בסוף חודש אפריל השנה, התבקשה עיריית תל אביב לאפשר לעמותת "ראש יהודי" לקיים תפילת יום כיפור בהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף. לאחר כשלושה חודשים, העירייה דחתה את הבקשה בטענה מרכזית שהתפילה התאפשרה בעבר רק כפתרון לתקופת הקורונה, ובחלוף תקופה זו, יש לחזור לנוהג המקובל בשנים עברו שלפיו "העירייה אינה מעמידה מרחב ציבורי אינטנסיבי דוגמת כיכרות, גינות ציבוריות שוקקות וכדומה על מנת שישמש בית כנסת או מקום התכנסות ביוזמה פרטית, והמענה לתפילות יום הכיפורים הוא באמצעות מאות בתי הכנסת הפזורים בעיר".
- חופש תפילה לכולם? תלוי לאיזו קבוצה אתם משתייכים | יוכי רפפורט
כזכור, בשנה שעברה התעוררו מחלוקות רבות סביב הנושא, שעוררו סערה ציבורית ומשפטית. השנה עתרה עמותת ראש יהודי לבית המשפט לקבלת הכרעה לטובת קיום התפילה כהלכתה במרחב הציבורי. החלטת בית המשפט המחוזי בנושא הייתה מורכבת: מצד אחד, אושר לקיים תפילה בכיכר, אך מצד שני נותר על כנו איסור העירייה על הצבת המחיצה. בתגובה, ראש יהודי, יחד עם עותרות נוספות, הגישה ערעור לבית המשפט העליון (דיון בבג"ץ יתקיים מחר, רביעי, ב-11:30).
כמי שחשה קרבה אישית לסוגיה, חשתי צורך להביע עמדה בדבר, שכן אני מבינה שהמאבק הזה חוצה גבולות אישיים – מדובר במאבק עקרוני, על עקרונות חירות דתית במדינה דמוקרטית, ומבחן למהות חופש הפולחן במרחב הציבורי.
מסמך הערעור על החלטת בית המשפט, שאליו אף נחשפתי, ריגש אותי עד עמקי נשמתי. הרגשתי שאני קוראת מסמך היסטורי שיש לתרגמו לשפות נוספות ושעוד יילמד לדורות. קצרה ידי מלסכם אותו עבורכם פרט להמלצה כי יפורסם, וכי כל איש ואישה יקראו בו בסבלנות ולעומק ויאמצוהו אל ליבם.
תפילה במרחב הציבורי – חירות או כפייה?
המתנגדים למחיצה עשויים לטעון שהיא מהווה "כפייה דתית" במרחב ציבורי, אך המצב בפועל מורכב יותר. דווקא האיסור להציב מחיצה כופה על הציבור הדתי להתפשר על עקרונותיו, או להידחק אל מחוץ למרחב הציבורי, לאזורי תפילה סגורים בלבד כגון בתי הכנסת, בדיוק כפי שהציעה העירייה.
עירית לינור וחילוניות נוספות שגרות בתל אביב הצטרפו לעתירה
ראש עיריית תל אביב, בהתייחסותו לנושא בראיונות לתקשורת, רואה עצמו כמי שמגנה "הדרת נשים", אך באופן שלא ממש מתיישב עם המציאות. אחרת, מדוע ראש העיר רון חולדאי לא מתנגד להצבת המחיצות גם בבתי הכנסת? ומדוע ראש העיר לא הבהיר גם בתקופת הקורונה שהפתרון לא יכלול שימוש במחיצות?
חשוב להבין שההפרדה המגדרית בתפילה אינה אמצעי להדרה של נשים, ובפרט במצב שבו גם הגברים וגם הנשים עומדים בשני צדדי המתרס של המחיצה, בצורה שווה ובהסכמה. הפרשנות שמדובר בהדרת נשים היא למעשה זו שמגלה התנשאות כלפי נשים שתפילה על פי ההלכה מקובלת עליהן. הפרשנות הזו מסתכלת על אותן נשים כמי שאינן מסוגלות לבחור מה מתאים להן או לא. בפועל, נשים רבות, משכילות ואף לא דתיות, בוחרות מדי שנה להתפלל בהתאם למוסכמות ההלכה האורתודוקסית ללא כל תחושת נחיתות.
4 צפייה בגלריה
מימין: ישראל זעירא, יו"ר ארגון "ראש יהודי". משמאל: ראש עיריית תל אביב רון חולדאי
(צילום: דנה קופל, מוטי קמחי)
אירועים דתיים במרחב הציבורי אינם זרים לתל אביב – כולם כבר יודעים שהתקיימה בה במרחב הציבורי תפילה מוסלמית עם הפרדה מגדרית, ואילו במקרה של הציבור היהודי, הדבר נאסר. זהו מצב של סטנדרט כפול, הפוגע בשוויון ובחופש הדת.
