זה סיפור על משפחה שהתפרקה והתאחדה, ועל יתום שואה שהוברח מהנאצים, התגלגל בבתי יתומים, גדל בזהות שאולה של צבר וקיבוצניק לאחר שאומץ על ידי ניצולים, והפך לקצין ולמפקד בצה"ל. במרכזו עומדת יצירת אמנות נדירה, ספר קודש יהודי, שמכיל בתוכו את מה שכל יהודי מחויב להגיד לילדיו, ונמצא עכשיו בלב מחלוקת משפטית חריגה.
זה סיפור על המסע של ההגדה האשכנזית השלמה העתיקה ביותר הקיימת כיום מגרמניה לישראל, שהוצבה במוסד האמנות היוקרתי ביותר במדינה - מוזיאון ישראל - שנאחז ביצירה שנגנבה ממשפחה יהודית עם עליית הנאצים לשלטון. וזה גם סיפור על משפחה שמבקשת להשיב לידיה את שנגזל.
כתבות נוספות למנויים:
רגע לפני חג הפסח, נכדיו של לודוויג מארום, פוליטיקאי יהודי שנרצח על ידי הנאצים ומי שהיה שר משפטים וחבר בפרלמנט הגרמני הרייכסטאג, הגישו תביעה נגד מוזיאון ישראל בניו־יורק, בדרישה להשיב להם את הגדת ראשי הציפורים. מדובר באחת ההגדות היקרות ביותר בעולם ושוויה מוערך בכעשרה מיליון דולר. זו ההגדה המוכרת העתיקה ביותר שעדיין קיימת בשלמותה. עכשיו הנכדים פותחים לראשונה את הפצע המשפחתי. למעשה, רק היום יתום השואה מגרמניה שגדל להיות קצין מוערך, אלי ברזילי, מעז לדבר על סיפור האימוץ שלו. "אף פעם לא סיפרתי את הסיפורים האלה בעבר", אמר. "רק בשנים האחרונות אני מרגיש חופשי. לאט־לאט סיפור מביא סיפור. אני לא יודע מה היה הטריגר, אולי ההגדה. מעטים מחבריי ידעו שהייתי מאומץ. סגרתי את זה. וברגע שזה נפתח - זה נפתח עד הסוף".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"ההגדה היא סמל למה שקרה למשפחה שלנו", אומרת דומיניק לונאו, נכדתו של לודוויג מארום, בראיון זום מביתה הקטן בקונטיקט שבארצות־הברית. "זה סמל לאיך שאיבדנו את הכול, הופרדנו, היינו בכל קצוות העולם, מפולגים על ידי פוליטיקה ויבשות. זה מסע שנועד להראות שהמשפחה שלנו התאחדה אחרי כל המכשולים. זה סמל לאחדות, למשפחה אוהבת".
ננסה לעשות סדר, ולהסביר את שורשי המשפחה, ההגדה – והסכסוך. לודוויג מארום, יהודי־גרמני מהעיר קרלסרוהה, היה משפטן ידוע שמונה לשר המשפטים בסיום מלחמת העולם הראשונה. מארום פעל למען זכויות עובדים, בעיקר זכויות של אמהות חד־הוריות, ותמך בשוויון בשכר בין גברים לנשים. הוא היה ממתנגדיה הבולטים של התנועה הנאצית טרם עלייתה לשלטון. בתחילת המאה ה־20 נישא מארום ליוהנה בנדיקט. כמתנת חתונה העניקה לו משפחת הכלה את הגדת ראשי הציפורים, כתב יד מאויר ומרהיב ביופיו שנוצר בשנת 1,300 לערך. היא קרויה על שם דמויות האדם הצבעוניות המאוירות בה, שלהן ראשי ציפורים עם מקור בולט. לא ברור מדוע צוירו הדמויות כציפורים, אבל יש הסבורים כי היהודים נמנעו מלצייר פני אדם בגלל הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". אחרים טוענים כי מדובר בניסיון לפאר את היהודים ולהציגם כדמויות מיתולוגיות.
