ישראל היא קיבוץ גלויות עצום, וכמספר התפוצות שבהן חיו יהודים – מספר המנהגים הנוגעים לאבלות ומוות. מי שמתו מוטל לפניו ישמע, כנראה, כי ההלכות הנוגעות באבלות אינן רבות, ולעומתן המנהגים רבים מספור, ובתוכם גם לא מעט סגולות שיש להן מקורות הלכתיים או קבליים – לצד אמונות טפלות שלא ברור מאין הגיעו, ובעיקר הרבה מיסטיקה שמשליכה גם על חיי היומיום.
סגולה למלחמה בקורונה: "החופה השחורה"
במרץ 2020, בתחילת הגל הראשון של הקורונה, נערך טקס חופה וקידושין בבית העלמין בבני ברק, לחתן יתום וכלתו. האירוע נערך בחלקה שבה טמונים בוגרי ישיבת פוניבז', ואת הטקס ערך הרב מרדכי גרוס, אב בית הדין של בוגרי הישיבה, המשמש כרבן של כמה שכונות וקהילות בבני ברק ובמודיעין עילית. לאחר קיום הטקס, ניגנה להקה במקום לשמחת המשתתפים.
חתונה שחורה - בית עלמין בני ברק
(קרדיט: יהודה רוזן)
אירוע זה, המכונה "חתונה שחורה" (או "חופה שחורה"), נועד להילחם במגפה, בימים שבהם אחוז הקשישים החרדים שמתו מהנגיף היה גדול פי-ארבעה בהשוואה לבני גילם החילונים. לא מדובר באירוע חד-פעמי, אם כי יישומה של הסגולה נדיר ביותר, וכך ותיקי העיר בני ברק יודעים לספר על חתונות שהתקיימו בבתי קברות לעצירת מגיפת הכולירע בתחילת המאה ה-20.
בטקס, הנערך בבית עלמין, מחתן הציבור על חשבונו יתום ויתומה תחת כיפת השמים, כשהחופה שחורה והחתן והכלה לובשים שחורים. שרה ברנע, חוקרת של בית הקברות הר הזיתים, סיפרה כי המנהג נפוץ בעיקר בקהילות במזרח אירופה, ובתקופת השואה נערכו הרבה חתונות שחורות.
5 צפייה בגלריה
הציבור מחתן על חשבונו יתום ויתומה תחת כיפת השמים, כשהחופה שחורה והחתן והכלה לובשים שחורים
(קבוצת בני ברקים)
בשנת 1909 תיעד ד"ר משה ארלנגר "חופה שחורה" בהר הזיתים בירושלים, כאשר באותה שנה, השתוללה בירושלים מגפת הכולרה. אליעזר בן יהודה שתיעד את הטקס בעיתון "הצבי", ציין כי במהלך האירוע ברח החתן עד לשער האריות, כשהבין שלא יקבל את 14 מטבעות ה"נפוליאון" שהובטחו לו. הנוכחים רדפו אחריו, אספו את הסכום וטקס החתונה הושלם.
בספרי קודש ("אוצר כל מנהגי ישורון") סופר על הסגולה: "כשהיה מגפה בעיר עשו חופה עם עני יתום ויתומה ענייה על חצר-מות משום סגולה... הטעם משום גדולה מצוות צדקה והכנסת כלה שעל ידן זוכים לאריכות ימים, ועוד הכנסת כלה ענייה ויתומה עם עני יתום יש בזה הרבה מצות..."
לא מדובר באירוע חד-פעמי, אם כי יישומה של הסגולה נדיר ביותר, וכך יודעים ותיקי העיר בני ברק לספר על חתונות שהתקיימו בבתי קברות לעצירת מגיפת הכולירע בתחילת המאה ה-20
לעומתו כתב אליעזר בן יהודה, בעיתון "הצבי", בסרקזם: "אל תאמרו כי אלמנה ירושלים מבעלי סגולות מועילות... היש לך דבר יתר מגוחך מהמעשה הזה? אין העם הזה חושב כי ימי החושך והבערות עברו, כי המחלות - לא מגבוה נשלחו אלינו, כי אין תפילה בעולם, יהי למי שיהיה, שתוכל להעביר מחלה מעל הארץ. וכמו לפני שלושת אלפי שנה, כן היום, מביט העם הזה ב'הבל' הנעשה לפניו ברצינות רבה ובאמונה עוד יתר רבה".