הגם שראש העיר הכחיש את העובדה שהתפילה המוסלמית התקיימה בהפרדה מגדרית והכחיש את אישורה של העירייה לתפילה זו, טענות אלו לא ממש התקבלו בידי בית המשפט, שהבין כי לא התבצעה בפועל אכיפה על ידי העירייה. אף שהעניין ברור ומובן, ניכר כי בית המשפט לא חייב את העירייה על אכיפתה הבררנית הנ"ל, ולמעשה פתר אותה ללא כל הוצאות, ואף על פי שקיבל חלקית את התביעה נגדה. זהו עוד נדבך שמוסיף לחוסר ההוגנות והצדק שאליו מתייחס הערעור לעליון.
אז מה הסיפור של המחיצה?
שימוש במחיצה הוא מנהג הלכתי שמטרתו ליצור סביבה רוחנית ממוקדת. בדומה להפרדה מגדרית במתקנים ציבוריים כמו שירותים או באירועים ספורטיביים, ההפרדה כאן נועדה לאפשר לכל אחד ואחת את המרחב האישי והנוחות שלהם, להתכנס ולהתפלל.
4 צפייה בגלריה
כיכר דיזנגוף בערב יום כיפור שעבר. שימוש בכיכר לזמן מוגבל לא יהפוך אותה ל"בית כנסת"
(צילום: מוטי קמחי)
בפועל, תפילת יום כיפור בכיכר דיזנגוף הייתה תמיד אירוע מרגש ורב-משתתפים, שחיבר בין דתיים, מסורתיים וחילונים. חשוב לציין שההשתתפות בתפילה עם מחיצה או בלעדיה הייתה תמיד עניין של בחירה חופשית – כל אחד היה חופשי לבחור היכן לעמוד, באזור המחיצה או באזור ללא המחיצה. לכן, אי אישור המחיצה אינו פוגע רק במתפללים הדתיים, אלא גם בחופש הבחירה של כלל הציבור ובאירוע היפה הזה, שהוא גם חברתי וקהילתי מעבר לסוגיה הדתית. חבל שכך.
בערב יום הכיפורים שעבר ניסו מארגני התפילה למצוא פתרון יצירתי כדי לכבד את כל הצדדים. הוצבה מחיצה סמלית בעזרת דגלי ישראל, במטרה לשמור על מסורת התפילה תוך קיום החוק – זאת כאשר על פי ההלכה הדגלים אינם נחשבים כמחיצה מקובלת. למרבה הצער, המחאה האלימה לא איחרה להגיע, והמפגינים חיבלו באירוע ואף השחיתו ספרי תהילים. החבלה לא הייתה רק בסמלי התפילה, אלא בערכים הבסיסיים של חירות דתית וכבוד הדדי.
המאבק הנוכחי אינו עוסק רק בתפילה בכיכר דיזנגוף, אלא בזכות לחופש דת במרחב הציבורי – הזכות שכל אדם יוכל להתפלל בדרכו, בהתאם לעקרונותיו הדתיים, במרחב המשותף לכולנו. חופש דת הוא אחד מהעקרונות הבסיסיים בדמוקרטיה, והוא מחייב הכרה בזכויות הדתיות של כל הקבוצות, תוך שמירה על מרחב ציבורי שמאפשר ביטוי אישי וקהילתי. הניסיון לעשות דמוניזציה לאירוע, ולהלכה היהודית שהיא אבן יסוד לזהותנו, הוא מעשה שאסור להסכים לו. נקודה.
כאשר עיריית תל אביב אפשרה בפועל תפילות עם מחיצה למוסלמים, אך מסרבת לאפשר זאת לציבור היהודי-דתי, מדובר באפליה ברורה. זה מבחן חשוב לערכים הדמוקרטיים שלנו: האם אנו מכבדים את הזכות לחופש דת, או שמא נכנעים לתכתיבים פוליטיים וציבוריים שפוגעים בעקרונות החירות?
המאבק הזה אינו רק על כיכר דיזנגוף בתל אביב או על הצבת מחיצה. זהו מאבק על חירות, שוויון וכבוד הדדי במרחב הציבורי. כולנו, בין אם אנו דתיים, חילונים או מסורתיים, צריכים לתמוך בזכות של כל אדם להתפלל בדרכו, במסגרת ההלכה שלו, בלי כפייה ובלי אפליה, ואף להבין ששימוש בכיכר דיזנגוף בזמן מוגבל לא יהפוך אותה ל"בית כנסת". זה אירוע יפה ונקודתי בכיכר, וחלק קטן בלבד מהיותה "מרחב אינטנסיבי", כפי שהגדירה אותה העירייה – וגם אם יהיו בה אירועים נוספים, כיכר דיזנגוף תישאר כפשוטה, כיכר דיזנגוף. הכול טוב.
אני מתפללת מעמקי נשמתי שתהיה זו הפעם האחרונה שבה הלכה יהודית מהותית, ובעלת משמעויות עמוקות ומגוונות, תעמוד למשפט שדה בידי אספסוף זועם בכיכר העיר, ועוד בחסות רשות מקומית ושלטון החוק. כולי תקווה שהערעור שהוגש לבית המשפט העליון יתקבל במלואו, ושנצליח להבטיח את הזכות לחופש דת במרחב הציבורי לכל אדם באשר הוא.
- תמר אוהב-ציון היא תושבת תל אביב, אוהבת מסורת, שגדלה בבית חילוני