לזוג מארום נולדו שלושה ילדים: אליזבת הבכורה, הנס־קרל האמצעי ובריגיטה הצעירה. את ההגדה שמר לודוויג במשרד עורכי הדין שלו, ונהג להציג אותה בגאווה בפני לקוחות ומבקרים. אליזבת אהבה לבקר בצעירותה במשרד: עתידה כמשפטנית וכפוליטיקאית בגרמניה, כמו אביה, היה סלול – כך האמינו לפני שהנאצים שינו את פניה של אירופה. הוא קיווה שיום אחד גם היא תלך בדרכו. עם עליית הנאצים לשלטון מארום המשיך בפעילותו הפוליטית, אבל לאחר שריפת בניין הרייכסטאג בפברואר 1933 הכול נגדע: הוא נעצר ונשלח למחנה ריכוז, שבו נרצח ב־1934 על ידי האס־אס כשהוא רק בן 51.
עם רציחתו נמלטו יוהנה וילדיה מאימת הנאצים. אליזבת נמלטה לארצות־הברית. בריגיטה נמלטה לצרפת יחד עם הנס־קרל ויוהנה והתאחדה עם בן זוגה פטר. היא נכנסה להיריון, וכשגרמניה כבשה את צרפת התברר שהם שוב בסכנה. שלושת בני משפחת מארום ביקשו לעלות על ספינה לאמריקה, אך הצוות סירב לקבל את בריגיטה שהייתה בהיריון. היא נותרה מאחור ואילו אמה ואחיה הנס־קרל נמלטו למקסיקו, שם החל הנס־קרל לעבוד כעיתונאי.
פטר לחם במחתרת, אך נתפס ונרצח על ידי הנאצים. בריגיטה ילדה תינוק בשם ארנסט פטר מארום, שיגדל להיות האדם שיביא לאיחוד המשפחה שהשואה פירקה.
בשנת 1942 כתבה בריגיטה את המכתב האחרון שהותירה אחריה, כשהיא מבקשת מחברה שתנסה לדאוג לה לוויזה כדי שתוכל להימלט מצרפת לשווייץ: "הודות לילד שלי לא נלקחתי עדיין. אנחנו במלכודת עכברים אמיתית. אני רוצה לבקש ממך לארגן ויזה... לא רבים מחבריי נותרו. חלק עזבו וחלק נלכדו. הכול מתוקצב, בשביל ירקות יש להירשם ולקבל 300 גרם מדי שבוע..."
"בריגיטה התקשתה לטפל בילד שלה פטר בשל המלחמה ולכן הביאה אותו לבית היתומים של הארגון היהודי OZE", סיפרה מרים רוזן, מי שהייתה המטפלת של ארנסט. "היא המשיכה לבוא לבקרו עד שנרצחה. בשנת 1943 נאלץ מנהל בית היתומים לסגור אותו על רקע גירוש ילדים יהודים למחנות השמדה, והחל מבצע של הברחת ילדים לשווייץ". עד סוף המלחמה ארנסט גדל בבית יתומים בלוזאן, כשהוא לא מודע לזהות הוריו. המטפלת מרים חברה ליהודייה בשם שרה בשווייץ, ובתום המלחמה, לאחר ששרה גילתה שבעלה אריה שרד את אושוויץ, הם התאחדו ועלו כולם לישראל בגרעין. "בארץ התיישב הגרעין בקבוצת השרון (לימים קיבוץ יפעת)", סיפרה מרים. "שרה ואריה עיברתו את שמם לברזילי, לקחו את ארנסט תחת חסותם כבנם וקראו לו אלי ברזילי".
עד גיל 16 אלי לא נחשף לזהותו האמיתית. הוא גדל והתחנך בקיבוץ, כשהוא לא מודע למשפחתו הגרמנית המכובדת ולעובדה שיש לו דודים ובני דודים בארצות־הברית ובגרמניה. הוא גם לא יכול היה להעלות בדעתו ש־60 שנה מאוחר יותר, ירתום את שאר נכדיו של לודוויג מארום למשימת השבת ההגדה שנגנבה מהמשפחה בשואה.