לא להעליב את המתים
על פי ההלכה, מי שהולכים עם "ציציות בחוץ", נדרשים לתחוב אותן לתוך המכנסיים בשטח בית העלמין. הנימוק: הצגת הציציות גורמת לעלבון למתים, אשר אינם יכולים לקיים מצוות.
אם תסתובבו בבית עלמין, לא תראו בורות מוכנים לקבורה. זה פחות בגלל החשש שמישהו ייפול פנימה, ויותר בגלל המנהג שלא להשאיר בור קבר פתוח מחשש למזל רע. לכן, אם הקבר נחפר ולא קוברים בו אדם באותו יום, ממהרים לכסות את הבור בעפר.
למות עם הפנים לירושלים
המנהג הוא לקבור את המתים באופן שרגליהם - לכיוון ירושלים. הסיבה לכך היא האמונה בתחיית המתים, ולכן הקבר בנוי באופן שבו המת יקום ופניו יהיו מכוונות לירושלים. על פי המסורת היהודית, המתים בארץ ישראל יקומו לתחייה ראשונים, ולכן יהודים רבים בחו"ל משתדלים להיקבר בארץ, גם אם הדבר כרוך בתשלום גבוה.
ומה עם מי שלא יכול להגיע לארץ באחרית ימיו?
במשך דורות נהגו להניח מעט אדמה מארץ ישראל מעל לראשם של נפטרים בחו"ל, בתקווה ובתפילה שהדבר יזרז את תחיית המתים שלהם.
לא מעבירים את חפירה מיד ליד
אחרי הקבורה, משתדלים רבים להשתתף בכיסוי הקבר בעפר. לאחר סיום השימוש באת החפירה, נהוג שלא להעביר את הכלי לידיו של אדם אחר, אלא להניח אותו על הקרקע.
בקרב יוצאי עדות המזרח יש הנוהגים לנשק את המצבה. מדובר ככל הנראה במנהג קדום יותר, שבו לאחר קבורת המת נהגו לנשק את העפר במקום הקבורה, ובמיוחד אם הנפטר היה צדיק.
למה נוטלים ידיים ביציאה מבית העלמין?
המנהג בכל עדות ישראל הוא ליטול ידיים לפני היציאה מבית העלמין, ויש גם סדר לנטילה: שלוש פעמים על כל יד לסירוגין, בדומה לנטילת הידיים של הבוקר מטומאת הלילה. נוהגים שלא לנגב את הידיים לאחר נטילה זו. מתברר כי המדובר בגלגול של מנהג קדום, שבו שפשפו ידיים בעפר לפני היציאה מבית הקברות. הרב שר שלום גאון, שחי במאה התשיעית לספירה, כתב: "וזה ששאלתם שמקנחין את ידיהם בעפר לאחר שקוברין את המת – דבר זה אין עושין אותו כאן, אלא שמא נהגו שם - כדי להפסיק מדבר מיתה".
למה מניחים אבן על הקבר?
גם המנהג להניח אבן קטנה מעל מקום הקבר, הוא גלגול של מנהג עתיק יותר, שבו בסיום הלוויה הנוכחים היו מרימים מהקרקע עפר וגם עשב שתלשו עמו, ואז משליכים אותם מאחורי גבם, תוך כדי אמירת הפסוק "וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ".
המנהג להניח אבן קטנה מעל מקום הקבר, הוא גלגול של מנהג עתיק יותר, שבו בסיום הלוויה הנוכחים היו מרימים מהקרקע עפר וגם עשב שתלשו עמו, ואז משליכים אותם מאחורי גבם
מנהג השלכת העפר והעשב תועד במאה ה-12 על ידי רבי קלונימוס, מגדולי הרבנים באשכנז. הרב שלום בן יצחק זעקיל, שכונה "מהר"ש מנוישטאדט" ונפטר ב-1413, תיאר את המנהג בתקופה שלו כך: "תולשין עשב מקבר או נוטלין צרור (אבן קטנה, י"ט) ומשימן על המצבה... אינו אלא משום כבוד המת להראותו שהיה על קברו". כך הפכה הזריקה של עפר ועשב, להנחה של אבן.
