טלי פרקש בקטע שיחה עם משפחת מרגל על אלי שפר
הפעם הראשונה שבה פגשה אורה מרגל את משה ולאה שפר הייתה בהלוויה של בנם, אלי. בסתיו 1988 הוא היה חייל בן 20, תלמיד ישיבת ההסדר "הכותל" ששירת בצנחנים, והיא – בת שירות לאומי בת 18, בבית חינוך עיוורים בירושלים. שם נפגשו לראשונה, והקשר העדין הלך והתפתח ביניהם, הלך והעמיק. העתיד נראה משותף ומבטיח.
ואז, ביום חורף ערפילי נפל טוראי אלי (אליעזר ליפא) שפר בקרב עם מחבלים שביקשו לחדור לאחד הקיבוצים בין מנרה ליפתח, והעתיד התרסק לפתחה של אורה. אבל מהשבר העצום שאי אפשר למלא, צמח סיפור ישראלי של קשר אהבה בין החברה השכולה להורים השכולים, שהפכו ברבות הימים לסבא וסבתא לכל דבר ועניין לעשרת ילדיהם של אורה, ובעלה לימים אלי (אליהו) מרגל.
"הבן של המנהל של מקום השירות הלאומי, היה חבר של אלי, ובאחת מהחופשות מהצבא הוא הגיע לבקר אותו", מספרת אורה. "התחלנו לדבר, וזה התפתח לחברות". שפר היה בחור עמוק, ילד טוב הרצליה, מדריך נערץ ב"בני עקיבא" וחובב מושבע של המילה הכתובה. לאחר מותו התגלה אוצר – יומנים מופלאים שהשאיר אחריו, המתארים את לבטיו של בחור לוחם ומאמין, "הסדרניק" ואידיאליסט. גם מכתבים מלאי עומק כתב, בין היתר, לחברתו.
"הוא היה בקורס צלפים, והיינו נפגשים כשהוא היה יוצא לרגילות". כזוגות רבים מהמגזר התורני, שלושת חודשי ההיכרות עד שהכול נגדע, נחשבו לפרק זמן משמעותי. "בתור אנשים דתיים יצאנו רק למטרה רצינית. לא דיברנו על זה שנתחתן עדיין, אבל בהחלט היו מחשבות על העתיד. כן דיברנו על איך אנחנו רואים את החיים. הוא רצה להמשיך ללמוד בישיבה, והשיחות היו רציניות ומלאות מחשבות על עתיד משותף".
3 צפייה בגלריה
"הוא רצה להמשיך ללמוד בישיבה, והשיחות היו רציניות ומלאות מחשבות על עתיד משותף". אלי שפר
את הידיעה על נפילתו קיבלה בהפתעה מוחלטת. "אני יודעת שהחברים שלו עשו מאמצים מאוד גדולים לאתר אותי", מספרת אורה מרגל. "לא היו אז מכשירים סלולאריים. היו אמורים להודיע על נפילתם של אלי ושל אבשלום בשארי בשעה ארבע, והחברים לא רצו שאהיה קרובה לרדיו. שלחו אותי למרפאה להביא תרופה, וכשחזרתי אמרו לי לגשת למשרד המנהל. לא שמעתי כלום ולא ידעתי כלום. שם הודיעו לי שהחבר שלי, אלי, נפל - ומיד נכנסה חברתי מהשירות וחיבקה, וזהו".
"זה פשוט קרה"
אך על אף הקשר הקרוב שנרקם בין השניים, אורה טרם הספיקה להכיר את הוריו של אלי, לאה ומשה שפר. "שמעתי עליהם, הוא סיפר עליהם, אבל לא הכרנו". ההכרות הגיעה רק בהלוויה. "זו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו. ואחר כך כמובן בשבעה, עם הבטחה לשמור על קשר. זה משהו שהם מאוד רצו".