אז מה קרה להגדה לאחר עליית הנאצים לשלטון וכיצד היא מצאה את דרכה למוזיאון ישראל? הדרך המפותלת שלה לארץ מתחילה בידיו של ניצול השואה הרמן קאהן, מורה שפוטר מעבודתו בגרמניה, כמו יהודים רבים. הוא לימד לאחר מכן ציור בבית ספר יהודי, וברגע שניתנה לו האפשרות ברח לישראל. במשפחת מארום לא סבורים שהוא גנב את ההגדה - וייתכן שהיא התגלגלה לידיו דרך צד שלישי.
לאחר הגעתו לישראל ביקש קאהן למכור את ההגדה למוזיאון בצלאל, מוזיאון ישראל בגלגולו הקודם. מרדכי נרקיס, מנהל המוזיאון וחוקר אמנות שעסק באמנות יהודית עממית, שמח לקבל לידיו את היצירה. המוזיאון שילם לקאהן עבורה 600 דולר בלבד, סכום מגוחך אפילו בימים אלה. כיצד הגיעה ההגדה יקרת הערך לידיו של ניצול שואה חסר אמצעים? במוזיאון לא ממש התעמקו בשאלה הזאת.
7 צפייה בגלריה
''אנחנו במלכודת עכברים אמיתית''. לודוויג מארום עם בתו הקטנה בריגיטה
( צילום: באדיבות המשפחה)
דבר קיומה של ההגדה התפרסם בעיתונים, ומי שהבחין בכך היה בנקאי בשם שמעון יסלזון, עורך דין זוטר שעבד לצידו של לודוויג מארום. תפקידו היה להציג את ההגדה לאורחים. יסלזון הצליח להימלט מהנאצים והגיע לישראל, ותהה לעצמו: האם זו הייתה ההגדה שלודוויג מארום שמר במשרדו בגרמניה? הוא מיהר למוזיאון ישראל ושמח לגלות שהתשובה חיובית. על הגילוי המפתיע כתב בהתרגשות לאליזבת.
אליזבת, הבת הבכורה למשפחת מארום, הגיעה חסרת כל לארה"ב מגרמניה. בתה, דומיניק (78), הייתה בעבר כתבת בערוץ טלוויזיה מקומי, והיא בוחרת את מילותיה בקפידה בשיחה איתנו: "אמא שלי, כמתבגרת, הייתה הולכת למשרד של אביה. הוא רצה להכווין אותה לתחום המשפט והביא אותה למשרד, לעיתים בסופי שבוע. ההגדה הייתה שם, והיא למדה להכיר אותה".
כמהגרת בניו־יורק עבדה אליזבת בתחילה כמבשלת, חדרנית, ובהמשך נבחרה לעמוד בראש איגוד החדרניות. "היא עשתה כל דבר שיכלה. לפעמים היא הייתה תוהה מה היה קורה אם הנאצים לא היו עולים לשלטון: איך לה ואביה היה משרד עורכי דין, איך אולי היו מעורבים בפוליטיקה".
הגילוי על ההגדה שמצאה את דרכה לישראל גרמה לטלטלה משפחתית. "יסלזון שמע על התערוכה וזיהה מיד שמדובר בהגדה שהייתה מוצגת במשרד", נזכרת דומיניק. "התגובה של אליזבת הייתה מאוד אמוציונלית. הם איבדו כל דבר שהיה קשור לעבר, ולפתע היה משהו שקישר אותה למורשת ולחייהם בגרמניה".
בשנת 1984 אליזבת ביקרה בישראל כדי לראות ההגדה במו עיניה. כנערה ראתה את ההגדה רק במשרד של אביה לודוויג, אבל כאן היא כמעט הייתה יכולה לגעת בדפיה העתיקים במוזיאון ישראל, שהוצגו בתצוגה יוקרתית מאחורי זכוכית. "כמעט כל יום אני חושבת על הביקור שלי במוזיאון ישראל, על השעה שבה יכולתי לעלעל בהגדה, ההגדה שלנו", כתבה אליזבת במכתב לאוצרת חפצי יודאיקה שהכירה לאחר הביקור. במכתב החמיאה לעובדי המוזיאון על הידע שלהם וגישתם הידידותית כלפיה. המכתב הזה, טוענים במוזיאון, הוא ראיה חותכת לעובדה שאליזבת ויתרה הלכה למעשה על ההגדה.