בתקופת התנ"ך דרך מיוחדת להבעת צער ואבל הייתה השלכת עפר על ראשי המתאבלים ולבישת שק מבד פשוט כבגד. השימוש בעפר נועד להזכיר את הפסוק "מעפר באת ואל עפר תשוב".
לאן נעלמו המקוננות והמיטות ההפוכות?
מותר להניח שתהיתם מה הדרך "הנכונה" להתאבל לאחר פטירה. האם לבכות בשקט, או למרר בבכי ובזעקות. ובכן, אם הייתם מגיעים להלוויה בתקופת התנ"ך, לא היה לכם ספק - בכל לוויה שכיבדה את עצמה, היו נשים שתפקידן היה לבכות ולזעוק בקולי קולות. הכינוי שלהן היה מְקוֹנְנוֹת, והן מוזכרות בספר ירמיהו. בהלכה היהודית נכתב שיש לשכור מקוננות, אבל עם השנים הג'וב הזה נעלם.
אם מזכירים מנהגים יהודיים שנעלמו, בתקופת התלמוד היו קוברים מתים בקרקע, ושנה לאחר הפטירה היה בנו של המנוח פותח את הקבר, אוסף את העצמות, מכניס אותן לכד ומניח אותו במערת הקבורה המשפחתית, ליד שאר בני המשפחה המתים. כך היה הנפטר "נאסף אל אבותיו". בשנים האחרונות נשקלת האפשרות לחדש את המנהג, בניסיון להתמודד עם המחסור בקרקעות.
בתקופת התלמוד היו קוברים מתים בקרקע, ושנה לאחר הפטירה היה בנו של המנוח פותח את הקבר, אוסף את העצמות, מכניס לכד ומניח במערת הקבורה המשפחתית
מנהג נוסף שהיה קיים בתקופת התלמוד ונעלם, הוא חובה על האדם האבל להפוך את כל המיטות שיש לו בבית על פיהן. הסיבה לכך היא שעל פי האמונה היהודית, האדם נברא בצלמו של הבורא, אך בגלל העוונות, האדם ופניו "מתהפכים". ואולם בימי הביניים המנהג בוטל, מחשש שהגויים יחשבו כי מדובר במעשה כישוף.
מה שכן נשאר, הוא מנהג שעדיין נוהג אצל רבים שלא לישון עם הרגליים לכיוון הדלת, שכן כך מניחים את המתים לפני קבורתם.
נשים בבתי עלמין: יחסים מורכבים ביהדות
אחרי לוויה יהודית בארגנטינה יציעו לכם לא ללכת ישר לבית, אלא לעצור בבית קפה או במסעדה. לא ברור מה מקור המנהג, אבל גם בפיליפינים מנהגם של היהודים המקומיים הוא לא ללכת הביתה מיד אחרי הלוויה.
נשים המבקשות להגיע לבית העלמין בהיריון יכולות להיות רגועות: מנהגים קדומים מצביעים על כך שנשים מעוברות דווקא עלו לקברי אבותיהן, ואף חוברה תפילה מיוחדת עבורן
בארץ מכירות נשים (בעיקר אשכנזיות) רבות את המנהג שלא להגיע לבית העלמין בזמן היריון, כפי שהדבר מקובל גם בקרב חלק מתושבי מקסיקו שאינם יהודים. למנהג הזה אין כל מקור הלכתי, ויש התולים אותו עוד בימי המקדש, כפי שמסביר הרב עזריאל אריאל באתר "ישיבה", אז היו נשים הרות שומרות על טהרה מוחלטת כדי לזכות את בניהם להיות טהורים לצורך מילוי מים לפרה אדומה, ובית עלמין נחשב למקום הטמא ביותר. סיבה נוספת, מיסטית יותר ויהודית פחות, הוא חשש קמאי מפגיעה בנשמת העובר או בהיריון.
המנהג הזה זלג גם לנשים שאינן בהריון, ובעדות מסוימות – כמו גם בערים (כגון ירושלים) נהגו שנשים כלל אינן מלוות את הנפטר. יש שהסבירו את זה בשמירה על צניעות בשל קושי להפריד בין גברים לנשים בהלוויה – ויש בצניעות הנוגעת לנשים בנידתן שנהגו שלא להיכנס לבית עלמין, או בראשית הריונן, מתוך כוונה שלא יבחינו ביניהן לבין חברותיהן. ואולם נשים המבקשות להגיע לבית העלמין בהיריון יכולות להיות רגועות: מנהגים קדומים מצביעים על כך שנשים מעוברות דווקא עלו לקברי אבותיהן, ואף חוברה תפילה מיוחדת עבורן.
