אנטישמיות היא לא רק תקיפות ברחוב של בעלי חזות יהודית, חילול קברים או גרפיטי של צלבי קרס – לפעמים היא מתבטאת גם בחיי היום-יום, ביציאה אל המרחב הציבורי, בהליכה לבית כנסת ובכל פעם שמסתכלים מעבר לכתף כדי לוודא שהכול בטוח ואין סכנה. כך מתארות שתי עולות חדשות, אחת מצרפת ואחת מברזיל, את התחושה שמלווה אותן כבר שנים – זאת שלבסוף הכריעה שהם יעלו על המטוס לישראל.
"המורה שלי בבית הספר הייתה קוראת לי אנה פרנק", מספרת ברונה בר ניסים, בת 24 מברזיל, שחוותה חוויות אנטישמיות רבות: "עזבתי את סאו פאולו כשהייתי בת 7. שם איבדתי את הקשר עם הקהילה היהודית. עברנו לפרייבה, עיר שאין בה קהילה יהודית, כך שאף אחד לא ידע או הכיר את ישראל או את היהדות. שם המשפחה שלי הוא ישראלי, מאחר שסבי ביקש מאימי שנשמור על שם המשפחה שלנו והיא הסכימה. כשאנשים ראו את השם שלי, הם שאלו עליו ותמיד הייתי גאה בו".
כשהייתה מסבירה על שם משפחתה, התגובות תמיד היו זהות: "היו אומרים לי בישראל יש הפצצות כל הזמן ושכולם שם טרוריסטים. לאמא שלי הייתה מסעדה והיו אומרים: 'לאמא של ברונה יש מסעדה אבל הם לא יכולים להשתמש שם בגז'. והיו עוד המון מקרים".
ב-2018 היא הגיעה לישראל בתור תיירת והבינה את משמעות יהדותה: "זאת הפעם הראשונה שהרגשתי שייכת. אחרי הלימודים בברזיל, החלטתי לעבור לישראל ולנסות פה את עתידי. ישראל היא עבורי הזדמנות לחיים טובים יותר".
"לא רוצים כאן יהודים"
ברוריה סממה (73) הגיעה לישראל לפני חודש אחרי שנים שבהן חייתה במרסיי. עיר הנמל הדרומית של צרפת כוללת קהילה יהודית ותיקה ופעילה מאוד, אך האוכלוסייה של העיר כוללת גם מוסלמים רבים שהגיעו מארצות המגרב, מה שמייצר לא מעט חיכוך ואווירה עוינת כלפי היהודים. לדברי סממה, אחוז המהגרים הערבים הגבוה משפיע על האווירה החברתית בעיר וגרם לשינוי בהתייחסות לקהילה היהודית: "אנחנו היינו כל הזמן בדריכות. יש תקיפות רבות ולא נעים להסתובב עם כיפה או סממן יהודי ברחוב. בעבר זה היה הרבה פחות, אבל זה השתנה עם השנים. האוכלוסייה מארצות המגרב דומיננטית מאוד בעיר, שומעים ערבית בכל מקום".
הם בהכרח נגד היהודים?
"בוודאי שלא, אבל מנגד יש כל הזמן אבטחה בכל המקומות היהודים – בתי הספר ובתי הכנסת. זאת הרגשה לא נעימה, להיכנס לבית הכנסת כשיש חיילים חמושים בחוץ. יש מקרים של תקיפות פיזיות או אפילו צעדים סמליים כמו תלישת מזוזות מהדלתות ופתקים מאיימים שכתוב עליהם 'לא רוצים כאן יהודים'. זאת תחושה יומיומית של חשש מסוים, של ערנות ודריכות, ומעייף לחיות ככה. לא הייתי רגועה. זאת תחושת חוסר ביטחון מתמדת, שגרמה לי לבסוף לקבל את ההחלטה לעלות לארץ".
לדבריה, יש גם קשר ישיר בין אירועים ביטחוניים בישראל ובין התלהטות האווירה במרסיי: "כאשר יש בעיות בישראל, הדריכות עולה. יש גם הפגנות במרסיי שנוגעות בכלל לעניינים פנימיים בצרפת, אבל גולשות מהר לאלימות ולמקומות אחרים".
שני ילדיה של סממה החליטו גם הם לעלות לארץ, עוד לפניה, והם זירזו את ההחלטה של ברוריה להגיע לישראל.
נשיאת הקרן לידידות שבעזרתה הגיעו שתי העולות לישראל, יעל אקשטיין, אומרת כי "בשנה האחרונה אנו עדים לכך שעולות ועולים רבים, המגיעים לארץ בסיוע של הקרן, מדווחים על מקרים של אנטישמיות בארצות מוצאם ועל כך שאינם מרגישים בטוחים במקומות מגוריהם ברחבי העולם. העלייה לישראל, המהווה נדבך מרכזי בפעילות השוטפת של הקרן לידידות, הייתה ותישאר התשובה לאנטישמיות ולשנאת ישראל שלובשות ופושטות צורות אחרות בכל פעם. בעזרת תרומתם הנדיבה של אוהבי ישראל מרחבי העולם, אנחנו גאים להיות גוף משמעותי שמסייע ליהודים לבוא אל ביתם".