אלא שקריאה מעמיקה במכתב דווקא מגלה את ההפך. "בוודאי קראת, או שמעת, על אודות המחלוקת האחרונה בנוגע למכירה הפומבית של חפצי יודאיקה של סותבי’ס", כתבה, "שהיו שייכים לסמינר יהודי בברלין והובאו מחוץ לגרמניה על ידי ד"ר גוטמן. הוא הותיר את הספרים האלה מוחבאים בספרייה האישית שלו משך 40 שנה, וכעת מכר אותם עבור הרווח האישי שלו. יהיה משפט בניו־יורק נגד סותבי’ס".
"הקריאה על אודות המקרה הביאה אותי להשוות בין ד"ר גוטמן והרמן קאהן, שמכר את ההגדה למוזיאון בצלאל, כשהוא יודע היטב שלא הייתה לו כל זכות למכור אותה", כתבה. "אנו, בני משפחת מארום, לא הכרנו את מר קאהן הזה. אבל הוא בוודאי קיבל את ההגדה ממישהו שגנב אותה. אף על פי כן משפחת מארום חשבה שעל ההגדה להישאר במוזיאון ישראל לרווחת הציבור. אני עדיין חושבת שבנוסף לכך, על הגדת ראש הציפורים להיקרא על שם הוריי לודוויג ויוהנה מארום, שהיו בעליה החוקיים. עוד הרבה יש לכתוב על כל זה. אבל להיום ניאלץ להסתפק בזה".
מה ניתן ללמוד ממכתב שכזה, שבו אליזבת משווה בין גניבת הגדת ראשי הציפורים למשפט שנוהל נגד בית מכירות פומביות, שביקש למכור ספרים שהוברחו מסמינר יהודי בתקופת השלטון הנאצי? התנגדות גדולה קמה בעקבות המכירה הפומבית של סותבי’ס. האם אליזבת חשבה שייתכן שבעתיד גם גורל ההגדה המשפחתית שלה עשוי להתברר בבית משפט?
7 צפייה בגלריה
אליזבת, האחות הבכורה של לודוויג ויוהנה מארום, מעלעלת בהגדה במהלך ביקורה במוזיאון ישראל ב־1984
( צילום: מהאלבום הפרטי)
יסלזון, צריך לציין, פנה לא רק לאליזבת, אלא גם לאלי ברזילי. ביום שבו נפגשו לראשונה, בשנות ה־60, ברזילי היה קצין צעיר בגולני. "על אלי ידעתי כל חיי", מספרת דומיניק. "אמא שלי סיפרה לי שיש לי בני דודים, שניים במזרח גרמניה ועוד אחד בישראל. תמיד חשתי אשמה נוראית שלי יש אמא ולו אין. הוא איבד אותה כמעט מיד לאחר שנעצרה ונשלחה לסוביבור".
"בסך הכול חייתי חיים רגילים כבן קיבוץ", מספר ברזילי, כיום בן 81. "הרבה אנשים בקיבוץ חשבו שאני צריך לדעת שאני מאומץ בגיל צעיר. ההורים שלי רצו לדחות את ההודעה עד כמה שאפשר. ועדת החינוך דנה בזה. בנובמבר 49' היה מבצע רישום של תושבי ישראל, ובקיבוץ התעוררה שאלה באיזה שם לרשום אותי. באופן פורמלי אף פעם לא עברתי תהליך אימוץ, אבל בקיבוץ החליטו להפוך אותי לאלי ברזילי. המשכתי להיות אלי ברזילי, וביפעת ועדת החינוך וההורים הגיעו למסקנה שצריך לספר לי מה קרה".