תרנגול כפרות
מנהג יהודי שמקורו איננו ברור, הוא לחנוך בית קברות חדש בשחיטה של תרנגול ובקבורה שלו בקבר ריק. במקרה ויש שני בני משפחה שנפטרו בתוך זמן קצר, נהוג לשחוט תרנגול ולקבור אותו ליד הנפטר השני. גם במקרה של שני נעדרים מאותה משפחה, יש מנהג לשחוט ולקבור תרנגול.
את הבגד שבו ביצעו "קריעה" בזמן ההלוויה, נהוג שלא לתקן אלא להשליך.
ליד מי קוברים אישה שנישאה בפעם השנייה?
יש רבים שיעדיפו קבורה ליד הבעל השני, אבל יש כאלה שייתעקשו על קבורה על יד הבעל הראשון, בטענה שהדבר מבוסס על ספר הזוהר בו נכתב כי בתחיית המתים האישה תחזור למי שהיה אהוב נעוריה.
למה דתיים נקברים ליד דתיים?
בניגוד לאמונה הרווחת, לא כולם שווים בפני המוות. על פי הקבלה, המקום שבו האדם נקבר משפיע על הנשמה. לכן יהודים ייתעקשו להיקבר ליד יהודים, ומי שכל חייהם הקפידו על קלה כחמורה, משתדלים לרוב להיקבר ב"חלקת שומרי מצוות". בחברות קדישא גם משתדלים לא לקבור גבר ליד מישהי שאיננה אשתו.
מה הסיפור של תפילה על קברי צדיקים?
המנהג של תפילה בקברי צדיקים פופולרי מאוד בקרב חסידים וגם בקרב יוצאי עדות המזרח. לעומת זאת, בקרב חרדים מהזרם הליטאי יש התנגדות עקרונית לכך (שהולכת ומתפוגגת עם השנים). אחד הסיפורים הפופולריים ביותר במגזר, הוא על תלמידים מישיבת "קול תורה" - אחת מישיבות הדגל הליטאיות - ששאלו את הרב שלמה זלמן אוירבך האם לבקר בקברי התנאים שבצפון. הרב השיב להם שאם ברצונם להתפלל בקברי צדיקים, הם יכולים לנסוע מרחק קצר בלבד מהישיבה שלהם, אל בית העלמין הצבאי שבהר הרצל, בו טמונים חיילים שמסרו את נפשם.
5 צפייה בגלריה
יש לזכור כי בנוסף לרצון להתפלל, זו כמעט הדרך היחידה שבה חרדי יכול להצדיק את הנסיעה לחו"ל מבחינה הלכתית. קבר רבי נחמן באומן
( צילום: אדוארד דוקס)
הניסיון להיאבק במנהג ההשתטחות על קברי צדיקים, קרס סופית לאחר נפילת חומת הברזל. יהודים רבים מהארץ ומחו"ל, בעיקר מהזרם החסידי, החלו לנסוע לקברי צדיקים בפולין (רבי אלימלך מליז'נסק), ובאוקראינה (קבר רבי נחמן מברסלב). יש לזכור כי בנוסף לרצון להתפלל, זו כמעט הדרך היחידה שבה חרדי יכול להצדיק את הנסיעה לחו"ל מבחינה הלכתית.
בתלמוד הבבלי יש תיעוד למנהג התפילה בקברי צדיקים. בגמרא מסופר כי כאשר שלח משה את 12 המרגלים לארץ כנען, הלך כלב בן יפונה לחברון, כדי להתפלל בקברי האבות שבמערת המכפלה.
ואולם כמו בכל סוגייה שמכבדת את עצמה ביהדות, בתלמוד הירושלמי יש מסר הפוך: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין עושין נפשות לצדיקים (הכוונה למצבה או מבנה מעל הקבר), דבריהם הם זכרונם". במאבק בין שתי הגישות האלו, הבבלים ניצחו ובגדול. מנהג התפילה בקברי צדיקים הפך פופולרי, בטענה שמקום הקבורה של הצדיקים הוא מקום קדוש, ולכן שם, בשל הזכות של הצדיק, יש לתפילה יותר סיכוי להתקבל.
