושא זה מתמקד במתן ליווי וסיוע לנשים בקהילה המתמודדות עם הדילמה, ולא כסוגיה ציבורית הנוגעת ליחסי הדת והמדינה שדורשת התייחסות פוליטית. בהתאם לכך, המפלגות החרדיות לא יוזמות או מובילות בדרך חקיקה בנושא הרגיש (להוציא כמה מקרים חריגים), ורק כשאחרים יעשו כן, הן יצטרפו לעמדת השמרנים.