"אבא שלי, אריה ברזילי, סיפר לי בגיל 16. הוא סיפר שאני שייך למשפחת מארום, שאמא שלי נספתה בסוביבור ואבא שלי במחנה אחר. הוא כתב מכתב למשפחה האמיתית שלי על כך שהוא סיפר לי והייתה סביב זה התרגשות גדולה. אני קצת בכיתי – וזו הייתה הפעם היחידה בחיי שבה בכיתי – וקצת רבתי עם המשפחה, הייתי בניתוק ממנה לכמה חודשים. אבל הכול חזר לקדמותו. עברנו בשלום את האירוע. כשאני חושב לעצמי על זה בדיעבד, למעשה ידעתי בצורה כזו או אחרת שהייתי מאומץ. אבל היה לי נוח להדחיק את זה. היו הרבה תקופות שההיסטוריה המשפחתית לא עניינה אותי. הייתי צריך להחליט בגיל הזה האם אני ממשיך להיות אלי ברזילי או ארנסט פטר מארום, איזו דמות אני בתוך כל הסיפור הזה? ואז החלטתי כמו הרבה מאוד ישראלים שעדיף לי להיות ישראלי מצוי ולהישאר אלי ברזילי. החלק השני נדחק. מבחינתי כל הסיפור של מארום הוא יפה ומעניין, אבל המשכתי את חיי".
אלי זוכר היטב את המפגש עם יסלזון, איש המפתח בסיפור גילוי ההגדה. "אני נפגשתי עם יסלזון בתור קצין צעיר בשנות ה־60", סיפר, "הוא הזמין אותי אליו למלון המלך דוד, וסיפר לי על ההגדה ועליו. וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי בצורה ברורה על ההגדה. הוא ואליזבת כתבו זה לזה מאות מכתבים לאורך השנים. והיא סיפרה לו עליי. כשהייתי חייל לא חשבתי על השבת ההגדה. אתה לא בדיוק מתעסק עם דברים כאלה ושואל שאלות ערכיות. הפגישה הייתה מעניינת, אבל לא מעבר לזה".
ועדיין, משהו לא הניח לו. "זה רדף אחריי", הוא מודה. "התחילו כל מיני ביקורים בארץ וביקורים בחו"ל. לאט־לאט נטמעתי לדבר הזה. בסופו של דבר הפכתי לאלי ברזילי ולארנסט פטר מארום. היום אני מרגיש שלם עם זה. נפילת החומה הייתה חלק גדול מזה. חצי מהמשפחה הייתה בברלין, ומנותקים לחלוטין, ורק לאחר הנפילה החלה היכרות עמוקה יותר".
אלי גילה מחדש את בני הדודים שמעולם לא הכיר: את דומיניק האמריקאית, ואת לודוויג ואנדרה הגרמנים. "ההגדה הייתה במובן מסוים איזה טריגר", הוא מודה. "היא הייתה שייכת למשפחה, נעלמה ונגנבה ונלקחה מהם - וזה היה דבר מאוד מציק. אפילו אם אתה רוצה להתעלם אתה לא יכול. כל פעם שזה היה עולה בחדשות הייתה תחושה שעוד סיכה ננעצת בלב".
בינתיים, במזרח גרמניה, חיו אנדרה ולודוויג, ילדיו של הנס־קרל – בנו של לודוויג. לאחר המלחמה שב הנס־קרל לברלין ממקסיקו והחל לשקם את חייו. "ההורים שלי וסבתי היו קומוניסטים. הוריי היו אתיאיסטים וגידלו אותנו כך", סיפרה אנדרה (80) בהתכתבות מברלין. "היה הרבה דיבור על פוליטיקה בבית. יוהנה דאגה לבית וטיפלה בנו כשההורים שלנו לא היו בבית או עבדו. היא הייתה אישה משכילה, ובגיל 12 קראנו יחד את 'איפיגניה בטאוריס' של גתה. המצב החל להיות קשה לאחר שהמפלגה הענישה את אבי והעבירה אותו ממקום למקום בעיתון שבו עבד. היו לו סכסוכים עם המפלגה אליה השתייך. בהמשך חזרנו לברלין והוא החל לעבוד במשרד החוץ. כשהייתי בת 16 התחלתי לשאול שאלות: למה חזרנו לגרמניה, למה אבי המשיך להשתייך למפלגה שעשתה לו כל כך הרבה רע, ולמה במערב ברלין יש בגדים יותר יפים. הוא השיב ש'הנאצים רצחו את סבא, גירשו אותנו מגרמניה. המדינה הזו לא צריכה להיות בלעדינו'. והוא התכוון ליהודים ולקומוניסטים".