3 צפייה בגלריה
"זה סוג של דרישות שלום, כאילו הוא חי איתנו היום. לאורך כל הדרך יש נקודות ציון שקשורות לאלי". לאה ומשה שפר עם משפחת מרגל
מאז הם יחד בחתונות ובלידות, וגם בימי זיכרון ואזכרה. "לא החלטתי שזה מה שיהיה", מספרת לאה שפר, אמו של אלי. "זה פשוט קרה. היא הציגה את עצמה בהלוויה, אמרה שהיא רוצה לבוא, הגיעה ודיברנו הרבה וזה פשוט המשיך, וכמו שאת מבינה אני איתם לאורך כל הדרך".
אורה אומרת כי ההחלטה לקשור את חייה בחייהם של הוריו של אלי הייתה "מאוד טבעית", כדבריה. "זה היה רצון של שני הצדדים. הם ביקשו ממני להישאר בקשר איתם אחרי השבעה, וסיפרתי להם עמוקות על הקשר שלי עם אלי. הם גם רצו לשמוע על הצד הזה בחיים שלו. רצו לדעת שלבן שלהם היה קשר עם בחורה. שהוא חשב על הקמת משפחה ובית. זה עשה להם נחת, לדעתי, לדעת שהוא הצליח להספיק גם את זה לפני שנפל. לי היה ממש רצון לשמור איתם על קשר. כזה שאי אפשר להסביר במילים".
אורה הייתה שם מהאזכרה הראשונה. "במוצאי שבת הייתה אזכרה בסניף, ואחר כך נסענו ביחד ביום ראשון לאזכרה, ממש כחלק מהמשפחה. היה חיבוק ענק שכלל גם את אחיו, האחיות של לאה וסבתו".
אלי זוכר את אלי
גם כאשר הכירה אורה את מי שהפך לבעלה, אלי (אליהו) מרגל, נותרה משפחת שפר בתמונה. "בפגישה השנייה או השלישית היא כבר שיתפה אותי בצורה מאוד פתוחה", מספר אלי מרגל. "לכן החלטנו כבר בהתחלה לקפוץ אליהם איזה ערב לכוס קפה, לשמוע ולהרגיש איך הם מרגישים, ואז להחליט אם אנחנו שומרים על קשר - או שעדיף בשביל הזוגיות לא לשמור על קשר. אבל אחרי הפגישה איתם יצאנו שנינו בהרגשה שאנחנו ממשיכים".
3 צפייה בגלריה
"היה ממש רצון לשמור איתם על קשר. כזה שאי אפשר להסביר במילים". אורה ואליהו מרגל עם לאה ומשה שפר
עבור לאה היה גם זה מובן מאליו: "זה זרם איתו כל כך טבעי, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים". וכך הגיעו לאה ומשה לחתונה של החברה של בנם. הקשר נותר בלב פתוח ו"בזרועות פתוחות", כפי שמגדירה אורה מרגל. הילדים שנולדו לבני הזוג גדלו עם סבתא וסבא נוספים, והקשר רק התחזק.
כמה התחזק? כשאני משוחחת עם לאה ומספרת לה על הריאיון שקיימתי שעה קצרה קודם לכן עם בני משפחת מרגל, היא קוטעת אותי ושואלת: "אלחי היה? איך הוא היה? הוא צריך להיות בשעה הזאת בלימודים".
אורה: "הם גם רצו לשמוע על הצד הזה בחיים שלו. רצו לדעת שלבן שלהם היה קשר עם בחורה. שהוא חשב על הקמת משפחה ובית. זה עשה להם נחת, לדעתי, לדעת שהוא הצליח להספיק גם את זה לפני שנפל"
אלחי (26), בנם הרביעי של הזוג, קרוי על שמו של אלי ז"ל. משה שפר היה הסנדק, והוא גם זה שליווה אותו יחד איתם לחופה. "הייתי בכל הלידות, בכל השמחות", אומרת לאה שפר. "כשנולד ילד אני זו שמקבלת טלפון מיד אחרי ההורים. כששמעתי שאלחי נקרא בשמו של אלי, בכיתי בדמעות".
אלחי עצמו מרגיש מחויבות: "אני חש שאלי חי איתי כל הזמן. אפילו כאשר יש לי איזושהי החלטה לקבל, אני חושב לפעמים מה הוא היה מחליט לפי מה ששמעתי עליו. יש לי מחויבות לשם הזה, ככה אני מרגיש. כל דבר שעשיתי, היה לזיכרו. סיימתי מסכת בבר מצווה לזיכרו, והוא בעצם הולך איתי יד ביד, כאילו אני ממשיך אותו".