הרמב"ם מתהפך בקברו?
הרמב"ם התנגד לבניית אוהלי תפילה מעל קברי צדיקים, וגם פסק: "ולא יפנה אדם לבקר הקברות". אלא שהרמב"ם עצמו תיאר כיצד במסעו לארץ ישראל הוא הגיע למערת המכפלה שבחברון. באופן פרדוכסלי, האתר בטבריה שבו על פי המסורת קבור הרמב"ם, הפך לאתר פופולרי.
בכמה קהילות נוהגים לבצע שבע הקפות סביב המת, תוך אמירת פסוקי תהילים, ומיד לאחר מכן לקבור אותו – מנהג שיש לו שורשים קבליים. מצד שני, מקפידים לא לעשות את ההקפות האלו לאחר חצות היום או בלילה
רבי משה מינץ (המהר"ם מינץ) היה מגדולי הרבנים בגרמניה של המאה ה-15. בניסיון להילחם באמונות טפלות, אותן אימצו יהודים רבים, הוא ניסה להזהיר מפני אימוץ מנהגים שגויים, וציין כי המילה "מנהג" כולל את אותן האותיות כמו המילה "גהנם". ספוילר: הניסיון שלו להילחם במנהגים שאין להם מקור מבוסס, הצליח בערך כמו כוסות רוח למת.
אבל כבר במסכת סנהדרין שבתלמוד הבבלי מסופר כי לאחר פטירתו של אמורא בשם רב, במאה השלישית לספירה, אנשים לקחו עפר מהמקום שבו נקבר, מתוך אמונה שהעפר הזה מסייע להבראה של החולים בקדחת.
בכמה קהילות נוהגים לבצע שבע הקפות סביב המת, תוך אמירת פסוקי תהילים, ומיד לאחר מכן לקבור אותו – מנהג שיש לו שורשים קבליים. מצד שני, מקפידים לא לעשות את ההקפות האלו לאחר חצות היום או בלילה. אגב, אצל האשכנזים מקובל שהכלה מקיפה את החתן שבע פעמים לפני החתונה. וכן, עולה לנו בבריאות לא להתבדח על זה.
אמונות שזלגו לחיינו
במדרש כתוב שעד לתקופתו של יעקב אבינו, אנשים לא היו חולים לפני פטירתם, אלא פשוט מתעטשים ומיד מתים. לכן יש שנוהגים כי מי שמתעטש מושך באוזן ואומר "לישועתך קיוויתי ה'", הפסוק שאמר יעקב לפני פטירתו. מי שנוהגים כך מאמינים כי ההתעטשות היא סימן לכך שהיה סיכוי גבוה למוות ורק במזל האירוע הסתיים באפצ'י. גם מי שאומרים "לבריאות".
על פי ההלכה אבלים לא נועלים נעלי עור. היום יש נעלי בד וקרוקס, אבל בעבר הרחוק אנשים פשוט הלכו יחפים או נותרו בגרביהם. זו בדיוק הסיבה שבגללה יש רבים שנוזפים במי שהולכים עם גרביים בבית, מחשש שקיום מנהג האבלות הזה יביא מזל רע.
כאשר יוצקים מים על גופת מת, המזיגה מתבצעת בצורה "הפוכה". כלומר, אם אתם מחזיקים את הכלי ביד ימין, המזיגה לא מתבצעת לכיוון צד שמאל, אלא לצד ימין. זו בדיוק הסיבה, שיש כאלה שיעירו לכם, אם כאשר אתם מוזגים משקה במהלך ארוחה, תבצעו את המזיגה כשהיד מוטה ימינה. פעולה שמזכירה מנהגי אבלות, מעוררת אצל רבים רתיעה וחשש מ"עין הרע".
רבים נזהרים שלא להגיד מילים שמזכירות מוות, ולכן בקרב יהודי אשכנז הכינוי הפופולרי לבית קברות הוא "בית החיים", בלשון סגי נהור.
פורסם לראשונה: 01:11, 05.01.22