אנדרה ודומיניק הפכו לחברות טובות עם השנים. בשלב מסוים גם אליזבת הגיעה לבקר בברלין. "הפעם הראשונה שבה אלי היה בגרמניה הייתה אחרי מותה של אמי, אליזבת. הבאתי אותה להיקבר בגרמניה, ליד אביה. חשבתי שיהיה לה חשוב להצטרף להורים", מספרת דומיניק. בגרמניה נפגשו כל ארבעת הנכדים. "זה היה איחוד מדהים", היא נזכרת. "לאחר מכן, בשנת 2003, נפגשנו שוב כולנו. ישבנו בסלון והיה בלבול שפות בין גרמנית לעברית לאנגלית, כשהצעירים מתרגמים לכולם. הייתה לזה תחושה משפחתית חמימה. אלי ואשתו אמרו שהם רוצים ללכת בעקבות ההגדה. הוא כבר תיאר איך לגשת לעניין ורצה את ההסכמה של המשפחה, לדעת שאנחנו איתו. אמרנו לו, 'אם אתה עושה את זה - אנחנו איתך'. הרי אף אחד מאיתנו לא היה מתיימר לעשות דבר בנושא כל עוד אלי, כישראלי, גר שם. הבנו שזה יכול לעורר מחלוקת".
דומיניק, נכדתו של לודוויג מארום: "'אני לא רוצה את זה בסלון', זה מה שאמא שלי אמרה. ההגדה הייתה הדבר היחיד שנותר לה מהבית. עבורה, זה היה סימן שאביה ומשפחתו עדיין חשובים, עדיין קיימים ולא סתם נעלמו. אני חושבת שהיא הייתה מתוסכלת וכעוסה על המוזיאון"
אלי מצידו מספר: "הדעה הכללית הייתה שלמרות הקושי אנחנו צריכים לפעול להחזרת ההגדה. ועליי, בתור מי שחי בישראל, הוטלה המשימה. אליזבת אמרה שההגדה צריכה להיות מוצגת במוזיאון עבור הציבור. ברור לי שאנחנו לא רוצים להחזיק את ההגדה אצלנו. אנחנו רוצים שההגדה תוכר כשייכת למשפחת מארום ושהיורשים יחליטו לגביה, כי זו הירושה שלהם. ליורשים, הערך הכספי פחות חשוב. אנחנו בארץ מסודרים".
"'אני לא רוצה את זה בסלון', זה מה שאמא שלי אמרה", אומרת דומיניק. "ההגדה הייתה הדבר היחיד שנותר לה מהבית. עבורה, זה היה סימן שאביה ומשרפחתו עדיין חשובים, עדיין קיימים ולא סתם נעלמו. אני חושבת שהיא הייתה מתוסכלת וכעוסה על המוזיאון. כשאני שמעתי שהם לא מתיישרים עם אמא שלי, זעמתי". אנדרה משתמשת במילים בוטות יותר, "אני מוצאת את התנהלות המוזיאון בלתי נסבלת", היא קובעת. "ההגדה יקרה. עבורי יש חשיבות ששריד כזה יוצג בפומבי במוזיאון. המשפחה לא רוצה שהיא תהיה ברשותה. אבל המוזיאון מאלץ אותנו להיכנס לסכסוך משפטי".
עורכי הדין המופקדים על המשימה להשבת ההגדה הם עו"ד מאיר הלר, מי שעל שמו רשומה ההצלחה במאבק המשפטי להבאת כתבי קפקא לספרייה הלאומית, ועורכת הדין קרן אבלו ממשרדו. מסייע ומייעץ להם ניב גולדברג, שבעבר שימש כאחראי על אוסף האמנות ב"יד ושם". קודם לכן המשפחה הייתה בקשר עם אריק רנדול שנברג, מי שנודע כעורך הדין שזכה בהליך משפטי ממושך להשבת הציור "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך־באואר", הידוע גם בשם "האישה בזהב" של האמן גוסטב קלימט.