"דרישות שלום" באמצע החיים
תהילה, אחותו של אלחי, נולדה בתאריך הלועזי של יום ההולדת של אלי. מעיין, הצעירה בילדים, נולדה ביום שבו אלי נפל, ט"ז בשבט. "זה כל כך משולב שאין לי אפילו דרך להסביר את זה", אומרת לאה.
אלחי: "אני חש שאלי חי איתי כל הזמן. אפילו כאשר יש לי איזושהי החלטה לקבל, אני חושב לפעמים מה הוא היה מחליט לפי מה ששמעתי עליו. יש לי מחויבות לשם הזה, ככה אני מרגיש. כל דבר שעשיתי, היה לזיכרו"
"כשילדתי השעה הייתה שלוש", מספרת אורה, "וחמש דקות אחרי אני רואה את אליהו מחייך ואומר לי, 'אני עכשיו מתקשר ללאה ומשה. הם בדרך לצאת לבית העלמין ואני רוצה להודיע להם. הוא היה עם דמעות בעיניים". ואלי מרגל מוסיף, "זה סוג של דרישות שלום, כאילו הוא חי איתנו היום. לאורך כל הדרך יש נקודות ציון שקשורות לאלי".
לאה: "זה היה בדיוק אותו דבר מהצד השני, למרות שלא דיברנו על זה. התכוננתי לצאת לאזכרה, והוא בדיוק הודיע לי שנולדה לו בת. את מבינה כמה קשה היה לי באותו יום? לא ידעתי עם לצחוק או לבכות. ידעתי שהיא צריכה ללדת ומאוד חיכיתי לזה, ומצד שני אני צריכה עוד שעה שעתיים לצאת לבית העלמין".
"היא סבתא שלי"
רינה מרגל (27) רואה בלאה סבתא נוספת. "כשהיינו קטנים לקח לנו זמן עד שהבנו את הסיטואציה שנולדנו אליה", היא אומרת. "אבל בסופו של דבר, אני חושבת שהקשר עם לאה ומשה הוא בסופו של דבר גם על הכתפיים שלנו, כילדים.
אורה: "אלי נפל בסמוך לט"ו בשבט, והילדים שאלו, שמים מישהו באדמה ואז הוא צומח? אמרנו שכן, שצומחת אהבה. ובאמת רואים פה המון אהבה, אהבה בינינו לבין לאה ומשה, בין הילדים שלנו לאלי. זה הפך להיות משפחה שהוא חלק ממנה"
"עשיתי שירות לאומי במרכז הארץ, וזו הייתה שנה נהדרת עבורי להכיר את משה ולאה לעומק. הייתי נוסעת אליהם על דעת עצמי, ישנה שם, יוצאת איתם לים, לארוחות, לבתי קפה. באתי אליהם ביום הזיכרון, ולפני שיצאנו לבית עלמין, אמרתי להם: לאה ומשה, אתם בשבילי סבא וסבתא. לאה מאוד התרגשה. הם מאוד התרגשו.
"משה לחם במלחמת ששת הימים, ואני מאוד אוהבת את כל מורשת הקרב. כשהצטרפתי אליו לאזכרה בגבעת התחמושת, שאלו אותו מי אני והוא ענה: זו הנכדה שלי. ככה הבנתי שזה לא רק אני מרגישה ככה, גם הוא רואה אותי כמו נכדה".
"בדיוק" מאשרת לאה. "זה לא היה עניין של צורך, זה קרה באופן רגיל וטבעי שאין לי פשוט הגדרות אחרות. כשבנם התקשר לספר לי שנולדה לו בת, אמרתי: 'וואו, נולדה לי נינה'. נראה לי שהוא שמח לשמוע על זה".
ומה את אומרת לאנשים ששואלים מי הנכדים האלה?
