היפים (והאמיצים)
יוסף: היופי כמקדם עלילה
התנ"ך מעלה על נס תכונות אופי שונות, אבל אין תחליף לרושם ראשוני. יוסף היה אמנם פותר חלומות מוכשר מאין כמוהו, ואף עבר מסע נפשי שהפך אותו מנער שחצן לסגנו החכם של פרעה. אבל אחד הדברים הבולטים בו היה המראה שלו: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה", מספר הכתוב, וזה לא עניין של מה בכך. בגלל יופיו יוצא הדופן, התעקשה אשת פוטיפר שישכב איתה, וסירובו הוביל אותו לבית הסוהר - אבל גם העלה אותו לגדולה. ולחשוב שאם הוא לא היה כל כך יפה, הוא היה נותר משרת נאמן וזה הכול.
אבשלום: הכי יפה בממלכה
על אבשלום, בנו של דוד המלך (ומי שבהמשך גם מרד בו), נאמר: "וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד. מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם". אולי זה מה שסייע לו למרוד באביו ולסחוף אחריו אנשים. כמו בימינו גם אז - למי שיפה יותר, קל יותר, ומניחים אוטומטית שהוא מוכשר יותר.
עוד יפים:
הנער הצעיר, לימים דוד המלך, מתואר כ"אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי". לרבים מאיתנו עולה תמונת המלך הג'ינג'י, אם כי ייתכן ומדובר בכלל בלחיים סמוקות, לחייו של נער צעיר נטול זקן המאדימות בשמש. גוליית, אגב, בז לו בדיוק בגלל זה: "וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה".
וגם "האהוב" בשיר השירים, מגילת האהבה המקראית. יופי, כידוע, הוא בעיני המתבונן, ואין כמו עיניים אוהבות כדי להביא למסקנה "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים".
החכמים
שלמה: ביקש וקיבל
הידוע גם כ"חכם באדם", מי שביקש זאת מאלוהים כבר בראשית מלכותו - "לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב ורע". בהמשך, מתואר שלמה כמי שיקבל חוכמה יותר מכל בני האדם בעולם - אפילו יותר מהמצרים, שכנראה היו ידועים בחוכמתם. מכל העולם הגיעו לבחון את חוכמתו – כולל, כמובן, מלכת שבא המפורסמת.
אחיתופל: זוכרים את קוזו אביטל?
אבשלום, בנו של דוד המלך, החליט למרוד באביו. כחלק מתכנוני המרד, הוא נעזר ביועציו. אחד מהם היה אחיתופל, אדם נבון מאין כמוהו, שהציע לאבשלום לשכב עם פילגשי אביו - כדי להדגיש שהוא רציני לגמרי במטרות המרד שלו, עצה שהוכחה כנכונה. אחר כך, כשרצה לתת לאבשלום עצה צבאית, העדיף אבשלום להקשיב דווקא ליועץ השני, חושי, שהיה בכלל מרגל של דוד. אחיתופל החכם הפסיד פעמיים: עצתו לא התקבלה - ושמו התקבע, בטעות, כסמל לעצה גרועה. אין צדק לחכמים.
הגיבורים
שמשון: איפה זה כתוב?
בן שבט דן, שסיפורו מסופר בספר שופטים. אלא שבניגוד לשופטים אחרים שלא ידוע לנו הרבה על אופיים, שמשון הוא דמות מורכבת מאוד. מצד אחד, הוא מתואר כמי שהוקדש לנזירות עוד בטרם נולד, כמי שצולחת עליו רוח אלוהים - וכאדם חזק באופן על-אנושי. מצד שני, שמשון נמצא בקשרים לא ברורים עם הפלשתים, מתאהב סדרתי בנשים פלשתיות, וככלל, יש לו אופי סוער, נקמני ואף דו-קוטבי. בסופו של דבר, אחרי שנפל בשבי, מקריב עצמו שמשון באמירה הידועה, "תמות נפשי עם פלשתים". אגב, למרות שכולנו מכירים אותו כ"שמשון הגיבור", ולמרות שגיבור היא מילה שמופיעה לא מעט בתנ"ך - בשום מקום לא כתוב שם את הצירוף "שמשון הגיבור".