ניסיונות ההשבה של ההגדה שנבזזה בשואה התבררו בעבר כמאתגרים במיוחד. ב־2016 הגיע אלי ברזילי למוזיאון ישראל, לפגישה עם המנכ"ל דאז ג'יימס סניידר. הפגישה אמנם התנהלה בנעימים, אבל הותירה טעם מר אצל משפחת מארום - שכן במוזיאון התעקשו שהמשפחה תמציא מסמכים שיוכיחו מה עלה בגורל היצירה בשואה. אלי כתב לסניידר מייל ובו הביע אכזבה מהמוזיאון. המשפחה פנתה לתקשורת והוציאה את הסיפור.
"הופתעתי מעט לקבל את המייל שלך, שהגיע אליי כשהייתי בנסיעה מישראל", כתב סניידר חזרה לברזילי. "כפי שהוסכם, אנחנו מחכים שאתה ומשפחתך תמציאו אינפורמציה בנוגע להיסטוריה של ההגדה בין השנים 1933 ל־1946... עליי להוסיף כי זמן קצר לאחר קבלת המייל שלך, קיבלתי גם טלפון מעיתונאי... זה לא מצביע על בסיס של רצון טוב לקשר ישיר בינינו".
אלי ברזילי, נכדו של לודוויג: "אני מאוד ריאלי. היה ברור שהמוזיאון יתנהג כפי שהתנהג. לא הופתעתי, למרות שהצהירו שוב ושוב שכל יצירה ששייכת לניצולי שואה ונלקחה מהם - תוחזר. אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. כאשר מגיעים לאוצר כזה, כל ההצהרות נעלמות"
ניכר כי הבחירה של המשפחה לערב את כלי התקשורת בסיפור הפריעה מאוד לסניידר. אין זה מפליא, שכן המוזיאון הצהיר בעבר שוב ושוב על המחויבות שלו להחזרת רכוש יהודי שנבזז. "המוזיאון נוקט מדיניות של החזרה ליורשים", נמסר מטעמו בפרוטוקול מועצת המוזיאונים עוד ב־2014. "אך מלאכת האימות היא לעיתים מסובכת וארוכה. אסור שתהיה התיישנות על השבת אמנות גזולה".
בעיית ההתיישנות היא הסיבה שהתביעה לא הוגשה בארץ. בישראל אין דין מיוחד לחפצים שנבזזו בשואה. הדבר מעולם לא הוסדר משפטית, וכך יורשים של נספי שואה לא יכולים לתבוע את המגיע להם אחרי שנים רבות. מדובר גם כך בהליך סבוך מאוד: הרי הרכוש כבר החליף ידיים, לפעמים אפילו כמה פעמים, אז למה לבוא ולפתוח את הדברים דווקא עכשיו?
בסוף המאה ה־20 הוסכם על עקרונות לפיהם יש לעשות צדק עם הנספים ויורשיהם. בוועידת וושינגטון נקבע, כי צריך לנקוט צעדים זריזים על מנת להשיג עבורם פתרון "צודק והוגן". בישראל תמכו במהלך, ובארה"ב חוקקו חוק שקובע שבנסיבות כאלה, לא קיימת טענת התיישנות.
"אני מאוד ריאלי", סיפר ברזילי. "היה ברור שהמוזיאון יתנהג כפי שהתנהג. לא הופתעתי, למרות שהצהירו שוב ושוב שכל יצירה ששייכת לניצולי שואה ונלקחה מהם - תוחזר. אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. כאשר מגיעים לאוצר כזה, כל ההצהרות נעלמות. הם עשו את זה לגבי תמונות חסרות חשיבות והיו גאים במעשיהם. לא התאכזבתי, אבל כמובן שהייתי רוצה שהמוזיאון ינהג אחרת. לא היה לי קל עם ההתנהלות שלהם. היה די ברור שאם לא יופעל לחץ מתאים על המוזיאון הוא לא יפעל ויעשה הכול כדי לא להתעסק עם זה, לשכוח מזה. אולי אנחנו נמות, הדרישה תמות, מי יודע מה יקרה? בשנים האחרונות הייתי הרבה יותר נמרץ בנושא". ומה הם יעשו עם ההגדה אם תוחזר לידי המשפחה? הם חושבים להעביר אותה לספרייה הלאומית, השכנה של מוזיאון ישראל.