"מתפלאים, אבל אני לא מדברת על זה זה יותר מדי. כואב לי. המשפחה כבר כל כך מכירה את כולם, אז אני לא צריכה לדבר על זה. כולם מכירים אותם וכולם מחבבים אותם. לאנשים שלא מכירים אותי אני לא מספרת, ואחרים פשוט קולטים את זה בעצמם".
רינה: "הייתי נוסעת אליהם על דעת עצמי, ישנה שם, יוצאת איתם לים, לארוחות, לבתי קפה. באתי אליהם ביום הזיכרון, ולפני שיצאנו לבית עלמין, אמרתי להם: לאה ומשה, אתם בשבילי סבא וסבתא"
לאה מוסיפה כי הכאב לא קהה עם השנים: "33 שנים זה נראה המון זמן, ויש כל כך הרבה חללים שנוספו מאז, אבל לי זה כמו יום האתמול. איפה שאני לא מוכרחה לחפור, אני פשוט לא חופרת. כמו שאת שומעת, אני על סף דמעות. אז אני משתדלת לא להיכנס לזה יותר מדי".
אורה, איך הסברתם לילדים את הסיטואציה הזאת?
"זה התחיל כשהילדים היו קטנים. הם היו שואלים אותי, מי זה אלי בשבילנו? איך אנחנו קוראים לו? והסברתי להם שזה מישהו שהייתי חברה שלו והוא נהרג, ועכשיו הוא פשוט חלק מהמשפחה. 'כמו מה, כמו דוד'? הם שאלו. חשבתי על זה רגע, המילה דוד זה בעצם אהוב, והוא אהוב עלינו, אז הוא דוד. ככה הסברנו להם.
"אלי נפל בסמוך לט"ו בשבט, והיו הרבה שאלות סביב זה. רגע, שמים מישהו באדמה ואז הוא צומח? אמרנו שכן. שצומחת אהבה. ובאמת רואים פה המון אהבה, אהבה בינינו לבין לאה ומשה, בין הילדים שלנו לאלי. זה הפך להיות משפחה שהוא חלק ממנה. אלי הוא חלק מהמשפחה".
"אנו דור שני שלך, אך ללא קשר דם"
ביום הזיכרון לפני שנה, בעיצומה של הקורונה, פרסמה אשרת מרגל, אחת מבנותיהם של אורה ואלי, פוסט מרגש – מעין מכתב לאלי - שלצדו שיר שכתב, ושהלחינה חברת המשפחה, יעל שמשוני. "אנחנו מכירים אותך, אבל אתה לעולם לא תכיר אותנו", כתבה. "אנו שמענו עליך סיפורים וקראנו את כתביך, אנו נולדנו למציאות שבה אתה חלק מהמשפחה, אנו פוקדים בכל שנה את הקבר שלך, אנו מכירים את דמותך, אנו דור שני שלך, אך ללא קשר דם.
הגן האהוב - אלי שפר
(יעל שמשוני)
"כל זה לא היה לולא אמנו, אורה, שהייתה חברה שלך בזמן נפילתך על הגנת המולדת. לאחר נפילתך היא הקימה משפחה יחד עם אבינו, אליהו, ואתה חלק בלתי נפרד ממנה. אתה אמנם כבר לא איתנו, אבל הוריך, לאה ומשה שפר, הם בשבילנו כמו סבא וסבתא – ואתה, אלי, בשבילנו כמו דוד. לעתים אנחנו זוכים לדרישות שלום ממך: אחות שנולדה בתאריך יום ההולדת שלך, אחות אחרת שנולדה בתאריך נפילתך ואח שנושא את שמך.
לאה: "אלי היה ילד שאהבו אותו, חביב לכולם. הוא היה מדריך ב'בני עקיבא', והשיר שהולחן הוא שיר פרידה שכתב לחניכיו. השיר הזה, שבכלל לא ידעתי עליו, היה במחברת במגירה, לצד הגיגים כל כך עמוקים שאנשים התפלאו"
"אלי, אנו רוצים לספר לך שאין אחד בבית שלנו שלא מכיר את השיר שכתבת לחניכים שלך, כאשר סיימת להדריך אותם. קראת לשיר הזה 'שיר פרידה', והוא כל כך משמעותי בשבילנו שגם אנחנו הענקנו אותו לחניכים שלנו, כאשר סיימנו להדריך אותם. לפני שנתיים החלטנו לעשות פרוייקט ולהוציא את השיר לאור, ולאחר מאמצים רבים השיר הולחן ובוצע על ידי חברת המשפחה, יעל שמשוני".