דוד: קלע לו "בול בפוני"
גבורתו לא נבעה מכוחו הפיזי, אלא מאומץ ליבו - להתייצב מול גליית הענק, מאמונתו בעצמו וגם באלוהיו, ובעיקר- מהתושייה שלו. לנו, שיודעים את סוף הסיפור, זה נשמע הכי הגיוני להפתיע את הענק הכבד והמסורבל, וברוגטקת הרועים הקלה לקלוע לו "בול בפוני". אבל זה היה הרעיון של דוד. הנשים שרות לו: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", אבל גם במקרה שלו, לא תמצאו את התואר "גיבור".
נמרוד: הוא היה גיבור
בנו של כוש, שהוא בנו של חם בן נוח (ובמילים אחרות - הנין של נוח, ההוא מהמבול). מה שחריג בנמרוד הוא דווקא תיאורו כמי ש"החל להיות גיבור בארץ". נמרוד היה ידוע במיוחד ביכולות הציד שלו עד שהפך בימיו לשם נרדף לאדם אמיץ - "כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'". כישורי הגבורה של נמרוד אף תורגמו להישגים פוליטיים, והוא מלך על שטח אדיר. עד היום באמנות המודרנית, נמרוד הוא סמל לעוצמה, גבורה וחיבור שורשי לאדמה.
העקשנים
אברהם אבינו: מתווכח עם אלוהים
האיש שהרשה לעצמו להיכנס למשא ומתן מול אלוהים על גורלה של סדום ועמורה: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" - אברהם מתחיל להתווכח ולהתעקש, מה אם יש בסדום 50 צדיקים? הם אולי מיעוט, אבל לא נהרוג אותם. כשאלוהים מתרצה, אברהם מנסה שוב ושוב להוריד את המחיר, עובר ל-45, ומשם יורד הלאה עד שמגיע לעשרה – אבל אפילו המספר המינימלי הזה לא נמצא בסדום, והיא נחרבת.
משה: למרות הגמגום
כמות הפעמים שהוא נדרש לעמוד על שלו מול פרעה, מול העם, ולפעמים אל מול אלוהים עצמו, מילאו ספרים שלמים בתנ"ך. את העקשנות שלו, יש להעריך אולי יותר מהאחרים, היות והגמגום שממנו סבל הפך את המלאכה למאתגרת בהרבה. שאפו.
יונה: ההפך מאברהם
הנביא שנזכר לעד כאחד הבודדים שניסה להתחמק מאלוהים, כאשר ברח משליחותו לנינווה. העקשנות שלו לא משתלמת - הים הופך לסוער, ויונה מושלך מהספינה ונבלע על ידי דג. לאחר שהוא מתפלל ומצטער, הוא ניצל והולך לבצע את שליחותו, אבל כאן הסיפור לא נגמר. אנשי נינווה הקשיבו ליונה והחלו לחזור בתשובה, אבל הוא שב ומתעקש מול אלוהים - בעיניו האל סולח לאנשי נינוה מהר מידי. המצב הזה כל כך מייאש את יונה, עד שהוא מבקש את נפשו למות, ומבהיר לנו מהי עקשנות אמיתית. מי שמתעקש עד הסוף על כל עיקרון, מאבד את הטעם לחיים.
הכועסים
קין: קשה קנאה
גם הוא וגם הבל, אחיו הצעיר, הביאו מנחות לאל, שהעדיף חד-משמעית את זו של הבל. כתוצאה מכך, "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד ויפלו פּניו" - הוא כועס, הוא עצבני, הוא מדוכא. גם הניסיון של האל לפייס אותו לא עולה יפה. בסופו של דבר, מוציא קין את זעמו על אחיו, ורוצח אותו. התוצאה הרסנית: שושלת אנושית שלמה נגדעה, קין עצמו הופך למקולל ונע ונד ברחבי הארץ, ובסופו של דבר גם השושלת שלו תימחה מעל פני האדמה - במבול.
שאול: תחרות קשה
האהדה העממית לדוד, והעובדה שיהונתן בנו הפך לחברו בנפש, גרם למלך שאול לכעוס במיוחד. תוך יום הפך הכעס של שאול לטירוף של ממש, והוא החל לרדוף את דוד. בשלב מאוחר יותר, שאול אף כועס על יהונתן בנו, מכנה אותו "בן נעוות המרדות" ומקלל אותו. נראה כי כעסו העצום של שאול היה חלק מהסיבות למפלתו, אם כי למרות הכול, לפחות לפי הכתוב - דוד לא נטר לו טינה על כך, ואף קונן עליו לאחר מותו. אל מול שאול מופיע מודל אחר של גבריות – זה של דוד, שיודע לסלוח (וגם יפה וגיבור, מה צריך יותר?)