כתב התביעה, שכבר הוגש לבית המשפט העליון של ניו־יורק, מתפרס על פני עשרות עמודים ומגולל את קורותיה של ההגדה ושל הסיפור הקשה והמרגש שפירק את בני משפחת מארום וחיבר אותם. התביעה דורשת מהנתבע – מוזיאון ישראל – פיצויים עונשיים, וכן הכרזה על כך שמשפחת מארום היא הבעלים של ההגדה.
"מר ברזילי, ששנים סירב אפילו להכיר בשורשיו כבן משפחת מארום, מבקש להכריז כעת על זהותו לא רק כישראלי גאה, אלא גם כנצר גאה למשפחת מארום", נכתב בתביעה. "הוא דרש כי המוזיאון יכיר בבעלות של משפחת מארום, גם כאשר ביקש שההגדה תישאר בתצוגה במוזיאון ישראל. כשניתנה להם הזדמנות אחרונה לתקן את המעוות, המוזיאון סירב".
"ברגע שמגישים תביעה נגד מוזיאון ישראל, איך יסתכלו על זה מוזיאונים בגרמניה?” אומר עו"ד הלר. "זו כביסה שהיה צריך לכבס בבית. ההגדה הזו, שהיא באמת חשובה מבחינה ציבורית, צריכה להיות מוצגת לציבור. כך המשפחה רוצה. אבל לא במוזיאון ישראל. הם התנהלו בצורה שערורייתית, מרחו אותם, נאחזו בשברי טענות ולא כיבדו את זכר אב המשפחה. לא מגיע למוזיאון ישראל להיות המוסד שיציג את ההגדה. מנכ"ל המוזיאון דאז סניידר ביקש שיסבירו מה קרה להגדה בזמן השואה. אבל לך תסביר מה קרה לרכוש שנגנב מהמשפחה שלך ותמצא ראיות מה קרה להגדה במהלך השואה. זו דרישה שלא מתקבלת על הדעת. אם כבר, המוזיאון היה צריך לעשות את הבדיקות האלה בזמן אמת - ולא עשה זאת ביודעין - כי ידע שהרכישה מפוקפקת. מדובר בסטנדרט התנהגות שמחויב בכל המוזיאונים בעולם המערבי, בארה"ב ובאירופה. ככה מוזיאונים מתנהגים. זה מעוגן באתיקה שלהם. אבל משום מה, דווקא המוזיאון של העם יהודי חושב שהוא פטור מכך. ההתנהגות הזו היא דוגמה רעה למוזיאונים ולמוסדות ציבור בעולם".
בקרוב בית המשפט ייאלץ להחליט כיצד הסיפור המטלטל יסתיים: או שהמצב יישאר על כנו או שייתכן ובחגים הבאים ההגדה תשוב אליהם.
"טרם קיבלנו באופן רשמי את כתב התביעה ולכן לא התאפשר לנו עדיין ללמוד אותו. כפי שכבר פורסם כמה פעמים בעבר, בשנת 1946 נרכשה הגדת ראשי הציפורים על ידי בית הנכות בצלאל ומשם הועברה בהמשך למוזיאון ישראל. מאז היא מוצגת במוזיאון לקהל המבקרים. למוזיאון נודע כי ההגדה הייתה שייכת בתחילת שנות ה־30 ללודוויג ויוהנה מארום.
באפריל 1984, ביקרה בתם של בני הזוג מארום, אליזבת, במוזיאון ישראל ובעקבות ביקורה שלחה למוזיאון מכתב שבו הודיעה בשם המשפחה כי על ההגדה להישאר כחלק מאוסף מוזיאון ישראל למען הציבור. בהקשר זה, לבקשתה, הותקן באותה עת בסמוך להגדה שילוט, המציין כי ההגדה הייתה שייכת להוריה. מצער שיותר מ־70 שנה לאחר שהמשפחה התוודעה לכך שההגדה בידי בצלאל ולימים בידי המוזיאון, וכ־40 שנה לאחר שהמשפחה בירכה על כך שההגדה היא חלק מאוסף המוזיאון, מוצאים לנכון צאצאי המשפחה לתבוע את המוזיאון ולהטיל ספק ברצון הוריהם".
פורסם לראשונה: 07:11, 15.04.22