"אלי", הוסיפה, "השנה בעקבות המצב לא נוכל לפקוד את הקבר שלך, ולכן הוצאת השיר מקבלת עבורנו משמעות נוספת. ראה כמה פרחים גידלת בגינה שלך, ראה כמה אנשים מתקבצים סביב דמותך, ראה כמה אנשים מכירים זה את זה בזכותך".
אורה מספרת כי התקשרה פעם למישהי שאיבדה את הארוס שלה. "רציתי להעביר לה שהקשר הזה לא נותק. הוא אמנם עובר לממד, אחר אבל קשר הוא קשר. מהרגע הראשון הבנתי את זה"
איך בוחרים להמשיך קדימה?
"כשאלי נפל היו לי שני ילדים קטנים", מספרת לאה. "ברק היה אז בן עשר, ולא רציתי שהוא יגדל בבית אבל ובוכה כל הזמן. אלי היה ילד של ישיבה. הרבה מהזמן שלו הוא היה בישיבה, וחבר סיפר לי שהוא היה יושב וכותב המון, אז היו דברים שבכלל לא ידעתי עליהם.
"אלי אהב לכתוב, הוא קרא בלי בלי סוף. הוא היה אומר לי מה כדאי לי לקרוא. הכירו אותו בספרייה פה, בהרצליה, והוא היה מקבל יותר מספר אחד. אחרי שהוא נפטר באתי ואמרתי את השם שפר, אז הספרנית שאלה: את אמא של אלי? היא התרגשה מאוד. הוא באמת היה ילד שאהבו אותו, חביב לכולם, עם המון חוש הומור. הוא היה מדריך ב'בני עקיבא', והשיר שהולחן הוא שיר פרידה שכתב לחניכים שלו, השיר הזה שבכלל לא ידעתי עליו, היה במחברת במגירה, לצד כל מני הגיגים כל כך עמוקים שאנשים התפלאו. היו לו מחשבות של אדם בוגר. היה לו לב זהב, פשוט לב זהב".
"הקשר עובר לממד אחר, אך לא מסתיים"
אורה מספרת כי התקשרה פעם למישהי שאיבדה את הארוס שלה. "רציתי להעביר לה שהקשר הזה לא נותק. הוא אמנם עובר לממד, אחר אבל קשר הוא קשר. מהרגע הראשון הבנתי את זה". היא מוציאה את ספר הזיכרון שהוציא הצבא, ועל כריכתו הדביקה תמונה של אלי במדי צבא, לצד עם שתי הקדשות שמלוות אותה מאז.
לאה: "33 שנים זה נראה המון זמן, ויש כל כך הרבה חללים שנוספו מאז, אבל לי זה כמו יום האתמול. איפה שאני לא מוכרחה לחפור, אני פשוט לא חופרת. כמו שאת שומעת, אני על סף דמעות"
"יש פה משהו שכתבתי אחרי שהוא נפל, ומשהו שאלי כתב לי. אני כתבתי, 'בליבי יש מקום ששמור רק לך. מקום כואב ומקום שמח. שמח על כך שהייתה לי הזכות להכירך, וכואב על כך שהייתה צריכה להיות פרידה'. המקום הזה נשאר, אולי בעוצמות אחרות לאורך השנים - אבל הוא נשאר ועוד אנשים נכנסים אליו ומכירים אותו.
"המסר השני הוא מה שאלי כתב לי במכתב, אחרי שאמור היה לצאת בחנוכה, והיינו אמורים לטייל, ביטלו להם את היציאה. והוא כתב לי: 'ברגעי הדיכאון הגדולים ביותר אני חושב שיש לנו מזל שאנחנו מאמינים ששום דבר אינו מקרי, ויש מי שמתכנן מלמעלה מה קורה כאן. זה מעודד, נכון?' זה היה המסר שיצאתי איתו לדרך".
